"ואני שמחה רוקדת כי גדלתי בשנה"
אנו ניצבות בשבת שהיא שביל מעבר בין הימים הנוראים עם הנטל הרוחני שהם מניחים על כתפינו, לבין החג בו שמחה היא מצווה: "ושמחת בחגך". אפשר להתבונן על המעבר בין יום הכיפורים לסוכות גם כמעבר התפתחותי: מנחרצות גיל ההתבגרות, להתבוננות מורכבת על הנפש ועל העולם. בכל שנה ניתנת לנו הזדמנות מחודשת לתרגל את תהליך המעבר בין הנחישות הצעירה - למורכבות הבוגרת של החיים.
את שני שלבי ההתפתחות מייצגים הספרים הנקראים בכל שלב: ספר יונה הנקרא ביום כיפור ומגילת קהלת הנקראת בסוכות.
נאחז בקרנות המזבח של האמת
הנביא יונה דומה לנער מתבגר שדבק בעיקרון אחד ולא נותן לו ללכת. המספר לא בוחל בשתילת ראיות להיצמדותו של יונה לעיקרון האחד, עיקרון האמת. שמו של הנביא "יונה בן אמיתי" הוא רמז שמן לחיפוש הרוחני שלו, רמז כל כך שמן - שאם לא היה מדובר בניסיון ספרותי להציג נפש מתבגרת וחד-ממדית, הייתי אומרת שמקומו במשרד פרסום ולא בספרות.
כיכר החתולות המקראית
בפרק האחרון של ספר יונה, הפרק בו האב-אלוהים והבן המתבגר-יונה, מפסיקים עם האקטינג-אאוט ומתיישבים לשיחה, יונה חושף את אכזבתו מאביו הפשרן: "הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי, עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". דברי יונה הם משחק על מידות האלוהים שנוסחו על ידי משה: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת".
יונה שומר בתיאורו את האל על מידות הרחמים: רחום, חנון, ארך אפיים ורב חסד ומשמיט את מידת האמת. במקום "אמת" מוסיף יונה את התואר "ניחם על הרעה", התואר שגילויו גרם לו לברוח מבית אבא אל "כיכר החתולות" של אותם הימים, אל האונייה וממנה אל ההתאבדות שלמזלנו לא צלחה.
התבגרות בלה-לה לנד
התבגרות טובה מתקיימת במרחב שהוא מעט לה-לה לנד, מרחב בו זוכות המתבגרות בחשיפה איטית למאבקים הקיומיים ולחוסר הצדק שבו מנהלת החברה האנושית את עצמה. באזור הביניים, בו הן רואות חלק מהעוולות והאתגרים האנושיים, הן מתרגלות את עולם הערכים שלהן. במהלך התרגול הן יחשבו על העולם, בדיוק כמו יונה, במושגים של אמת ושקר, שחור מול לבן. יונה לא רוצה להתנבא אל אנשי נינווה כיוון שבעולם המושגים הצעיר שלו תשובת אנשי נינווה מהירה ושטחית. היא אחיזת עיניים. יונה לא מוכן לאפשר לאלוהי האמת שלו להעניק יחס חיובי לקהילה שקרנית.
בפרק האחרון, יונה המאוכזב מפשרנותו של אבא נמצא שוב בבריחה, הוא מתיישב בסוכה (כן, זו הסוכה המכינה אותו ואותנו לסיום גיל ההתבגרות ולהצטרפות מוצלחת לעולם המבוגרות) "וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר". המתבגר עדיין מייחל לאבא שייתן עונש ראוי לאנשים הרעים.
ברוך בואך למציאות
אלוהים, במופע הורי מבריק שראוי להילמד בבתי ספר להדרכת הורים, מחבר אל מורכבות המציאות את המתבגר האידיאליסט שגדל לו בבית. וכראוי הוא עושה זאת בדוגמה אישית, כזו שמוציאה את הילד בן השלושים מחוץ לבית ההורים ומניחה אותו בחיים האמיתיים. יונה רואה דוגמית לקשיים ולמכאובים שהם מנת חלקן של מי שמתמודדות עם המציאות בלי הגנת יתר: "קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת... לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת".
