דן מירון מגדיר את עצמו כ"מבקר ספרים". אחד מחוקרי הספרות החשובים והבולטים מהמחצית השנייה של המאה ה־20 ועד היום, לא תוחם את עצמו במסדרונות האקדמיה, בכנסים ובמושבים של המחלקות לספרות באוניברסיטה. לדידו השיח הספרותי קיים ומתמשך והוא טבוע בעולם מדי יום, דרך כל ספר חדש שיוצא לאור.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני מבקר וחוקר, אבל גם כחוקר אני מבקר", הוא מסביר. "נכון שחשובים לי בירורים היסטוריים, חשוב לי להבין את הפואטיקה ההיסטורית ואת הפרטים שקשורים באופן שהיוצר היה מחובר לזמנו. אבל בסופו של דבר הוא לא מעניין אותי אם אני לא חושב שהוא משורר טוב, משורר מעניין, אפילו אם יש שברים. בסך הכל אני פונה לקריאה כמבקר ספרותי. המבקר הוא מי שנועד בעיקרו של דבר להצביע על שיר טוב, להצביע על שיר לא טוב, ולנמק".
מתי הבנת שזה מה שאתה רוצה לעשות?
"זה היה לי ברור לגמרי כשהתחלתי באמצע שנות ה־50. רציתי להיות מבקר וזה מה שעשיתי. ויתרתי על הרבה דברים אחרים לשם כך. כתבתי שירים, כמו כולם, והפסקתי. ניגנתי פסנתר, אפילו ברמה של קונצרט, למדתי אצל טובי המורים, יש לי תואר מהאקדמיה למוזיקה, אבל בחרתי בביקורת. כתבתי המון מאמרים, והיום כשאני מסתכל על מה שכתבתי אני מרגיש שמישהו אחר כתב את זה".
באיזה מובן?
"הם ילדותיים. אבל זה לא משנה כי המאמרים האלו יצרו את התחושה שיש מבקר בשטח בערך משנת 1955 (כשמירון היה בן 21 — י"א). ב־1957 הופיע ספר השירה 'עיר היונה' של נתן אלתרמן. הוא נתן לי את הספר במתנה וכתב לי הקדשה. קודם כל הצורך לתת לי עותק, זה מה שהיה משמעותי בעיניי".
מירון קם אל הספרייה שעליה ניצבים אלפי ספרים ושולף מיד את הספר שנושא את ההקדשה הבאה: "לדן מירון, לפלא עמקותם ורחבותם של כוחותיו הצעירים, מאת אחד המשתאים, נתן. תשז'".
הקשר עם סופרים ומשוררים הוא דבר שחשוב לך?
"זה חלק מהעבודה של מבקר, אפילו חלק עיקרי. צריך להכיר אנשים ואפילו להיות במתחים איתם. חייתי באמצעות הקשרים האישיים האלו את הווייה, את התסיסה של מה זו ספרות. היה את אלתרמן, שהייתי אצלו בן בית. היו גם משה שמיר, ס' יזהר, חיים גורי, עוזר רבין שאהבתי מאוד. אחר כך היו סופרים בני דורי שהייתי קשור אליהם. אבל הקשר העמוק ביותר היה עם יעקב שבתאי, שגם ערכתי (שבתאי מת בטרם סיים את העבודה על כתב היד של הרומן 'סוף דבר' והוא נערך על ידי מירון ועדנה שבתאי — י"א). חייתי איתו את שנותיו האחרונות. זה היה קשר חברי מימי הגימנסיה, למדנו באותה השכבה. יש לי קשר עם אגי משעול וא"ב יהושע. החברות עם הסופרים והמשוררים לא תמיד הייתה מתוקה. היו מריבות, היו ויכוחים".
כי סופרים הם לא אנשים קלים?
"הם יגידו שאני לא קל. אבל למה שסופרים יהיו קלים? מי אמר שצריכים להיות קלים? אולי טוב שכך. מבין הסופרים יש אחד שכולו מתיקות וחיוביות, וזה בולי (א"ב יהושע — י"א). אין לו קמצוץ של חזרת או מרור באישיות שלו. יהושע יכול לריב על ענייני ציונות ויש לו דעות ומתנגדים, אבל הוא איש טהור לגמרי. איש שתמיד אומר את האמת. אצל אחרים, גם כשאתה מרגיש שהם אומרים אמת, היא כבר מסוגננת. ושלא תבין, ביקרתי קשות כמה מהרומנים של יהושע, והוא מזכיר לי את זה עד היום".
