טדי נגוסה כבר מכיר את המבטים שהוא מקבל ברגע שמתחיל סיבוב מחאה של הקהילה האתיופית. "מספיק שאתה הולך ברחוב ואתה מרגיש איך אנשים מסתכלים. אם אני עולה לאוטובוס או פוגש אנשים, הם מרגישים צורך לדבר איתי על הסיטואציה. מישהו אחר נכנס לחדר, מדברים על איזה יום יפה היום, על העצים, אני נכנס - 'וואו, בואנה' ומיד מלא דעות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדברים של נגוסה מהדהדים את הפזמון של הלהיט המשותף שלו עם יסמין מועלם, 'זה בדם שלי', הסינגל הראשון מתוך אלבומו השלישי בעל אותו שם שיוצא בימים אלה (ויושק ב-26.9 במועדון הבארבי): "זה בדם שלי, לא בחרתי את זה, זה בחר בי". כבר בבית הספר היסודי בלוד, שבה גדל ומוזכרת ברבים משיריו, זיהה נגוסה את הדבר שלא בחר בו.
"אתה גדל עם ערבים, עם רוסים, עם מרוקאים, עם קווקזים, כולם. כבר ביסודי אתה מודע לעניין העדתי. זה אוטומט. מגיל קטן אתה מחפש חבר'ה דומים כדי להרגיש בנוח, והיו לי ארבעה חברים שהייתי איתם כל הזמן, כי ככה הרגיש לי הכי טבעי. אין מה לעשות, אנחנו, כבני־אדם, מפחדים משונה. מהשנייה שהתחלתי לצאת לשכונה, הבנתי שזה לא בא רק ממני. הייתה איזושהי אנרגיה שקשורה לזה שההורים שלי באו מאתיופיה, לזה שאני שחור.
"הייתי במכינה קדם־צבאית, ומתוך קבוצה של 20, היינו אולי חמישה אתיופים. ותמיד כשהיינו נכנסים לחדר האוכל, בלי שהיינו מתכננים, איכשהו היית יושב מוקף באתיופים. זה לא שהייתי אומר לאנשים 'בוא, אני אשב לידך'. ותמיד נוצר מצב שכל הסוף של הקפטריה זה אתיופים", הוא צוחק, "יצא לנו קצת רוזה פארקס".
הכירו את טדי נֶגוּסֶה (26), אחד השמות הכי בולטים בזירת ההיפ־הופ המקומית. מי שהיה מוכר כאחד ממקימיו של קולקטיב המוזיקאים הלודאי 'זולוד', שבשנים האחרונות מסומן בתור הדבר הלוהט הבא, ונראה שנקודת הרתיחה שלו הגיעה עכשיו. אי־אפשר להתעלם מהקול הייחודי, החם, האירוני, השובב, מלא הביקורת וההומור. עם טקסטים מהירים וחדים שנעים בין ביקורת חברתית חריפה ("שפכתם את הדם שלנו לתוך פחי זבל", "שום פוליטיקאי פה לא יביא ת'שינוי, או בריון על מדים שבא עם הנשק שלוף") לעקיצות מגלומניות לברנז'ה המקומית ("ברומא תתנהג כמו רומאי או כמו זין... לא מדבר איתם אבל הם מדברים עליי") ועד שורות אוטוביוגרפיות נוגעות ללב ("אותו הילד שישב בשקט, כן אותו ילד שכתב ורסים בתוך החדר, אמא לא רצתה ראפר, יצא אותי"). אחרי שבילה כמעט עשור בשוליים, עם שירים מחתרתיים בעלי מסרים פוליטיים נוקבים, נגוסה מכוון למרכז. "מאז ומתמיד היה לי רצון להיות באמצע, במרכז העניינים. יש לי תיאבון גדול, ברוך השם".
יש פשרות שמגיעות עם כניסה למיינסטרים. בטח בהקשר של אמירה פוליטית.
