רגע לפני שהדוגמנית פינצ'י מור עצמה את עיניה בפעם האחרונה, בת הזקונים שלה, מאי מור, ביקשה ממנה בדמעות שתשלח לה סימנים מהעולם הבא. שמונה שנים עברו מאז מותה של פינצ'י מסרטן בגיל 62, ומאי מאמינה עד היום שהיא מקבלת ממנה סימנים. כבר במהלך השבעה נתקלה באינסטגרם במשפט Let The Sea Set You Free, ומתחתיו נכתב A mantra for May.
"זה היה בעמוד של ויקטוריה'ס סיקרט, משפט מנטרה לחודש מאי, שבו אמא שלי נפטרה", היא אומרת. "אבל הרגשתי שזו מנטרה בשבילי, מנטרה למאי. אמא אהבה את הים. היא תמיד אמרה: 'הים הוא הפסיכולוג, הרופא, המאהב'. ואחרי שקיבלתי את המסר אמרתי שמעכשיו גם אני אלך כמוה הרבה לים. קניתי גלשן כדי להתחיל לגלוש בקביעות, ובפעם הראשונה שנכנסתי לים עם הגלשן החדש, חודשיים אחרי מותה, פגשתי את בן זוגי יניב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מור הרגישה סימנים כשהייתה בהיריון עם בתה ארייה, היום בת שנתיים ושמונה חודשים ("כן, השם ארייה הוא בהשראת 'משחקי הכס'"), ואמה הופיעה בחלומותיה, וגם אחר כך. "כשארייה הייתה בגיל הזה שתינוקות מוציאים את כל מה שיש בארונות המטבח היה רגע שבו תקפו אותי געגועים עזים לאמא שלי ואמרתי לה, 'אמא, תשלחי לי סימן'", נזכרת מאי. "ואז פתאום ארייה הוציאה סיר ושמה על הראש. מיד נזכרתי שלאמא שלי הייתה תמונה כזאת בדיוק. מיהרתי לצלם אותה וחשבתי לעצמי, 'כמה חבל שארייה לא עם בגד ים', כי התמונה של אמא הייתה בבגד ים. ואז השוויתי בין התמונות ומה ראיתי? בגד הים של אמא היה מנומר והילדה שלי לבשה פיג'מה מנומרת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
למרות הגעגועים הבלתי פוסקים לאמה, מור (37) מרגישה שהיום היא במקום טוב בחייה. היא בזוגיות מאושרת עם יניב קאופמן (52), אב לשתי בנות בוגרות מנישואיו הקודמים לשחקנית אסי לוי. לפניו, היא אומרת, הקשרים הזוגיים שלה הביאו לה בעיקר שברונות לב. גם מבחינה מקצועית היא מסופקת. עד מות אמה עבדה כמדריכת כושר וזומבה ואהבה את העיסוק אבל הרגישה שאין הלימה בין ההשקעה לתגמול. לפני שש שנים הקימה יחד עם אחיה האמצעי, טל, את Studio M3, אתר ואפליקציה לאימוני כושר דיגיטליים. "המוות של אמא הוציא אותנו מאזור הנוחות", היא אומרת. "אני, למשל, תמיד ידעתי שאם אני צריכה כסף, בסוף יהיה לי. שכל דבר שאני צריכה, אמא תסדר. מבחינה זוגית כנראה בחרתי בכוונה גברים שלא התאימו לי. מאוד יכול להיות שאם אמא הייתה בחיים היום, בכלל לא הייתי בזוגיות. תמיד קיבלתי מאמא אהבה ללא תנאי, וזה הספיק לי".
יש לה שני אחים גדולים ממנה: דן (47), נשוי + 2, יהלומן, מאמן אִגרוף ושחקן (השתתף ב"מלכת היופי של ירושלים"), וטל (45), רווק, איש קולנוע והיי־טק בעברו, והיום מנכ"ל העסק המשותף שלהם ואחראי על התוכן הוויזואלי, צילום, עריכה ותפעול הערוץ. בנוסף, יש לה שתי אחיות קטנות למחצה מנישואיו השניים של אביה.