מירון מבין שהוויכוחים האלה הם חלק נכבד מעבודתו והוא לא נרתע מהם. נהפוך הוא. הוא מכיר בכוח הטמון במילותיו. גם אני עברתי תחת קולמוסו. לפני שנתיים נאמר לי שמירון עומד לכתוב על הספר שלי, ואני עדיין זוכר את החששות שנסבו סביב המאורע הגדול. לא ישנתי מרוב התרגשות. הסיבה לכך פשוטה: למרות שאני נמצא מספיק שנים בתחום וכבר כתבו עליי ביקורות, טובות ורעות — סקירה מדן מירון היא ליגה אחרת.
מירון, שהחל לפרסם ביקורות בשנות ה־20 לחייו, גילה וליווה עשרות סופרים ומשוררים. הוא חתום על מאות מחקרים בספרות העברית והספרות האידית, זכה בפרס ביאליק ובפרס ישראל (1993), ונחשב לאחת הדמויות היחידות — ויש מי שיאמר היחיד — שיכול במחי ביקורת אחת לקבוע גורל של סופר או משורר. המאמרים שלו עוררו תמיד שיח ועניין, לטוב ולרע. כזה המאמר שכתב על עמוס עוז ב'הארץ' כחודש אחרי מותו, תחת הכותרת: "כיצד יכול עמוס עוז להורות דרך למישהו?"
"עמוס עוז נראה לי כל השנים כמספר מוכשר. הוא ידע לספר סיפור, עם העובדות אי־אפשר להתווכח", מירון מסביר את דבריו. "אבל הוא גם היה מספר אובר־דרמטי, במובן מסוים נרקיסיסט שכל הזמן הופך את הדרמה שלו לעוד יותר מסעירה ועולמית, ובאופן כזה שמתרוקנת האמירה. מה שהיה מרגש ב'מיכאל שלי' מפסיק להיות מרגש כשאתה חוזר ומשחזר אותו. ב'סיפור על אהבה וחושך' זה ניתן בצורה הטובה ביותר, שם אתה מגלה שהכישרון הגדול ביותר של עוז היה בכתיבה אוטוביוגרפית ולא ברומנים כמו שכותב יהושע, שהם המצאה גמורה. אני מודה שכשכתבתי את המאמר הזה שעורר כעס נורא, עשיתי את זה מתוך אותה התחושה ועל זה אני מתחרט. לא יכולתי לסבול מקהלה שלא פסקה לדבר על גאונות. וכמה עוז הוא היורש של עגנון. עוז הוא הכל חוץ מהיורש של עגנון. אז כתבתי את המאמר ומה אני אגיד לך, עכשיו אף אחד לא יכול להגיד שאני פחדן".
אז למה אתה מתחרט?
"הייתי צריך אולי להתאפק. בכל זאת זה היה קצת פחות מחודש אחרי מותו. אם הייתי כותב את זה אחר כך, אז זה גם היה נכתב קצת אחרת. אני לא מתחרט על העיתוי, אלא על כך שהנחתי לעצמי להישבות במהומה באופן שלילי. לא הייתי צריך לעשות את זה. הייתי צריך לתת למהומה לשכוך מעצמה ולכתוב מנקודה קצת יותר רחוקה".
היו סופרים שלא סלחו לך על ביקורת רעה?
"אני לא מצפה לאובייקטיביות ממישהו שביקרתי אותו קשות. כמעט עם כולם התקופה של המתח עברה, והייתה השלמה. לפעמים ההשלמה הייתה מתוקה. הסיבה לכך היא כי הסופרים חשו במחויבות. מחויבות מדברת אל סופרים. כשמישהו מסתכל עליהם ועל עבודתם בצורה אינטליגנטית ולא מרפרף, הם מבינים את המשמעות. אולי אותו מבקר טועה, אבל הוא מנסה להגדיר. אני תמיד מנמק את הטענה שלי. מה שקשה לי במרבית הרשימות שאני קורא בעיתונות היום זה חוסר הנימוקים. אוקיי, לפלוני יש כזאת גישה אל הרומן, אל השיר, וואטאבר. אבל אני רוצה שהוא יגדיר את המושגים וינמק את דעתו. כשאנשים חושבים שהם לא צריכים להסביר אלא רק להביע את עצמם, ביקורת הספרות נהיית דלילה ביותר. הסופר כבר הביע את עצמו ועשה את זה באופן יותר מעניין. כמבקר יש לך תפקיד, גם אם אתה שוגה, גם אם נופל בדרך, התפקיד שלך הוא להבדיל בין הטוב ללא טוב".