"אתה קורא לזה פשרה, אני קורא לזה להכיר את העבודה, ולהתמקצע. להבין איפה אני נמצא ומי הקהל שלי, ומה ואיך אני רוצה להגיד. יש הרבה דרכים להביא אמירה".
אתה מביע באלבום חוסר אמון כמעט מוחלט במה שנקרא "המערכת". בממשלה. בממסד.
"אני לא היחיד שבשנתיים האחרונות האדמה רעדה לו מתחת לרגליים. אם אי פעם היו לנו סיבות לא לסמוך על המערכת, אז התקופה האחרונה הציפה כל כך הרבה סיבות חדשות - אם זה דיסאינפורמציה, אם זה הסתה. אני בכלל לא שמתי לב שזה קיים. חשבתי שאני יודע כי אני עושה היפ־הופ ואני מחתרתי ואני מאוד 'ער', מה שנקרא, אבל הבנתי שלא".
כמו בשירים שלו, לוד חוזרת גם בתשובותיו של נגוסה, שמתאר חיבור עמוק לעיר. במאי האחרון, עם המהומות בערים המעורבות בזמן מבצע שומר החומות, החיבור הזה עמד למבחן. "סגרנו את הדלת וישבנו בבית. למי שגר בלוד - היו תקופות מפחידות יותר. כמובן שפחדתי על החיים שלי, על המשפחה שלי. אתה רואה את כל המהומות האלה מחוץ לחלון שלך, ובתוך זה אני מנסה להשלים אלבום".
השיר של נגוסה שהיה הכי מזוהה איתו עד 'זה בדם שלי', הוא המנון המחאה 'אזיקים על הידיים', שיצא בשנת 2018 בעקבות תקריות חוזרות של אלימות משטרתית נגד צעירים אתיופים. "הם רוצים אותי כנוע עם אזיקים על הידיים", שר נגוסה, "שמים עלי עשר אלף עיניים, רואים בי כולה צבע אז הם דוחפים אותי לשוליים... אותו העם שזרקו לו תינוקות אל היאור, זורקים אוכלוסיות בדיוק כמו כלבים אל הרחוב". השיר זכה למאות אלפי צפיות ולביצועים מחודשים בערוצי החדשות, עם התחדשות המחאות נגד האלימות המשטרתית בשנת 2019.
כשאני שואל אותו אם היו לו היתקלויות עם שוטרים, הוא עונה בקצרה. "זה די מובן מאליו הדברים האלה, לא? זו שאלה שאני ואתה יודעים עליה את התשובה. אני בא מלוד, זה כבר נותן את התשובה".
אתה מקשר את זה ללוד?
"שמע, הדור שלי חי במודעות שהוא ישראלי לכל דבר, וזה נכון. אבל אם תחיה באזור מסוים, סביר להניח ששיטור יהיה משהו שאתה מכיר. ואם אתה גר במקום אחר, יכול להיות שלא ראית בחיים שלך ניידת. המשפחה שלי היגרה לזה. בלוד אתה תראה הרבה שיטור, אתה תיתקל פה בהרבה גזענות כי יש פה אנשים ממלא מקומות, וגזענות לא באה רק מלמעלה. אתה מתגזען גם על זה שלידך, אתה יודע".
באחד הקטעים באלבום נשמעת הקלטה של האקטיביסטית האתיופית אלמז זרו מישיבה על ועדת העלייה והקליטה ב-96'. "שפכתם את הדם שלנו לתוך פחי זבל... מה תגידו לדור שלנו? מה תגידו לנוער שלנו... כששומרים כאב מסוים והרבה סבל הרבה זמן, כשהוא מתפרץ - הוא מתפרץ חזק". לפני שנה, כשהמחאות בבלפור היו בשיאן, השתתף נגוסה בשיר המחאה 'אנחנו באים' יחד עם הראפרית אקו והמפיק דורי סדובניק. שיר מחאה זועם שמכוון את חיציו לכל עבר, למשל ל"חזירים" או ל"זה שיושב על הכס מנסה לשסע לפי הספר".
