עמוס עוז אמר שכדי לכתוב צריך שלושה דברים: פצע, סבתא ומרפסת. אני לא יודעת לגבי הסבתא והמרפסת, אבל כמו רבים מהסופרים, גם מאירה ברנע-גולדברג טובלת את הקסת שלה במעמקי פצע שנפער והחל לדמם בילדות. "עכשיו סוף־סוף אני בתקופה שבה אני מבינה שהצלחתי ואני משחררת את מאירה שלא מאמינה בעצמה ואת הצורך להשתייך לרפובליקה הספרותית וגם את הצורך לשלוט בהכל", היא אומרת. "כן, אני יודעת שהברנז'ה הספרותית לא סופרת סופרות כמוני, שמוכרות מאות אלפי עותקים מהספרים שלהן, אבל אם פעם זה גרם לי לדמם, היום זה לא מעניין אותי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- צרויה שלו: "הפוליטיקה פגעה אנושות בשלום הבית"
והיא צודקת. למה שזה יעניין אותה? בפועל, ברנע-גולדברג, רבנית מכר מטורפת של ספרי ילדים, נוער וגם מבוגרים, מגשימה את חלומו נוטף הדיו של כל סופר, ומתפרנסת לחלוטין מהכתיבה שלה ומתוצריה. עונה ראשונה של סדרת טלוויזיה המבוססת על "כראמל", סדרת ספרי הילדים שכתבה ושיש לה עשרות אלפי מעריצים, סיימה להצטלם בימים אלה לחינוכית והתסריטאים שירילי דשא ורועי שגב כבר רוקחים את העונה השנייה; על בסיס "כראמל" נחתם כבר חוזה להפקת הצגת ילדים בתיאטרון אורנה פורת היוקרתי, שתעלה בחנוכה הקרוב; ספר ילדים פרי עטה תורגם; זכויות של ספר מבוגרים שכתבה נרכשו על ידי חברת הפקות קולנועית, ובשוטף היא מרצה בכל הארץ בבתי ספר, ספריות ושלל מסכי זום, שוקדת על סדרת ספרי קומיקס לילדים ועל ספר נוער חדש בסדרת כראמל, שאותה היא חולמת לתרגם ולמכור את זכויות ההסרטה הבינלאומיות לדיסני.
היא בת 43, נשואה לחנן שלא אוהב שמדברים עליו, אבל כל מי שעוקב אחריה בפייסבוק – והיא חתיכת אושיית פייסבוק – יודע שחנן הוא הרוח הגבית. השניים הורים לאבישי, 12, נער חריף, מוזיקלי ויפה תואר, שמאירה חושפת דרכו איך זה להיות הורים לילד על הספקטרום ומעניקה הרבה כוח להורים אחרים לילדים עם צרכים מיוחדים.
ברנע־גולדברג גדלה ומתגוררת בפתח-תקווה, שאותה אין לה שום כוונה לעזוב, כיוון שברחובותיה של אם המושבות היא מרגישה כוכבת מקומית שעוצרים אותה ברחוב. אבל לא תמיד הכל היה כל כך מחבק בעיר, וזיכרונות הילדות שלה שטופים בצבעים קודרים של התעללות חברתית. "הייתי ילדה דחויה, הילדים בכיתה לא ספרו אותי, לא ידעתי איך ליצור קשרי חברות ואיך לשמור על חברים ואף פעם לא חגגו לי יומולדת, כי פחדתי שאעשה מסיבה ואף אחד לא יגיע. גם על חגיגת בת המצווה דילגתי כי פשוט לא הרגשתי ראויה, תחושה שסחבתי הרבה מאוד שנים. מילדות כל הזמן אמרו לי שאני סתומה, המורים בבית הספר, החברים בכיתה. בהמשך כשמצאתי עבודה זה היה תמורת 16 שקלים לשעה בקופת חולים והייתי בטוחה שזה מה שיהיו החיים שלי. שלא מגיע לי יותר".
מתוך התחושות הקשות הללו נולדו הפרעות האכילה הקשות שאיתן התמודדה עד לפני שלוש שנים. "הקאתי כל יום, כל הזמן. עד גיל 40. כל כך רציתי לקטוע את שרשרת ההקאות, שלפני יום הולדת 40 תיכננתי לעצמי מסיבה עם 20 נשים שהשפיעו על חיי. שכרתי אולם וקייטרינג מדהים, קניתי לכל אחת מהמוזמנות מתנה וכתבתי להן מכתבים אישיים, ויום לפני המסיבה – ביטלתי".
אבל למה?
