"אמא! עוד פעם רואים משהו לא טוב בחדשות, תעבירי את זה כבר", הילדה זועקת מחדר העבודה. היא נכנסה כדי לקחת כמה דפים לציור, אבל על מסך הטלוויזיה התלוי בחדר ריצדו תמונות המחבלים שנמלטו מכלא גלבוע ונלכדו. נכנסתי אחריה לחדר וראיתי גם: חושך. הבהוב פנסים. אסיר על הברכיים. פלנלית על העיניים. חלקי מילים בכתוביות. "טרור", "רצח", "פיגוע". גם חוש השמיעה עבד שעות שעות נוספות. קולות ירי, קללות וצעקות ממוקדי ההפגנות. לקינוח קיבלנו גם התרעות "צבע אדום". והמהדורה רק התחילה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- להיות איטי זה לקחת אחריות": הכירו את גישת ההורות האיטית
- האם יש נוסחה לגידול ילדים מוצלחים?
- "היו רגעים שצרחתי 'מה עשית לעצמך?'": להיות אב יחידני
אירועים ביטחוניים, פליליים, בריאותיים וחברתיים מתרחשים סביבנו כל הזמן, ומסוקרים ביתר שאת. אנחנו פוגשים חדשות לא רק על המסך הקטן - ברוב שעות היממה, אלא גם ברשת, באפליקציות, בהתראות לסמארטפון וסביב שולחן האוכל המשפחתי. אבל האם אנחנו עוצרים לשאול כיצד החשיפה לתכנים האלה משפיעה גם על הילדים שלנו?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ילדים בגילי בית-ספר יסודי, ולעיתים מעבר לכך, לא יודעים לסנן מידע", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית. "הם יכולים לראות משהו לא נעים בטלוויזיה, ומבחינתם הדבר הזה קורה כאן ועכשיו. חשוב לזכור שסיקור חדשותי כולל לרוב אירועים לא נעימים - לגדולים ולקטנים כאחד: מוות, אונס, מחלות, מעשי פשע והתעללויות. ילדים שנחשפים לכך בלי מסננים ובלי שיח, עלולים לחשוב שהעולם הוא מקום רע מאוד. אגב, גם מבוגרים".
ד"ר טל מתאר סיטואציה שרובנו, סביר להניח, מכירים: שעת ערב, המשפחה בבית, סיימנו לאכול וכל אחד פונה לעיסוקיו. ההורה, או ההורים, מתיישבים לראות חדשות, והילדים, לכאורה, לא קשורים לזה. אלא שהם כן. הטלוויזיה פועלת ברקע - ואיתה התמונות והצלילים. לכו תדעו מה הילדים סופגים, ומה עוד יחזור להטריד אותם בחלומות. "אנחנו חושבים שאם החדשות ברקע אז הילדים לא מושפעים מהתוכן", אומר ד"ר טל, "וזה כמובן לא נכון. ככל שהם קטנים יותר, כך קשה לנו יותר להבין מה בדיוק הם ספגו, מה נגע בהם. נקודת ההנחה שלנו, ההורים, צריכה להיות שהילדים שלנו חשופים להכול".
מיכל שביב, ראש התוכניות להכשרת מנחי הורים במכללת סמינר הקיבוצים, מסכימה. "הילדים שלנו חשופים לעולם הגדול, ובבית - הם חשופים אלינו, ההורים ובני המשפחה האחרים. הם רואים ושומעים את תוכניות החדשות שבהן אנחנו צופים, ובעיקר - הם רואים ושומעים את האופן שבו אנחנו מגיבים לתכנים האלה". לחשיפה הזאת, מתברר, יש גם יתרונות מובנים: "ילדים יכולים לצפות בחדשות וכך להרגיש שהם חלק מהמשפחה ומהחברה. הם מתעניינים במה שקורה בארץ ובעולם, הם לומדים ומרחיבים את הידע וההבנה שלהם על מה שקורה סביבם".
ומה המחיר שמשלמים בדרך?
"כאשר מדובר באירועים קשים, מפחידים או אלימים - הצפייה בחדשות עלולה לגרום לילדים לתחושות לא נעימות. לפחדים, חרדות וחוסר שקט. לילדים יש דמיון מפותח, ולא תמיד הם מבינים מה הם רואים או שומעים. לכן חשוב לדבר איתם על מקרים כאלה ולייצר סדר, היגיון, ביטחון ורוגע. התפקיד שלנו כהורים הוא לתווך לילדים שלנו את התכנים הקשים, להסביר להם את ההתרחשויות בהתאם לגיל וליכולת שלהם להבין את המציאות המורכבת".
