ירח הדבש של ממשלות חדשות לא נגמר בחטף. הוא מתפוגג. ברקים מופיעים בשמיו: התבטאות פוליטית חריגה; משבר ביטחוני לא נעים, מעצמת-על שמתחילה ללחוץ חזק מדי, משקעים אישיים שמתחילים להעיק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
ירח הדבש של ממשלת בנט־לפיד מגיע לסיום בימים אלה, והדוגמאות רבות ממגבלת המילים בטור זה. ברצועת עזה, השאלה היחידה היא איך יעבור הכסף לחמאס. "בהעברה בנקאית, במזומן, בתלושים לחג", אמר גורם מדיני מנוסה אחד, "בסוף זה יעבור איכשהו". שורה של אירועים המחישו עד כמה חילופי ממשלה הם, בסופו של דבר, רק הפוטנציאל לשינוי – לא השינוי עצמו. הפיגועים בירושלים, בריחת אסירי ג'יהאד ופתח, צבע אדום ביישובי עוטף עזה – אלה הם המשקעים הכהים במציאות הישראלית, וייקח זמן רב עד ש"ממשלת הרצון הטוב" כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה תצליח לפרק אותם. אם בכלל כמובן. ויש את הסדקים היסודיים, שהטיח לא יוכל להסתיר. השבוע ניסתה מפלגת העבודה לחסום העברת תקציב לעמותת ימין שנויה במחלוקת בשם "עד כאן". יו"ר העבודה מרב מיכאלי שיתפה ציוץ בטוויטר על בלימת התקציבים וכתבה "רק התחלנו". איילת שקד השיבה לה: "וסיימתם", והבהירה שהכסף יעבור. בניגוד ללאס-וגאס, מה שמתחיל בטוויטר לא תמיד נשאר שם.
היה לממשלה הישג מובהק, לשיטתה: בלימת תחלואת הקורונה הקשה ומניעת סגר. בניגוד לנבואות הזעם בימין, יש מספיק חיסוני דחף במדינת ישראל, ולאלה הייתה השפעה ניכרת על הורדת מספרי המאושפזים בבתי החולים – וגם על צמצום ההדבקה. ברשתות החברתיות הופץ לאחרונה סרטון שנראה חובבני באורח חשוד: הוא הראה את ההתבטאויות של בכירי הליכוד שחזו סגר בחגים. הסרטון לא הפציע יש מאין.
אבל סיפור ההצלחה הזו רחוק מלהיות עגול, ולדעת רבים – רחוק מלהיות הצלחה בכלל. הגל הנוכחי כבר עבר את אלף המתים. בגלל המבנה הדמוגרפי הישראלי, הצעיר כל כך, מדינות רבות עוברות את ישראל בשיעור המתחסנים; בפשטות יש לנו יותר מדי ילדים שלא יכולים להתחסן. ויש גם יותר מדי אוכלוסיות חלשות שלא מתחסנות ותעמולה נבזית ושקרית קבועה של מתנגדי חיסונים. הישראלים אומרים על עצמם שהם בין המחוסנים בעולם; זה כבר לא נכון.
ומה באשר להתפרצות עצמה? הנתונים בתקופת החגים מבלבלים, קופצניים, מושפעים מארוחות החג והחופשות בבתי הספר. ברור שמספרי המאומתים גבוהים מאוד, ובימים האחרונים ניכרת עלייה מסוימת באשפוזים של חולים במצב בינוני וקשה (בין אלה שלא התחסנו במנה שלישית). התברר מי שילם את המחיר על מדיניות הממשלה שלא רוצה לתת פיצוי לאיש: הורים וילדיהם עד גיל 12, שאינם יכולים להתחסן. הרי קווי ההגנה של משרד החינוך היו מבוססים בעיקר על פנטזיות. הם קרסו. הוצאת חוזר מנכ"ל על אוורור הכיתות, התקנת פילטרים, כיתות קטנות, קפסולות – כל אלה לא קרו. פיילוט הכיתה הירוקה התברר כפיילוט הכיתה המודבקת. בכל רגע נתון בשבועיים האחרונים היו כ־150 אלף ילדים במערכת החינוך בבידוד רשמית, במציאות – המומחים מעריכים שיש למעלה מ־300 אלף, אחד מכל תשעה ילדים. לרבים המצב הזה לא מפריע במיוחד: צעירים מחוסנים ללא ילדים שעליהם אין כל הגבלה, בעצם, והממשלה מאפשרת חתונות, מסיבות והופעות. וגם כמובן מבוגרים יותר, פנסיונרים ואחרים מהשכבות החזקות של החברה הישראלית, שלא מבינים מה עובר על אבות ואמהות שמאבדים ימי עבודה בסיטונות, רואים את ילדיהם נכנסים ויוצאים מבידודים באינטנסיביות, ונאלצים לסחוב אותם כמעט יומיומית לתחנות לבדיקה מהירה אם הם רוצים ללכת לספרייה או לבריכה.