"אמרתי לעצמי שאולי אני סתם מציקה ותוקעת אותן איתי בזמן שהן בכלל לא אוהבות אותי. וגם פחדתי שאם יהיה מלא אוכל לא אצליח להתאפק ואזלול ושוב אקיא, וכך התבטל יום ההולדת החגיגי שתיכננתי לעצמי לגיל 40", היא אומרת, "כל כך רציתי לציין את העשור שבין 30 ל־40 שמבחינה מקצועית היה מדהים כי כל ספר שהוצאתי הצליח בטירוף, מכרתי את הזכויות על ספר המבוגרים שלי, 'מסעותי עם חמותי', לחברת הפקות, הרגשתי שעומד לקרות משהו גדול עם 'כראמל' ורציתי לחגוג את עצמי".
שנה קדימה, ברנע-גולדברג הבינה שכבר 52 שבועות היא לא הקיאה, ואף שהדבר גרם לה לעלות כמה מידות בבגדים, דווקא זה הוביל אותה להתחיל להתלבש צבעוני וסוער במקום שחור וקודר. "ואז הוזמנתי להרצאה בספרייה ברעננה, שנקבעה בדיוק על יום הולדת 41 שלי, ושם התהפכו לי החיים", היא מכריזה.
איך בדיוק התהפכו לך החיים מהרצאה בספרייה ברעננה?
"250 ילדים חיכו לי בספרייה, ואני נכנסת וצרחות! חלק מהילדים בוכים מהתרגשות, וכולם מתנפלים עליי עם מתנות. הייתי בהלם, לא יכולתי לדבר מרוב האהבה שקיבלתי מהילדים וההורים, כולם מחבקים אותי ונשבעים ששיניתי להם את החיים עם הספרים שלי. סיפרתי שיש לי יום הולדת והם התחילו לשיר לי ולברך אותי. מאישה שסחבה כל השנים רגשי נחיתות ואומללות ועצב ובדידות, הפכתי באותו ערב למישהי מקובלת, שהצליחה להתגבר על הפרעות אכילה קשות. הבנתי שאולי אני יכולה לתפוס מעצמי. גם כשהספרים שלי מאוד הצליחו, היה נדמה לי שאני חיה בשקר, שתכף יעלו עליי, שאני לא באמת מצליחה, שהכל זה טעות. והנה בזכות 250 ילדים שבאו לספרייה ברעננה, נולדה מאירה חדשה".
למחרת, היא אומרת, יצאה לרחובות המפויחים של פתח-תקווה, והרגישה שהמדרכות מתרוממות. "משהו ממש קרה להליכה שלי, יצאתי להחזיר את אבישי מבית הספר והרגשתי שאני הולכת על מסלול דוגמנות. דיברתי לעצמי ואמרתי, 'מאירה, תרגיעי, את כולה בפתח־תקווה', אבל פתאום עניתי לעצמי, 'נעים מאוד, תכירי את עצמך החדשה. לא עוד הליכה שפופה שמסתירה את החזה ואת השומנים. ומאותו מפגש גם קרה לי משהו חשוב – הפסקתי לסנן תמונות שמצלמים אותי הילדים במפגשים. מה שיוצא, גם תמונות מכוערות שלי, והצלחתי להכיל את זה".
מה זה אומר מבחינתך שכבר שלוש שנים את לא מקיאה?
"זה אומר ששלוש שנים אני יודעת שאוכל זה לא פרס ולא עונש. ושאם אכלתי הרבה, אני צריכה להתמודד כי יותר אין דבר כזה לאכול ולהוציא. הפסקתי דיאטות ובאמת עליתי במשקל, אבל אני אוכלת כל מה שאני רוצה ובמידה. וכיוון שאני שונאת ספורט, אני עושה רק 20 דקות ביום, אבל עולה רק ברגל הביתה לקומה חמישית. פעם כל ארוחה הייתה דרמה של מה מותר ומה אסור לי והאם אקיא והייתי בנאדם אומלל והרעבתי את עצמי במידה 38. היום כשאומרים לי 'הבגדים משמינים אותך', אני אומרת שאני שמנה, אבל שמחה".
וגם המבט שלה על עצמה שמח, כי הנה היא מצליחה לשבת מולי ולהגיד, "אני סופרת טובה ויש לי קהל קוראים קבוע שקורא את הספרים שלי". ועם הקהל הזה היא מתקשרת ברשתות החברתיות, נוסעת בכל הארץ כדי לפגוש את הקוראים שלה, ולא חוששת יותר שהפעם אף אחד לא יגיע. "מהרגע שהתחלתי לכתוב לנוער, החלטתי שאני אגיע אליהם. זה אומר להיות הרבה בבתי הספר, לחכות להם בחנות בקניון, להתכתב איתם – בידיעת ההורים – ולקרוא את המכתבים שהם שולחים לי. הרבה פעמים הם כותבים לי, 'אבל איך את יודעת לכתוב בדיוק עליי, איך את יודעת בדיוק איך אני מתנהג'", עיניה מבריקות והיא מתכוונת לילדים שהם כמו אבישי, בנה, על הרצף האוטיסטי.