8 צפייה בגלריה
''תמיד קיבלתי מאמא אהבה ללא תנאי, וזה הספיק לי''. מאי מור עם אחיה טל
(צילום: ענת מוסברג)
פינצ'י (פנינה) מור הייתה אחת הדוגמניות הבולטות בישראל בשנות ה־80 ומי שזכתה לכינוי "הרגליים של המדינה". היא גדלה ברמת־גן, למדה באוניברסיטת תל־אביב ספרות צרפתית ועבדה כדיילת באל על. במהלך עבודתה פגשה את עמי מור, כלכל בכיר באל על, ונישאה לו. בהיותה בת 29 וכבר אמא לשני בנים התגלתה בחוף הים על ידי אנשי "גוטקס" שהציעו לה לדגמן עבורם. מהר מאוד התפרסמה והחלה לדגמן לחברות נוספות. בגיל 36, כשהיא כבר אמא לשלושה, ייצגה את ישראל בתחרות "מיס יוניברס לנשים נשואות" בהוואי וזכתה בתואר סגנית שנייה. זמן קצר לאחר מכן נישואיה התפרקו.
את חושבת שאם אמא שלך לא הייתה מתפרסמת, הורייך לא היו מתגרשים?
"אני מאמינה שאמא ואבא התגרשו כי הם פשוט לא התאימו. הייתי קטנה, בת חמש או שש, אבל אני זוכרת שהם כל הזמן רבו, גם אחרי הגירושים. שניהם היו אנשים טובים, אבל אבא שלי היה טיפוס לא קל, וגם אמא שלי, למרות שהייתה מיוחדת, רגישה וטובת לב, הייתה אדם מורכב. בלי קשר לגירושים אני חושבת שאמא שלי הייתה מעדיפה מקצוע אחר לעצמה. היא אמרה לי פעם: 'יכולתי להיות שופטת'. היא הייתה אישה חכמה, דוברת שלוש שפות, וגם פולנייה. בתור נערה רציתי להיות שחקנית, אבל היא רצתה שאלמד רפואה. היה לה קשה עם סיקור הגירושים שלה בתקשורת ובהמשך עם סיקור הזוגיות שלה עם מוטי רייף. היא נכוותה מעולם הזוהר, ובגלל זה לא רצתה את זה בשבילי".
8 צפייה בגלריה
''לא הרגשתי מקופחת כי קיבלתי את כל מה שהייתי צריכה מאמא''. מאי מור עם אמה ואחיה, טל ודן
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי שהוריה נפרדו, מספרת מור, החיים שלה לא הפכו לרגועים יותר. "אני והאחים שלי נשארנו כולנו לגור אצל אמא. לפעמים הייתי ישנה אצל אבא. כשהייתי בכיתה ד' אבא התחתן בשנית ונולדו שתי האחיות שלי. זה קצת הפריד בין המשפחות, אבל אהבתי אותן ולא הרגשתי מקופחת כי קיבלתי את כל מה שהייתי צריכה מאמא".
אז למה החיים לא היו רגועים? ממה נבע הסטרס?
"כי המריבות בינו לבין אמא המשיכו. ואני והאחים שלי היינו כלי השחמט של המלחמות שלהם. אני לא כועסת עליהם. אני חושבת שהיו חסרים להם הכלים שיש היום, אבל זה היה קשה. אבא, למשל, ציפה שאתקשר אליו, ואם היו עוברים כמה ימים ולא הייתי מתקשרת, הוא היה מתחשבן איתי. בגלל זה לפעמים הייתי מפחדת להתקשר, ואז היו יכולים לחלוף עוד כמה חודשים עד שהייתי מעיזה. כשדיברתי עם אבא בטלפון, הייתי אומרת לאמא שאני עומדת לדבר איתו ונכנסת לחדר שלי, כדי שבמהלך השיחה אמא לא תגיד לי משהו, אבא ישמע אותה ויגיד מילים לא יפות כמו 'מה היא צועקת שם?'. מילים שהיו עושות לי רע כי את לא רוצה שידברו לא יפה על אמא שלך. כל זה יצר בי הרבה מתח נפשי. בגלל זה בילדותי סבלתי מכל מיני טיקים".