"ילדים בגיל בית-ספר יסודי לא צריכים להיות חשופים לחדשות, כי הם עדיין לא מצוידים בכלים רגשיים שמספיקים לעיבוד המידע", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית אסנת גרתי. "המידע החדשותי הוא לעיתים אלים, מציף, ולא ערוך באופן שתואם את היכולות הרגשיות של ילדים ואת החוסן הנפשי שלהם".
איך תוכן חדשותי משפיע עליהם בגיל הזה?
"כשילדים נחשפים למראות קשים, או למידע שהוא מתקשים להכיל, הנפש שלהם נמצאת תחת סוג של מתקפה, והם לא יכולים להגן על עצמם. מצד אחד, יש סקרנות טבעית שגורמת לילדים לרצות לראות ולהקשיב להתרחשויות, ולכן לפעמים הם נשארים בסלון כדי לצפות ולא בורחים לחדר או עוצמים עיניים. מצד שני, ילדים בגיל הזה לא יודעים איך להסביר לעצמם למה יש רוע ואלימות בעולם, מה שעלול להציף אצלם חששות ופחדים שמשהו רע יקרה להם או להורים שלהם. תחושה שהעולם הוא מקום מסוכן".
ילדים לא מסוגלים לייצר מרחק רגשי ממה שהם רואים בחדשות?
"כשהם חשופים תדיר לחדשות קשות ולמראות מזוויעים, מנגנוני ההגנה שלהם נשחקים. הם כבר לא מצליחים לשכוח את מה שהם ראו, להגיד לעצמם 'זה לא מעניין אותי', או 'זה קרה במקום רחוק מכאן, זה לא יקרה לי'. זה שם את הדברים הקשים מול העיניים - והילדים כבר לא יכולים לברוח מזה או להתגונן".
אנחנו נמצאים בימים לא פשוטים מבחינה חדשותית. איך נכון להתנהל מול הילדים?
"במיוחד בימים כאלה, ובכלל במציאות המורכבת שלנו, חשוב לא לשוחח כל היום על האסונות והזוועות מעל הראש של הילדים. הם סופגים גם את האווירה ואת מה שאנחנו משדרים. בסופו של דבר, ילדים אמורים להיות עסוקים בעיקר בעולמות התוכן הילדיים שלהם, בתחביבים, בחברים ובלימודים. כך או כך הם יפגשו סוגים שונים של חוויות בלתי-נעימות בשגרה שלהם בחיים האמיתיים, ועוד יהיו להם שפע של הזדמנויות טבעיות ללמוד, לעבד ולהתמודד. את הילדים הקטנים יותר, במיוחד בגילי הגן, רצוי שלא לחשוף לתכנים חדשותיים. כותרות דרמטיות ותמונות קשות עלולות להיצרב במוחם, ולגרום להם לפחדים, לקשיי הירדמות, למחשבות שליליות ובכלל לחוסר שקט".
יש סימנים מוקדמים?
"יש ילדים שייראו כאילו לא אכפת להם, שכלום לא נוגע בהם. אבל הרבה פעמים דווקא הם אלה שסופגים עמוק לתוכם את התכנים הקשים, ולא יכולים להגיב אליהם במשך הזמן. האפקט הרגשי של החשיפה הזאת הוא מצטבר".
לתיווך הורי יש השפעה חשובה על הילדים - בכל התחומים, וגם בהקשר של חדשות. שאלתי את עצמי מיד: מה הילדה שלי הספיקה לקלוט מהמסך עם תמונות המחבלים וקולות הירי? כמה היא יודעת על הפרשה, מה השפיע עליה ואיך? מתברר שכל מה שצריך כדי לברר הוא פשוט לשאול, לדבר. אבל היכולת לייצר תקשורת כנה וטובה עם הילדים היא לא תמיד משימה פשוטה.
"כדאי לשבת עם הילדים, לדבר איתם ולהבין מה הם יודעים, בטח באירועים גדולים", מציעה שביב. "לאחר מכן רצוי שאנחנו ההורים נסביר להם את המצב - במילים פשוטות וברורות, מותאמות גיל, ושוב, לפי יכולת ההבנה האישית".
תני טיפ איך לעשות את זה נכון.
"אין צורך להיכנס לפרטים גרפיים, מפחידים או לא נעימים, וגם חשוב להעביר מסרים של ביטחון והרגעה. אפשר לומר למשל - 'קרה מקרה מאוד חריג ונדיר שבו שישה אסירים ברחו מהכלא, אבל אנחנו סומכים על המשטרה ועל כוחות הביטחון שימצאו אותם ושיחזירו אותם'. אני מציעה גם להזמין אותם לשאול שאלות, כל מה שעולה להם בראש. חשוב שאנחנו נהיה מקור הידע וההרגעה של ילדינו".