הילד הבורח מקבל עזרה מההורים. בימינו היינו מדברות על סיוע בתשלום שכר דירה ובתקופת המקרא זה קיקיון שמצמיח אלוהים מעל ראשו של יונה. אלוהים מצמיח את הסכך לסוכה (כן, אנחנו כבר בדרך להתבגרות של סוכות) אבל הוא גם מארגן את התולעת הרעבה ואת הרוח היבשה.
יונה, כדרכם של חלק מהמתבגרים, בורח לאקסטרים, "וישאל את נפשו למות", וכאן מגיע השיעור שהתמלול שלו כמעט מיותר (אולי נכון היה לסיים את הספר לפני מוסר ההשכל ולהשאיר לנו להבין אותו לבד). אתה רוצה להתאבד בגלל שהסוכה שלך, שלא אתה שילמת את שכר הדירה שלה, נחרבה - ובאותה עת מבקש מאלוהים להשמיד עיר גדולה שחטאיה מרובים?
אנחנו נפרדות מספר יונה בלי לדעת אם הוא חדל להיות אובדני ואם תהליך ההתבגרות הסתיים בהצלחה.
יום הדין, היום שמחלק את העולם ל"צדיקות" ו"רשעות"; היום שבו אלוהים בוחן את העולם במשקל מדויק וממיין בין כביסה לבנה לשחורה, הסתיים - ואנו מוזמנות לצעוד אל העולם המגוון והמסובך של חג הסוכות ומגילת קהלת.
"אמא לכלב יש אבא?"
ודאי / וסבא? / אולי / לי אין סבא מדוע? / כי סבא שלך בשמיים הלא / איך הוא הגיע לשם עם סולם? / לא זה קשה להסביר האמיני כשתגדלי תביני" (תרצה אתר).
תרצה אתר היא חברת כבוד בבית המדרש של קהלת, ומי שרוצה להבין את כאב החיים המבוגרים יכולה להכניס כמה עמודים משיריה לסידור התפילה ולקרוא בהם לצד ספר קהלת, בעוד יונה מקיים הפגנת יחיד ונושא שלט עם מילה אחת "אמת".
ספר קהלת כמעט נגנז בגלל שהוא מכיל דעות מגוונות וסותרות. "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה". כן, זו הבהלה הרוחנית מפני הגילוי שהנפש שלנו מכילה סתירות. האם "טוב כעס משחוק", או "לשחוק אמרתי מהולל" - האם "מוצא אני מר ממוות את האישה", או "ראה חיים עם אישה אשר אהבת"?
הפרשנות המסורתית מנסה ליישב את סתירות קהלת. הפרשנות המחקרית-ביקורתית מיישבת גם היא את הסתירות או טוענת שכמה מחברים אחראים ליצירה הזו. ויש אפשרות שספר קהלת משקף נאמנה את התודעה שלנו, זו שלא תמיד נעים להודות בה; הפכפכה, מתלבטת, נשברת ומתחזקת. כמה פעמים אמרתי שאני רוצה לאכול רק אוכל בריא וכמה פעמים טרפתי עוגת שוקולד? כמה פעמים הבטחתי לעצמי לא להתעלם ממבקשי הצדקה ברחוב וכמה פעמים התעלמתי?
המוות הוא המפתח לחמלה
המוות הוא שחקן חשוב בספר קהלת. המודעות למוות מסבירה את ההבדל בין אלוהים, כל יכול וכל יודע, לנו שאנו כעלה נידף ברוח. מאידך גיסא, המודעות למוות מחריפה את חשיבותו של כל רגע בחיים, שהרי אין איך לפצות על אובדנו. ספר קהלת לוקח אותנו לטייל בין ההבנה שהחיים קצרים, להבנה שאין לנו מושג איך לחיות אותם נכון.