כשהייתה בת 13 התגלתה אצלה מחלת הסרטן, לימפומה מסוג הודג'קין, והיא סבורה שגם זו תוצאה של המתח הנפשי שבו הייתה שרויה. "אני מאמינה שלא סתם חליתי. כן, אולי יש איזה משהו גנטי, כי גם אמא שלי וגם אבא שלי נפטרו מסרטן. אבל לדעתי הסיבה שזה התפתח אצלי כשהייתי קטנה הייתה בגלל הסטרס".
איך המחלה התגלתה?
"אני ואמא היינו אמורות לטוס ללוס־אנג'לס לבקר את דן שגר שם באותה תקופה. יומיים לפני כן התעוררתי בלילה עם כאב בטן מטורף, כאילו חותך אותי סכין. זה כאב שעד היום אני הכי פוחדת ממנו. בבוקר אמרתי לאמא שכל הלילה התפתלתי מכאבים. היא אמרה, 'תתקשרי לאבא שייקח אותך למיון'. אבא מיד התייצב, לקח אותי לבית החולים, שם אמרו שזו כנראה דלקת בדרכי השתן ונתנו לי אנטיביוטיקה. אני ואמא טסנו כמתוכנן. כשנחתנו התחלתי לקדוח מחום, אבל אמא שיערה שזה בגלל הג'ט לג. למחרת הרגשתי טוב, נסענו לדיסנילנד ועליתי על הספייס־מאונטיין, רכבת הרים שנסעה במהירות מטורפת. כשירדתי ממנה פתאום הרגשתי שמתחת לסנטר שלי יש כדור טניס. אמרתי לאמא שלי: 'תראי'. התברר שכל בלוטת הלימפה התנפחה בטירוף. מיהרנו למרפאה של הפארק, שהפנתה אותנו לבית חולים. שם כבר אמרו לאמא שלי: 'לבת שלך יש סרטן'. אבל אמא שלי לא אמרה לי את זה אז. היא החליטה שנמשיך את הטיול כרגיל, ובמשך כל השבועיים שהיינו שם הסתירה זאת ממני. תחשבי אילו תעצומות נפש היו לה".
8 צפייה בגלריה
''אני חושבת שאמא שלי הייתה מעדיפה מקצוע אחר לעצמה''. פינצ'י מור על שער "לאשה" משנות ה-80
(צילום: נירה דוד)
אז לא ידעת כלום?
"ידעתי שיש משהו. אמא שלי הייתה בקשר עם רופאים בארץ שאמרו לה איזה בדיקות לעשות שם. במהלך השבועיים האלה, בין מסעות שופינג לביקור באחוזה של יו הפנר, עשו לי סיטי וביופסיה. אמא ידעה שאני הולכת לעבור תקופה מאוד קשה ולא רצתה להרוס לי את הטיול".
מתי גילית?
"ארבעה ימים אחרי שנחתנו בארץ. הגענו לשיחה עם מנהלת המחלקה האונקולוגית בשניידר. ליוותה אותי פמליה שלמה: אמא, אבא, דן שחזר איתנו לארץ, טל, ואפילו דודה שלי. ועדיין לא הבנתי שיש לי משהו חמור. ההדחקה עבדה כל כך טוב, שבזמן שהמתנו וראיתי ילדים עם קרחות, חשבתי לעצמי 'יואו, איזה מסכנים'. לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להיות חלק מזה.
"הפרופסורית לא השתמשה במילה 'סרטן'. היא אמרה שיש לי הודג'קין, מחלה שמרפאים באמצעות כימותרפיה והקרנות. בשלב הזה בחיי כבר ראיתי סרטים על סרטן וכמובן ידעתי מה זה. התחלתי לבכות נהרות. הכי פחדתי שהשיער שלי ינשור".
פחדת למות?