"כשכתבנו את כראמל, התעקשתי להכניס לסדרה את וויש, דמות של ילד על הרצף האוטיסטי, ששמו הוא כאחד משמות החיבה של אבישי. היום לילדים המיוחדים יש למה להשוות את עצמם, הורים אומרים לילד שלהם: 'אתה כמו וויש' והם שמחים. וויש הפך להיות סמל של חוזק. לא האמנתי עד כמה שזה יתפוס".
זה תופס בזכותך. את עובדת קשה למען המטרה.
"כדי שיהיה לסופר קהל הוא צריך לעבוד בזה, ולא רק כשיוצא לו ספר. צריך שיהיה לך באמת אכפת ממי שקורא אותך, שכותב לך, לזכור את שמות הילדים שמתייחסים אליי כל השנה. בזכות זה, אני לא צריכה להתחנן שיוציאו את הספרים שלי, כי ברור שיוציאו. אני יודעת שאקבל חוזה לכל ספר שארצה לכתוב ויש לי תוכניות לחמש שנים של ספרים".
בקורונה תדירות המפגשים פחתה, היומן שלה התרוקן, "ורציתי למות", היא מודה בכנות. "אבל בדיוק אז קיבלתי טלפון שרוצים להפוך את כראמל לסדרה בחינוכית ואני לא האמנתי, זה הרי משהו שקורה רק לאחרים".
זה עובר מתישהו?
"עזר לי קצת שהעפתי את כל האנשים המרעילים, גם אם הם קרובי משפחה או חברים. ככל שאני מוקפת בטוב, אני עוזרת לפצע הפנימי להגליד".
חלק גדול מההצלחה היא תולה בזוגיות בת 22 השנים עם חנן. "בזכותו אני סופרת. התחתנתי עם אדם שתמיד האמין בי ודחף אותי, למשל להתפטר מהעבודה הקבועה שלי ברשת צומת ספרים אחרי 15 שנה, ולהעז להתפרנס מהיכולות שלי. הוא דחף אותי לא רק לכתוב, אלא גם להעביר סדנאות כתיבה והרצאות. הוא אמר לי, 'את אל תחשבי על איך להביא הביתה כסף, תחשבי רק על עצמך ועל הכתיבה שלך. אם נצטרך אני אלך לנקות חדרי מדרגות ולחלק עיתונים כדי לגבות אותך". וכך היא עשתה. צעדה בדרך בנחישות ובהתמדה, "כי לא הופכים להיות סופרים בן יום. זאת עבודה 20 שנה לפחות".
יש רגעים שהעולם של מאירה הילדה פוגש אותך במציאות החדשה שלך?
"ילד מהכיתה שלי התקשר ואיך שהוא אמר את השם שלו בטלפון, זיהיתי שהוא היה אחד המתעללים הגדולים בי. והוא מספר שחגיגת בת המצווה של הבת שלו התבטלה בקורונה ושכפיצוי היא רוצה להיפגש עם הסופרת האהובה עליה, שזו אני".
והוא ידע עם מי הוא מדבר?
"נראה לך? לא היה לו מושג. הם הגיעו, ורק אחרי כמה זמן, כשהילדה התרגשה והצטלמנו, שאלתי האם הוא מפתח־תקווה והתחלנו לדבר על בית הספר. אמרתי לילדה, 'אבא שלך היה חבר כזה טוב שלי. כל כך אהבנו אחד את השני', ואני רואה איך נופל לו האסימון וגם נופלים לו הפנים. וכשהילדה ירדה למטה לאוטו, הוא מיד התנצל שהתעלל בי. כל ספרי הילדים והנוער שלי נועדו לתת לילדים את הכוח להאמין בעצמם. ולהורים אני אומרת – זה התפקיד שלנו. לתת לילד ביטחון עצמי".
מה שההורים שלך לא עשו.
"הם היו עסוקים בפרנסה ובאחותי הקטנה ולא פניתי לעזרתם. לא רציתי לצער אותם ולהגיד שאין לי חברים, אז לא סיפרתי, כדי לא להעיק עליהם. 90 אחוז מהבעיות שלי הם לא ידעו".
ואת לעומת זאת אמא שחופרת לאבישי בלי סוף.
"נכון. אבישי הוא התיקון שלי. אפילו שהוא על הספקטרום האוטיסטי, הצד החברתי שלו מפותח מאוד. יש לו מלא חברים שאוהבים אותו והסלון שלנו כל הזמן מלא. הוא עושה כושר, הוא אוהב את עצמו. ונתתי לו את זה, לא בגלל שהוא אוטיסט, אלא כי הבנתי איך צריך לגדל ילדים עם ביטחון עצמי".