ד"ר טל מציע לתווך את האירועים באמצעות משחקים ושאלות. "גם לילדים בגיל 8-6 כדאי להתייחס ממש כמו אל תינוקות בהקשר הזה. אם רוצים למשל לספר על חבר, בן משפחה או אדם קרוב שחלה בקורונה, אפשר לקחת כמה בובות ולהציג מעין משחק תפקידים: 'הדובי הדביק את הג'ירפה, ועכשיו היא צריכה לנוח בבית'. בגילי 14-12 אפשר לספק מידע חלקי, תלוי ברמת ההבנה של כל ילד וילדה. בכל מקרה חשוב לחזור על מסרים מרגיעים".
וכשהם קולטים בחדשות אירוע ממש קשה?
"אם על מרקע הטלוויזיה מסוקר מקרה אונס של ילד או ילדה, אפשר להסביר שמדובר באירוע מאוד חריג ונדיר, שאנחנו ההורים שומרים ומגנים עליהם. אם מבעד למסך מדברים על הורה שהתעלל בילדיו, אפשר לומר גם פה שזה מאוד לא רגיל, ושייתכן למשל שההורה המסוים הזה היה במצב מאוד לא טוב וסבל מבעיות. כלומר, להרחיק את המקרה ואת ההיתכנות שלו. מגיל 15 ואילך, אפשר כבר לחשוף יותר פרטים, להכניס למשוואה גורמים כמו משטרה ומשרד הרווחה ולהסביר על התפקידים שלהם, ודרך זה אפילו לפתח שיח מעניין ועקרוני".
הצורך בתיווך הורי לא נגמר בגילי העשרה. למתבגרים יש גישה בלתי מבוקרת לתכנים מכל הסוגים - ובכלל זה גם לחדשות קשות. "חוקרים סבורים כי על אף שלבני נוער יש כיום נגישות למידע באמצעות רשת האינטרנט, בניגוד לבני הדור הקודם - שגדל על ספרים, כתבות בעיתונים והאזנה לחדשות - הדור הנוכחי צורך בעיקר כותרות וסיסמאות", אומרת חוקרת הנוער נירית צוק.
אז מה עושים? מונעים חשיפה?
"הורים נמנעים לעיתים מלשוחח עם המתבגרים על נושאים אקטואליים מורכבים, בגלל שיש להם תחושה שבדרך הזו הם מגנים עליהם מפני נושאים מבהילים. כך בדיוק נוצר פער, שעלול להוביל למצב שבו הילדים יודעים ושומעים חצאי אמיתות על נושא מסוים, ובעצם הם נותרים נבוכים ומבולבלים, ולעיתים גם חרדים ודואגים. לכן עדיף להסביר את הנושא באופן מסודר. לדבר עם המתבגרים שלנו על חדשות, בהתאם לגילם כמובן, וגם להעלות שאלות לדיון. באמצעות השאלות נוכל גם לברר מה הם שמעו בדיוק, אם המידע שיש ברשותם הוא נכון ומדויק ואיך הם מרגישים לגביו".
ואם אני מזהה שהילדה לחוצה?
"אם הבנו שנושא מסוים הלחיץ אותם, או ששמנו לב שהמידע שיש ברשותם לוקה בחסר ומייצר בלבול, אפשר להציע להם למשל שלא לקבל התראות ישירות לטלפון הנייד, אלא להיכנס ולקרוא את הנושא מבחירה. זאת גם הזדמנות טובה ללמד אותם לסנן מידע בעצמם, כלומר לבדוק את מה שהגיע אליהם. האם המידע הזה מופיע באתרי החדשות הגדולים? האם שמעתם עליו מעוד מקורות? מי מדבר באותו סרטון מסוים, ולמה אתם חושבים שהוא אמר את זה? מדברים קשים שמקיפים אותנו אפשר גם לייצר דיון ערכי ולתת כלים להתנהל הלאה".
העצה הזאת, חשבתי, נשמעת כמו מקום טוב להתחיל בו - לא רק בשביל הילדים, אלא גם עבורנו המבוגרים. היכולת לשים מגבלות על שטף המידע שמוזרם אלינו מכל מכשיר ומכל מסך, לברור בעצמנו, לסנן ולחשוב פעמיים, היא כישור חיים חשוב ומרכזי בעולם של היום. וכדי שהילדים שלנו יסגלו לעצמם את ההרגלים האלה בגיל מוקדם - אנחנו צריכים להיות שם לצידם. לדבר, לתקשר, לשאול וגם לענות. לפחות עד למהדורה הבאה של החדשות.