"דווקא לא. שאלתי את הפרופסורית אם אבריא, והיא אמרה לי שכן. שאחוזי ההצלחה גבוהים מאוד. זה הספיק לי. אני חושבת שבאופן כללי מי שלוקח את הדברים האלה יותר קשה אלה ההורים, ואמא שלי באמת מעולם לא התאוששה לגמרי ממה שקרה איתי. זו הייתה עבורה טראומה גדולה. עוד לפני כן היא הייתה האמא הכי מגוננת שיש".
איך היה הקשר עם אבא בזמן הזה?
"קרה דבר מהמם. הייתי חולה קרוב לשנה, ולאורך כל התקופה הזו אבא שלי התנהג למופת. הוא היה מגיע לכל הטיפולים ומצחיק אותנו. הוא ואמא היו מדברים וצוחקים. בדיעבד אני אומרת: 'זה כל כך פשוט. למה ילד צריך להיות חולה בשביל זה?'. אני זוכרת היטב את הטיפול הכימותרפי האחרון שעברתי. הייתי על כיסא גלגלים, חלשה מהטיפול, ירדנו כולנו במעלית, ואבא ואמא התחבקו ונתנו נשיקה. דן צחק ואמר, 'הם עושים קאמבק'. אבל זהו. ברגע שהחלמתי, הכל חזר להיות רגיל: אותם מתחים ואותם כעסים".
בגיל 15, שנה אחרי שהחלימה, חזרה ללוס־אנג'לס לתקופה של שלושה חודשים במסגרת פרויקט חילופי תלמידים. היא מספרת שעלתה על המטוס במשקל 45 קילו וחזרה עם 20 קילו יותר. "יכולות להיות הרבה סיבות להשמנה הזו. אולי כי שנה קודם נמאס לי מהבלט ופרשתי. אולי כי הגוף שלי התנקה מכל התרופות של המחלה, וההורמונים של גיל ההתבגרות עבדו ביתר שאת. אבל זה היה בעיקר כי לא הפסקתי לאכול. תמיד הייתי ילדה רזה שרגילה לאכול כל מה שבא לה, ולא קלטתי שאני הולכת ומשמינה. הבנתי את זה רק כשנחתי בארץ. אמא שלי ראתה אותי והייתה בהלם. בעוד שאת הסרטן היא ידעה להסתיר, את זה לא. היא מיד אמרה לי שהשמנתי נורא. מהר מאוד הבנתי בעצמי שהשמנתי, וזה עשה לי מאוד רע".
איך אמא שלך התייחסה לזה?
"אמא אמרה: 'בובה, אני אוהבת אותך כמו שאת, אבל את בוכה לי שזה מפריע לך, ואני רוצה לעזור לך'. זה שהייתה לי אמא דוגמנית שהשוויתי את עצמי אליה בהחלט יצר אצלי תסביכים. הייתי, למשל, הולכת איתה לקנות בגדים, ובגד שנראה עליה מיליון דולר בכלל לא היה עולה עליי, או שכל השומנים שלי היו בורחים לצדדים. לפעמים היינו פוגשים חברים שלה, והייתי מרגישה לפי המבטים שלהם שהם שופטים אותי. שבראש הם אומרים לעצמם, 'איך הבת של האישה הזו נראית ככה?'. כי אמא שלי לא סתם נראתה מדהים. היא הייתה ברבי אנושית. אמא שלי גם הייתה גבוהה ממני. היא הייתה 1.74 מטר, ואני היום רק 1.66. כמו הרבה ילדות גם אני רציתי להיות דוגמנית, והבנתי שאני לא יכולה להיות. חשבתי, 'אני לא גבוהה, גם לא מי יודע מה יפה, וגם לא במידות המתאימות'. הייתי אומרת לעצמי, 'איך הגיוני שהיא וואו ואני לא? אני לא אמורה להיראות כמוה?'".
לא פשוט.
"היום, במבט לאחור, עד כמה שזה נשמע הזוי, תקופת ההשמנה הייתה לי קשה הרבה יותר מהתקופה שבה הייתי חולה".
איך זה השפיע חברתית?
"אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה, אבל כן הייתי 'בין המקובלים' כמו שאומרים. היו לי חברים, ואף אחד לא אמר לי משהו לא נעים בפנים. אבל אני זוכרת איך בטיול של הצופים שמעתי ילדים אומרים: 'ראית איך מאי מור השמינה?'. זה יצר אצלי המון חוסר ביטחון. בגלל זה גם הזוגיות הראשונה שלי הגיעה מאוחר. רק בגיל 19".
8 צפייה בגלריה
''שמעתי ילדים אומרים: 'ראית איך מאי מור השמינה?'. זה יצר אצלי המון חוסר ביטחון''. מאי מור
(צילום: יובל חן)
כדי להילחם במשקל ניסתה לעשות ספורט. "הייתי הולכת לקאנטרי, אמא הייתה לוקחת אותי איתה להליכות, אבל לא אהבתי את זה. אני מבינה אנשים שאומרים שלא מתחשק להם לעשות ספורט. מצד אחד רציתי לרזות, מצד שני לא באמת רציתי לעשות את העבודה". כל זה השתנה בכיתה י"א, אז נרשמה לקפוארה. "נדלקתי על זה והתחלתי לעשות את זה יום־יום".
המשקל התחיל לרדת, ובסיום התיכון, אחרי שקיבלה פטור מהצבא בגלל מחלתה כילדה, נרשמה ללימודי אימון אירובי. "חשבתי שזה יהיה עדיף מלמלצר בזמן הלימודים". היא מסבירה. במקור, כאמור, רצתה ללמוד משחק, אבל אמא שלה הורידה אותה מזה. אחרי שהובהר שלא תלך ללמוד רפואה, הפשרה הייתה ללמוד חינוך גופני בווינגיט. "ושם התאהבתי בספורט. באותה תקופה סבלתי הרבה ממצבי רוח. הייתי יכולה להתעצבן מהר מאוד, ושמתי לב שבכל פעם שאני יוצאת לריצה אני חוזרת ממנה רגועה. הבנתי שהספורט טוב גם בכל מה שקשור לנפש".
אחרי הלימודים עבדה בקלאב־מד באילת ומשם המשיכה לעבוד בקלאב־מד במאוריציוס וברפובליקה הדומיניקנית. בגיל 26 שבה לארץ וחזרה להתגורר עם אמה. חודשיים לאחר חזרתה אובחנה מחלתה של אמה: סרטן המעי הגס בדרגה 4. "אני בטוחה שאחת הסיבות שאמא שלי נפטרה היא שהיא דאגה לכולם ורק לא לעצמה. היא הרגישה גוש בבטן אבל חשבה שזה שרירים ולא עשתה דבר. היא גם לא עשתה לפני כן קולונוסקופיה או בדיקות אחרות. אני הייתי צריכה לעבור בדיקות תקופתיות כי חליתי בתור ילדה, אז כשחזרתי לארץ הלכתי לעשות בדיקות מקיפות באיכילוב ולקחתי את אמא שלי איתי, שתעשה גם. ככה גילו אצלה את המחלה.
"תמיד הייתי הילדה של אמא, הפחד הכי גדול שלי היה לאבד אותה. היא לא סיפרה לי שהסרטן התפשט לכבד ולבלוטות. היא הלכה לבדה לרופא שנתן את האבחון הסופי. אספתי אותה מאותו רופא, אבל היא לא אמרה לי דבר. היה לה קשה. רק כמה שבועות אחרי זה היא ביקשה מחבר של המשפחה, רופא בכיר באיכילוב, שיספר לי. והוא הציג את זה בצורה כזאת שהיא תצא מזה. האמנתי לו".
אבל היא לא יצאה.
"לא. וזה לא הפתיע רק אותי. אנשים כל הזמן אמרו לי אחרי מותה: 'אמא שלך הייתה כזו בריאה, עשתה כל הזמן ספורט, איך היא חלתה?'. ואני תמיד אומרת שלמדתי הרבה מאמא שלי, בין היתר גם דברים שבחרתי לא לעשות כמוה. אמא לקחה ללב יותר מדי, התעצבנה מהר, נפגעה. אני למדתי ששום דבר לא שווה שאני אתעצבן, שאהיה בכעסים. אני מבינה שהבריאות שלנו זה לא רק לאכול נכון, לישון מספיק ולעשות ספורט. זה גם המילים שלנו. בכל פעם שאני תופסת את עצמי באיזו מחשבה שלילית, אני חייבת להוציא אותה ממני. בנוסף, למרות גילי הצעיר כבר עשיתי שלוש פעמים קולונוסקופיה".