מחויבות?
"זאת מחויבות שלמה וכוללת. אני מחויב לעניין הזה של הספרות העברית. זאת אומרת, זה התחום שאני יונק ממנו ואני חייב לו את מה שאני יכול לתת לפי כוחותיי. כי הספרות, כמו האדם, לא יכולה לחיות בלי נראות. לא כל כך חשוב מה אומר המסתכל, העיקר הנראות. כמו ילד שגדל בלי הורה שמסתכל עליו, חסר לו משהו שהוא לא ישלים כל חייו. והמבקר זה אדם שמספק לספרות נראות. מישהו מסתכל עליה, שם לב לפרטים, יש לו דעה עליה, טובה לא טובה. הוא שם אליה לב".
מירון לא מפסיק לקרוא ולהתעדכן. "ליד המיטה שלי עומדים שבעה־שמונה ספרים שאני צריך לקרוא, אם בחופשה ואם לא", הוא אומר, ומדגיש שכל ספר שהוא קורא הוא מקפיד גם לסיים — בעיקר כדי להבין לאן הוא הולך. אין לו זמן לסדרות או לטלוויזיה. מדי פעם הוא צופה בחדשות, מתעדכן במציאות מחוץ לעולם היצירה.
בימים אלה רואים אור שני ספרי מחקר פרי עטו: האחד, 'בין שני הרים' (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן), שבו הוא בוחן את ראשית הספרות העברית באמצעות היחסים בין סופרים, השני, 'דוקים' (הוצאת אפיק), שבו הוא מנסה להבין את השירה העברית של ימינו דרך שבעה משוררים בולטים.
"אני קורא המון וכותב המון", הוא אומר. "מאז שפרשתי מהוראה אפילו יותר. לימדתי יותר מ־60 שנה וגם את זה עשיתי בהרגשה שאני בתוך זה".
וההוראה חסרה לך?
"מאוד. אם כי להיות מורה זה לא תמיד דבר נפלא. יש הרבה רגעים שאתה מרגיש שאתה טוחן מים. שאמרת משהו ואף אחד לא תפס אותו. אבל הייתי מורה, מורה לספרות ואני עדיין כזה. הנכדים שלי, שעכשיו הם בני 18־20, לא רצו לשמוע חס וחלילה על תנ"ך או תורה שבע"פ, באו אליי ללמוד לבגרויות והבינו שזה מעניין. הם הצליחו יפה מאוד בבחינות, וזה תמיד מרגיז אותי שהם לא השקיעו כלום וקיבלו ציונים טובים. אני שואל את עצמי אם המערכת החליטה למרוח ריבה על כולם, שכולם יהיו מתוקים".
אז מה דעתך על מערכת החינוך?
"אני חושב שמערכת החינוך בישראל מפחדת מהקליינטים שלה".
גם בנוגע להשכלה הגבוהה ולמצבם העגום של לימודי מדעי הרוח בכלל והחוגים לספרות בפרט, מירון לא מעודד. "האוניברסיטאות תרמו לתהליך הזה בעקיפין. השירה צריכה, אם מלמדים אותה נכון, לנתב ואפילו למתן רגישות או רגשנות. במקום זה שיעורי הספרות הפכו לשיעור בתיאוריה פורמליסטית. זה מה שהמורים למדו וזה מה שלימדו. והתוצאה היא שיממון ואובדן הקשר האנושי. כל מיני שאלות טכניות שחשובות לחוקר, שחשובות למי שרוצה להבין מרקם ספרותי, עומדות במרכז. כשאתה לומד להיות רופא חשוב לך ללמוד על הוורידים ושאר חלקי הגוף. כשאתה מרפא אתה לא מנסה ללמד את הפציינט אנטומיה, אתה מתייחס לבעיות שלו, מנסה לרפא אותו. אני לא אומר שיכול להיות רופא שלא למד אנטומיה, אבל מרופא אנחנו מצפים לכך שמעבר לידע ההכרחי הוא יתייחס לאדם הבודד, שכל התהליך ייעשה מתוך התייחסות לאיש ולאישה ולנסיבות".