הלכת להפגנות בבלפור?
"אחי, תשמע איזה שירים אני מוציא. אני לא חושב שאני יכול להיות מנותק מכל מחאה שהיא. הלכתי לבלפור פעם אחת, כדי לדעת מה הולך שם. כי הספיק לי. ובאמת, אחרי כל הפגנה כזאת, או הפגנה על סלומון טקה, או הפגנה של חבר'ה ערבים שיצאו להפגין בגלל הרצח של איאד אלחלאק, נופל לך האסימון שבאמת כולנו נלחמים פה על אותו דבר. אנשים יוצאים בתורות להילחם על מה שחשוב להם, כשכל הזמן היינו יכולים לצאת כולנו יחד ולהילחם על זה בו־זמנית".
אתה אופטימי לגבי הגזענות בישראל? אתה חושב שמשהו משתנה?
"אני הכי אופטימי שהייתי אי פעם. אני מבין שדברים לוקחים זמן. כמו כל הישראלים שהגיעו באיזשהו שלב לארץ - מישהו התגזען עליהם והם התגזענו על זה שבא אחריהם".
אתה נשמע כמעט סלחן.
"אני לא סלחן. ממש לא. אבל אתה לא יכול לצפות משום דבר שיקרה כאן ועכשיו. אתה לא יכול לצפות שהפרח הזה יצמח כאן ועכשיו. אתה צריך להשקות אותו ואז לחכות בשקט כמו ילד טוב, עד שהוא יצמח".
בשנה האחרונה, עם הפופולריות הגוברת והעלייה בהשמעות ברדיו, נגוסה מתחיל לקבל תשומת לב מסוג חדש, מצד מעריצים, וגם מעריצות. בפייסבוק, באינסטגרם, ברחוב, נגוסה מתקבל בכמויות של אהבה שלא הכיר. אבל למרות גילו הצעיר, ושפע ההזדמנויות שמגיעות לפתחו, נגוסה רק מחכה להתמסד. בשנה האחרונה הוא בזוגיות עם ליאור, אחותה של הזמרת דניאל סאן קריאף, שגם הכירה ביניהם. "דניאל היא חברת נפש שלי. היינו יחד בטיול בערבה, וכשחזרנו החלטתי שאני רוצה קשר. אמרתי לעצמי, בואנה, אתה רוצה לאהוב. לא נועדת לקפוץ ממישהי למישהי, זה לא אתה".
הרבה בחורים בגילך ובמצבך היו הולכים לכיוון ההפוך. קודם כל עוברים לתל־אביב. אתה יודע מה, קודם כל עוזבים את הבית של ההורים.
"לגבי תל־אביב אני לא יודע. אני לא רוצה להגיד לא. אבל אני בא ממקום מאוד משפחתי. ההורים שלי שמרו אותי ואת האחיות שלי בבית עד היום, עד עכשיו. מה זה שמרו? אנחנו איתם כי זה פשוט מדהים להיות יחד".
איך בחור בגילך כבר כל כך משפחתי? גמרת עם חיי הרווקות?
"שמע, האנרגיה שאני משקיע במוזיקה שותה אותי. הקריירה שלי שותה אותי. כל אישה שאתה מכניס לחיים שלך מבחינתי זה אנרגיה וזמן. אתה חייב להשקיע בה, גם אם אתה יוצא לסטוץ עכשיו, וגם אם זה כל ערב, זה אנרגיה וזה שותה אותך. כמה כבר אפשר, אחי? כל החיים לא הבנתי למה לא מצליח לי, עד שהבנתי שאולי אני לא צריך כל פעם לחפש את המישהי הבאה. בנות זה עם יפה. הבנות בחיים שלי זה השיעורים הכי גדולים שחוויתי בחיים".
אילו שיעורים?