בשנים שלאחר מות אמה ניהלו היא ואחיה מאבק ירושה, "מכוער ומתיש", עם נחמן אקשטיין, מי שהיה בן זוגה של אמה, אבל גם בזה היא בוחרת היום למצוא את הטוב. "אמא שלי הייתה הכל בשבילי ובשביל אחיי", היא מסבירה. "לא היינו עצמאיים, לא ברוחנו ולא בכיסנו. בזכות המשבר הכלכלי והנפשי נולד העסק שלי ושל טל. בנוסף לספורט, בתקופה הקשה שעברנו הבנו שאנחנו רוצים ליצור משהו שיעשה טוב לאנשים, ולהראות להם במקביל שכושר זה כיף ואפשר לעשות אותו גם מהבית".
ג'יין פונדה כבר הוכיחה את זה בקלטות הווידיאו שלה באייטיז.
"ברור לנו שלא המצאנו שום דבר חדש, אבל אנחנו משתמשים בכל הטכנולוגיה שיש היום, שמאפשרת להפוך את זה ליותר אישי ומדליק. אני מביאה את עצמי למסך בצורה הכי אותנטית שיש. ממש מדברת עם המתאמנות. האתר גם מספק תכנים שונים, כמו תוכנית למתחילים או התמקדות בחלקי גוף מסוימים ומתיחות. יש לי גם ערוץ יוטיוב עם אימונים חינם".
עד כמה הקורונה עזרה לעסק?
"האתר הצליח גם לפני, אבל אין ספק שהקורונה נתנה לו בוסט גדול. מאלפי מתאמנות הוא הגיע לעשרות אלפים".
8 צפייה בגלריה
''הייתי אומרת לעצמי, 'איך הגיוני שהיא וואו ואני לא? אני לא אמורה להיראות כמוה?'''. אי מור ופינצ'י מור
(צילום: יובל חן, איציק בירן)
לפני כשנתיים נפטר אביה מסרטן. "רוב השנים אני ואבא לא היינו בקשר מדהים, אבל אחרי שאמא נפטרה מאוד התקרבנו. הידיעה שהוא חולה הייתה טראומטית. הייתי בהיריון, וככל שההיריון שלי התקדם, אבא שלי הלך ודעך. הוא נפטר כשארייה הייתה בת חצי שנה. על פניו היה אפשר לומר שלפחות הוא זכה לראות אותה, אבל בשלב הזה הוא כבר היה בין החיים למוות. חצי מהנשמה שלו כבר לא הייתה".
את מתכננת ילדים נוספים?
"תכלס קשה לי לחשוב על זה כרגע, בעיקר כי אין לי את אמא שלי לצדי. קשה לי בלעדיה באימהות, פיזית ורגשית. ארייה הייתה ממש חולה השבוע. הרגשתי שאני חייבת רגע להתרפק על אמא שלי. לבכות לה כמו ילדה. וזה בלי קשר לעזרה הפיזית שסבים נותנים. לפעמים אני רואה סבתות באות לקחת את הנכדים מהגן של ארייה וחושבת 'איזה כיף זה'. זה מצער אותי.
"אבא לפחות זכה לראות את הילדים של אחי דן. אמא לא זכתה לזה. בגלל שאמא כל כך אהבה את הים, לפעמים כשאני ויניב הולכים עם ארייה לים, אנחנו צוחקים ואומרים שזה ה'ללכת לאמא שלי'. כמו שזוגות הולכים עם הילדים לצהריים אצל ההורים".
מה את חושבת שאמא שלך הייתה אומרת על הריאיון הזה?
"היא הייתה שמחה וגאה בי. ולך היא הייתה אומרת: 'תשמרי על הילדה שלי ותוציאי אותה הכי טוב בעולם'".