מירון טוען כי יש היום המון משוררים וכותבים מוכשרים. העושר הזה הוא מה שהביא אותו גם לספרו השני 'דוקים', שבו הוא מזהה חוסר ארגון או קשר ישיר בין הכותבים. "מבנים ספרותיים שהתקיימו בעבר כבר אינם קיימים עוד", הוא מסביר. "אם אתה מנסה לבנות תמונה, אתה מרדד את עצמך לסוציולוגיה ספרותית ולא להיסטוריה ספרותית או להבנה ספרותית. זה נראה לי לא מעניין כי זו מפה חיצונית. אולי לתחומים אחרים זה רלוונטי אבל לא לספרות. אז אנחנו מתחילים את המשחק בתפזורת רנדומלית ותפקידך הוא להסתכל טוב על כל אחד, בלי להזיז את האחרים, בלי לשנות, בלי לחשוב שאתה יוצר מבנה מאחרים".
ובעבר היה יותר מסודר?
"בעבר היו תבניות של מרכז והייתה פריפריה, והפריפריה לפעמים הייתה מקום נפלא כי המרכז היה חזק. הפריפריה הייתה יכולה לשחק נגדו. נגיד בתקופת ביאליק המאוחרת. הוא הרשה לכל המשוררים הבאים אחריו, לא בני דורו בדיוק, לחדד את השוני, בזה שהיה לו קול מאוד דומיננטי וחזק".
אבל גם היום יש קשרים וחבורות ספרותיות?
"בעבר הייתה אורגניות. אנשים חיו אחד את השני. שפכו את הדם אחד של השני. לביאליק היה חשוב מאוד להיות ביחסים עם י"ל פרץ. הזוג ביאליק וטשרניחובסקי נתנו לדור ואולי לשניים אופציה תרבותית שונה שירית וגם אידיאולוגית. אז הזוגיות עמדה במרחב הספרותי והתרבותי ולכן יש לה משמעות. היום לא יכול להיות מצב כזה. הזוגיות של זה לעומת זה אבדה. את זה אפשר לראות כהתפרקות. בנוסף, המצב הנורא של שוק הספרים, שהוא מדכא בלי גבול. זה מצב אופייני למציאות הישראלית ולצורה שהכלכלה הישראלית עובדת ולניצול הגדול. זה לא אומר שאין שירה טובה. ולכן כדאי להסתכל על משוררים שאתה מעריך אחד־אחד ולא כחלק ממבנה גדול".
לעניין של מירון בספרות שנכתבת היום יש ביטוי בדירת העבודה שלו. ליד הספרייה הענקית ניצבת ערמה גבוהה של ספרי שירה ופרוזה שפורסמו לאחרונה. הוא מתוודה שהוא עוקב ומגיע למשוררים חדשים. "אני הולך לכל מיני ערבים ספרותיים", הוא אומר. "אני קורא מה שנשאר מהמוספים הספרותיים ואם משורר מוצא חן בעיניי או מסקרן אותי, אני מנסה להשיג את הספר ולקרוא יותר".
מי מסקרן אותך כרגע?
"השדה של השירה נכבש על ידי נשים. עכשיו קראתי ספר מצוין שמאוד הרשים אותי, 'בעניין הבערה' של יעל סטטמן. מאוד מצא חן בעיניי. הספר 'כאב מרחקים' של שרי שביט גם. שמעון אדף מעניין אותי. מתן חרמוני עניין אותי דווקא בתקופה שהוא התעסק ביידיש".
יש לך עצה לסופר או למשורר בתחילת דרכם?
"שיהיה נאמן לעצמו. שלא ידחה אוטומטית ביקורות. שלא יחזור על עצמו".
פורסם לראשונה: 06:28, 24.09.21