מי שנפשה אוחזת בשתי ההבנות האלו, מתרחקת מתודעתו של יונה ופוסעת בשביל החמלה. בנתיב החמלה אין שמחת חיים מתפרצת או מלנכוליה קבועה. יש בו ראייה פקוחת עיניים שיכולה לאפשר רגעים של "ושמחת בחגך".
מבחן האותנטיות
מבוגרות רבות נוטות להשתמש בתשובת "כשתגדלי תביני" על מנת לסמא את עיניי הילדות שלנו, וגם את עיניי הילדות הפנימיות. קולות יונה שבוקעים מנשמותינו. בעולם המורכב של ספר קהלת לא הכול עובר, ומורכבות איננה תירוץ חלילה לשקרים. "כשתגדלי תביני" היא לרוב קביעה מניפולטיבית, שמאפשרת למבוגרות להמשיך לעשות שקר בנפשן. גם בעולם של מורכבות יש "לא תעשה" ברור (מבחינתי: מה ששנוא עלייך, לא תעשי לחברתך) יש "לא ידוע" (כמו השאלה, מה קורה לסבתא אחרי שהיא מתה) - ויש חשיבות להצביע בפשטות על האסור ועל הלא ידוע. לומר בצניעות: "את זה אני לא עושה" או "אני באמת לא יודעת".
לצד שני אלה יש עולם שלם שפתוח להתנסות ולחקור. את האמת הנאיבית של יונה אני רוצה להמיר באותנטיות שמציע חג הסוכות; בניסיון להתקרב למה שהוא הכי פשוט ובסיסי, להצביע על העולם כמו שהוא ועל החוויות כפי שאני באמת חווה אותן. חיים מבוגרים צריכים להיות ישרים וקשורים לחיפוש אמיתי, בדיוק כמו ספר קהלת. מורכבות וסתירות פנימיות אינן חלילה היתר לחיים בשקר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בטור האחרון התייחסתי לדרשה העוסקת בשכר הניתן לכל הבאות והבאים לשמוע את דברי התורה ב"הקהל". החכמים רצו להסביר מדוע התורה מצווה על הגעת הנשים והטף למעמד, למרות עמדת חז"ל שנשים וילדים לא מחויבים בלימוד תורה. החכמים תירצו את הסתירה בכך שנשים שמגיעות יש להן "שכר פסיעות" והילדים שמגיעים נותנים שכר למביאיהם.
בבית המדרש של הטוקבקים שרה היקרה ביקשה: "הייתי שמחה להסבר נוסף מהו 'שכר פסיעות' ומהו 'שכר למביאיהן'". שרה, את כזאת נהדרת, כמה טוב לעסוק בצורה עניינית בדברי תורה. אני לא יכולה לתת תשובה ודאית, שכן המקור לא מסביר את הקביעות שלו. אני מעריכה שלפנינו ניסיון להסביר איך אפשר לתת שכר לנשים ולילדים ועדיין להחזיק בעמדת החכמים (המצערת) שנשים וילדים פטורים מלימוד תורה. אני מניחה שחיפשו שכר שיינתן על התהליך ולא על הלימוד עצמו. גם הנשים וגם הילדים (הנישאים על ידי או על כתפי ההורים), מקבלים שכר על ההליכה למעמד של תלמוד תורה, ולא על הלימוד עצמו.
ובהשאלה, אנחנו יכולות לחשוב על הפעמים שבהן אנו מתאמצות - ולמרות זאת התוצאה שהשגנו לא מרגשת. לעתים אנחנו שמחות על עצם הניסיון, התהליך משמח אותנו, במקרים אלה יש לנו "שכר פסיעות".
לשאלות או למחשבות אפשר גם לפנות אליי במייל: rweiss@huc.edu
שבת שלום!