מערך הבדיקות היה השבוע על סף קריסה כתוצאה מילדים שצריכים לצאת מבידוד, עשרות אלפים כל יום, ולכן זקוקים לבדיקה. המומחים אמרו לאנשי ראש הממשלה – מה אתם רוצים. אמרנו לכם שמגפה מנהלים באמצעות מניעת הדבקה. אי־אפשר רק להגביה את הסכר בפני השיטפון. צריך גם להפחית את עוצמתו.
בממשלה לא השתכנעו. הנתונים הכלכליים טובים, מספר החולים במצב קשה יציב. בינתיים, הם נצמדים לנרטיב ההצלחה.
לפני כשלושה חודשים הועלה סרטון לאינסטגרם של אישה זועמת במכון ספא קוריאני בלוס־אנג'לס. האישה התעמתה עם העובדים: היא כרגע יצאה ממלתחות הנשים, היכן שלטענתה היו גם קטינות, ושם היא נתקלה לדבריה ב"גבר עם פין". "אתם מגבים אותו", צעקה, "הוא גרם לי ולילדות שם להרגיש מאוד לא בנוח...הוא גבר!"
כך החל הסיפור שמכונה כעת "תקרית ספא ווי", ומסמל במידה רבה את הדיון הנפיץ סביב זהות מגדרית וטרנסג'נדריות באמריקה. בתמצית, הדמות שהאישה חזתה בה מגדירה את עצמה טרנסג'נדרית. מכון הספא ציין שהשימוש שלה במלתחות הנשים עומד בקנה אחד עם החוקים של העיר לוס־אנג'לס, שאוסרים אפליה. האירוע הזה הפך לסנסציה בפוקס ניוז ובאתרי ימין קיצוני, שממקדים את ניסיונותיהם להיאבק בטרנסג'נדריות בסוגיית המלתחות והשירותים. לפני כמה שנים ביקרתי בצפון־קרוליינה, שטרחה והעבירה חוק מיוחד שאוסר על נשים טרנסג'נדריות להשתמש בשירותי נשים, והלכתי להסתובב עם שתי נשים טרנסג'נדריות שלא היו יכולות להיכנס לחדר שירותים עם הבת הקטנה של אחת מהן, כי האם נרשמה בלידתה כגבר. ההפחדה של הימין הייתה קבועה: עברייני מין גברים יעשו שימוש בטשטוש הזהויות המגדריות ויעשו את דרכם למלתחות ולחדרי שירותים. האיום שהמוני גברים יטענו שהם נשים ויציצו לילדות קטנות במלתחות בהחלט הצליח לגורמים הדתיים והימניים שקידמו אותו. לכן התקרית במכון ווי שירתה אותם כל כך טוב. בתגובה, הצדדים הפרוגרסיביים האמריקאיים אמרו שמדובר בטרנספוביה (השתקה ואפליה של טרנסג'נדריות), או אפילו טענו שכל העניין לא התרחש. ואולם בשבוע שעבר נפל דבר: נגד הטרנסג'נדרית הוגש כתב אישום על מעשה מגונה שבוצע בנוכחות כמה נשים וקטינה אחת, במלתחות המכון. התברר שהיא רשומה במרשם עברייני המין על עבירות קודמות. היא טוענת שהרישומים הקודמים שלה, וגם האירוע הזה, הם סוג של רדיפת טרנסג'נדרים.
אירועים מהסוג הזה נוהגים לחטוף את העובדות. החשובה מביניהן היא שטרנסג'נדריות הן מיעוט נרדף, שחווה אלימות תכופה. רוב עברייני המין הגברים לא פונים לתחפושת של אישה כדי לפגוע בנשים וילדות. דווקא לדונלד טראמפ הייתה אמירה מעניינת בהקשר הזה כאשר נשאל בפעם הראשונה על "חוקי השירותים" שאסרו במדינות דרומיות על שימוש של מי שלא נולדו עם איברי מין נקביים בשירותי נשים. הוא אמר שהוא לא רואה בעיה שכל אחד ישתמש בשירותים שנוחים לו. לקח לו כמה ימים להבין שאמר דבר שגורם נזק נרחב בימין האוונגליסטי, והוא שינה את דעתו.
אירועים כמו במכון הספא הקוריאני נדירים. הם טובים לכותרות. השאלות האמיתיות עמוקות יותר, והן מתחוללות במרחב הפמיניסטי (שעליו אכתוב, כגבר, בזהירות רבה). הרוב הגדול אומר שמרחב ההגדרה הנשית יכול וצפוי להתרחב לנשים טרנסיות. ג'ודית באטלר, לדוגמה. מהצד השני, מיעוט קטן רואה בחובה להכיר בטרנסיות, סוג של חדירה גברית אל המרחב האחרון של נשים – ההגדרה הביולוגית שלהן. נשים, למרות היותן מחצית מהאוכלוסייה, סובלות מאפליה ומדיכוי בתקציבים, בהקצאות אקדמיות ומקצועיות ובזירות אחרות. חלקן מרגישות שהן נדרשות עכשיו לחלוק בזהות ובמשאבים הזעומים גם כך. זהו ויכוח חשוב; הוא רחוק מאוד מכותרות סנסציוניות על מכוני ספא.