"להבין מי אני כגבר. כגבר העולם הזה מכניס לך יותר מדי חרא לראש. לגבי איזה גבר אתה צריך להיות, ולגבי גאווה, ולגבי יחס לנשים. יש תהליכים שהגברים צריכים לעבור, ומי שיכולות לעזור לנו עם זה הן הנשים. כשייפתר המאבק של הנשים, ייפתרו גם לנו הרבה דברים. ראש ממשלה אישה בארץ - זה נראה לנו הגיוני שלא הייתה מאז גולדה? כשנשים יהיו מסודרות מבחינה שוויונית, הרבה דברים ייפתרו.
"אני בא מבית שאבא שלי ואני זה הגברים היחידים בבית. אתה יודע, יש לי כלבה אפילו", הוא צוחק. "אני מבין מה זה כוח של נשים. כשיש לך שלוש אחיות בבית ואמא כמו שיש לי, אתה מבין מהר מאוד שהן יודעות הרבה יותר ממך ואין מה לעשות".
מה לגבי נשים בהיפ־הופ? באלבום שלך מתארחות יסמין מועלם וגם ג'ני פנקין, יותר נשים מבאלבומים האחרונים של קניה ווסט ודרייק ביחד.
"אני חושב שנשים אפילו לא קרובות לשיא של ההצלחה שלהן בהיפ־הופ. ברגע שיהיו עוד נשים כמו נגה ארז, כמו יסמין, לגברים בהיפ־הופ יהיה קשה רצח. נצטרך להתבלט באמת. אני למדתי הרבה מהעבודה עם יסמין ועם ג'ני על האלבום. רוב הזמרות שאני מכיר כשהן ניגשות לשיר, ניגשות לדבר הזה באיזו חופשיות שאין אצל גברים. גבר בא למיקרופון, וישר אגרסיבי. אנחנו צריכים להתקדם קצת.
"יש הרבה קִדמה שאנחנו צריכים ללמוד. הייתי עכשיו בברלין, ודיברתי עם אחד החבר'ה שעבדתי איתם, והוא מספר שיש ילד או ילדה בדרך. אז אני שואל, ילד או ילדה? אז הוא אומר לי, 'לא יודע, מה שהוא ירצה להיות'. ואני שואל, מה זאת אומרת, והוא אומר, 'הולך להיות לי ילד או ילדה, כאילו יש לו זין, אבל אני לא יודע מה הוא ירצה להיות'. אתה מבין איזו קִדמה מפגרת? איזה מיינדסט. יש לו זין, אבל אני לא יודע מה הוא יהיה. הוא יחליט מי שהוא ומה שהוא רוצה להיות. מדהים בעיניי, מדהים. תחשוב מה זה להיות סבא כזה, איזה סבא מגניב אתה. חלום שלי".
הוא נולד בבת־ים לפנטנש וברהנו, גננת ואח בבית אבות. כשהיה בן שנה עברו ללוד, שם גדל ושם הוא גר עד היום, בבית הוריו, עם שלוש אחיות צעירות, ועם סבתו. הוריו שומרים על אורח חיים דתי, וגם הוא היה הולך לבית הכנסת כל יום ושומר שבת. היום כבר לא. "ההורים שלי היו צריכים להגיע לארץ וללמוד מה זה יהודי פה, למרות שהם ידעו מה זה יהודי שם. והם אימצו את זה ללב שלהם כמו את הכל, את כל מה שנתנו להם פה. הם תמיד חלמו שאני אהיה רב, או קייס".
לא רק שאתה לא רב או קייס, אתה גם לא שומר שבת. איך זה מסתדר כשאתה חי באותו בית עם ההורים?
"העדה שלנו שבטית מאוד. אני לא היחיד, יש הרבה חבר'ה כמוני מהעדה שעדיין גרים אצל ההורים ומתאפשר להם לחיות איך שהם רוצים. באתיופיה העבודה שלך היא המשפחה שלך, להחזיק את המשפחה שלך נושמת. אם אתה אבא, הכסף שלך זה הילדים שלך. זה הנפש שלך, הגאווה שלך, מעל הכל".
הוא מתאר את עצמו כילד מופנם, שאהב לקרוא קומיקס, לצייר ולכתוב. "שתקתי הרבה. ההורים שלי תמיד רצו שאני אדבר. אבל הייתי ילד ואמרתי, לא, הם לא מגניבים, לא יבינו אותי. מראש לא הייתי נכנס איתם לשיחות. לא הייתי מנסה להסביר להם מה עובר עליי אפילו. וזה הרבה כמוני בעדה ככה, כי יש לך הורים שהם קצת פחות יודעים מה הולך בחוץ, אז אתה מרגיש קצת יותר הורה מהם לפעמים, אתה חוסך פרטים ופשוט עושה את מה שנראה לך נכון. זה לא טוב. בסופו של דבר נוצר איזה פער. בסופו של דבר אתה צריך לדבר עם מישהו ובמיוחד עם האנשים שהכי רוצים לדעת מה עובר עליך. כשהתחלתי לדבר הם התחילו להבין יותר ולקבל יותר".
בבית הספר היסודי הילד השקט התחיל להקליט ראפ. "היפ־הופ הוא אוניברסלי. גם ילדים בלי ביטחון פתחו את הפה שלהם לראשונה עם שירי ראפ. היינו מקליטים ירידות אחד על השני. מקליטים בטלפונים הקטנים של פעם או במיקרופון שני שקל כזה, ומעבירים שירים בבלוטות' אחד לשני. ואנשים העבירו אחד לשני, משכונה מלוד זה יכול להגיע עד אשקלון. ככה הכרתי ראפרים אתיופים, וזה מה שנתן לי את הבעיטה בתחת להתחיל לכתוב ולהקליט".
לא טופאק וקנדריק למאר?
"כשפיתחתי טעם מוזיקלי, הלכתי למי שמספק את הסחורה הכי טוב, וזה האנשים האלה. אבל טופאק וקנדריק למאר לא הזיזו אותי, הם לא הניעו אותי לכתוב. הרגיש לי רחוק. וכששמעתי חבר'ה כמוני עושים את זה בעברית שאני שומע ברחוב, זה נראה לי יותר הגיוני. גם תחנות רדיו בארץ צריכות לעשות את שיעורי הבית שלהן ולחקור את המוזיקה שצמחה פה. כי זאת לא מוזיקה אפרו־אמריקאית. הילדים יודעים איפה האמת, איפה מה שחי עכשיו. הסצנה האתיופית הייתה הר געש שעומד להתפוצץ כבר שנים. אמנים מהדאנסהול מכל העולם באים לארץ. גם הסצנה של העדה צריכה להתפתח ולפתוח את עצמה, אבל גם הפלטפורמות חייבות להכיר בזה שזה קיים".
אבל יש תחושה שמתחילים לפרוץ עכשיו אמנים אתיופים למיינסטרים. לא רק עדן אלנה, גם עדן דרסו, אופק אדנק. אתה מרגיש שינוי?
"אני יושב בצד ומחכה שכל הארץ תסתכל גם על מה שאני מסתכל. אין פרצופים שחורים במוזיקה השחורה בישראל. איך אין ליד נצ'י וליד טונה וליד פלד, איזה מישהו שחור? אני שמח שזה מתחיל להשתנות.
"כבחור אתיופי היו כל כך הרבה דברים שלא ידעתי לגבי העסק הזה של לעשות מוזיקה, שלא הפנמתי. להבין את התמונה הגדולה של מה זה להיות מוזיקאי, ומה זה אשכרה לפרנס אנשים. ובסצנה בתל־אביב ראיתי הרבה אנשים עם - בוא נגיד - הרבה פחות כישרון מחבר'ה שראיתי בלוד, אבל הם הבינו את כל המבנה והייתה להם אמביציה מטורפת וזה לקח אותם רחוק. בלי כישרון".
פורסם לראשונה: 06:27, 24.09.21
