בפעם הראשונה שאסף שלח דיק-פיק (תמונת איבר ללא הסכמה - א"ס) לבחורה שהוא לא מכיר, הוא האמין בכנות שזה ימצא חן בעיניה. כדתל"ש טרי ונטול היכרות עם החברה החילונית, אסף היה משוכנע שהמעשה יתקבל בהתלהבות. הוא מספר לי שבגלל שהוא עצמו חלם לקבל תמונת עירום עסיסית, הוא נהג לפנק נשים שהכיר ברשתות החברתיות בתמונות של איבר מינו החשוף, ואף הרהיב לקשט אותו בפוטושופ ולהוסיף לו תוספות בדמות מסכה, ידיים, רגליים ואפילו סומבררו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלא שבאופן לא מפתיע, רוב הנשים לא קיבלו את מנחתו היצירתית באהדה: "היו נשים שהגיבו באדישות, חלק התעלמו, והיו כמובן הכועסות והחוסמות", הוא מספר. התגובות הצוננות אילצו את אסף לחשב מסלול מחדש, ובמרוצת השנים עבר לדבריו תהליך של שינוי והתבגרות. "לאט-לאט הבנתי שגם אם השיח הוא מיני ופתוח, לא כל אחת בקטע הזה".
במקביל, הריגוש שחש משליחת התמונות פחת עם השנים, וכיום הוא כבר לא שולח צילומי עירום של גופו לנשים אקראיות. "זה נובע מהעובדה שכיום יש לי יותר סקס מפעם", הוא מסביר. "אין לי את החוסר ואפילו נואשות לסקס. אני מעדיף את הדבר האמיתי".
בשורה התחתונה, התמונות הבלתי רצויות של אסף נשלחו מתוך בורות ותחושת "מחסור בסקס". האם אסף הוא מדגם מייצג? מהן הסיבות לכך שאנשים, בכלל, שולחים דיק-פיקס ללא הסכמה?
מחקר שפורסם בקיץ 2019 בכתב העת The Journal of Sex Research, וכלל 1,087 גברים הטרוסקסואלים, ביקש למנות את הסיבות לכך שגברים שולחים את התמונות הללו, ומצא כי 82% ממשתתפי המחקר שלחו תמונות פין במטרה לגרות את הצד השני. רק 18% העידו כי אקט השליחה עצמו הוא שמגרה אותם, ושהם לא באמת מתעניינים בשאלה אם התמונות מגרות את הנמענת.
הנתון הכי מכעיס שעולה מהמחקר הזה הוא שכמעט מחצית מהשולחים (כ-48%) הודו שהם לא טורחים לשאול אם האישה בקטע לפני שהם לוחצים על "שלח". נשמע נרקיסיסטי, נכון? אז זהו, שלא בדיוק. ד"ר יהושע וייס, פסיכולוג קליני ומנהל התוכנית לפסיכולוגיה משפטית באוניברסיטת רייכמן, מבקש שלא נמהר להגדיר את שולחי הדיק-פיקס כנרקיסיסטים. גם המושג "פסיכופתים", שלאחרונה נוטים יותר ויותר לייחס לעברייני מין, פחות מדבר אליו: "אני לא אומר שאין כאלה", הוא מסייג, "אבל בדרך כלל מדובר בתכונות של מחוספסות, הנמכה של אמפתיה ואימפולסיביות".
אז אין לאנשים כאלה יכולת לחוש אמפתיה?
"לרוב עברייני המין יש אמפתיה, רק לא לקורבנות שלהם. אחרי שהם פגעו במישהו הם מתחילים להצדיק את עצמם: 'זה לא באמת פגע בה', 'אני מסכן יותר כי עכשיו השם שלי בכל מקום', 'מה קרה לה, אפשר לחשוב' ועוד מיני תירוצים הזויים".
אם כן, נרקיסיסטים ופסיכופתים הם בדרך כלל לא, ובכל זאת - מה מביא אדם לנקודה המבישה והמשונה הזו, שבה הוא שולח לפלונית תמונה של איבר מינו החשוף והזקור בניגוד לרצונה? "יכולות להיות אלף סיבות והן משתנות מאדם לאדם, אבל המרכזיות הן כעס – כלומר, הוא כועס עליה או רוצה לשלוט בה – ואקסהיביציוניזם, שזה רצון עז בחשיפה", טוען ד"ר וייס. "בתוך האקסהיביציוניזם יכולה להיות הנאה סדיסטית ותוקפנית מגרימת זעזוע, למשל".
האקסהיביציוניזם הוא נחלת כולנו, אומר ד"ר וייס, ומביא כדוגמה את סרטוני הטיקטוק המבוססים בדרך כלל על התערטלות כזו או אחרת של המפרסם. "ככל שזה יותר חושפני ומפתה זה יותר מרגש את המפרסם, וכשאנחנו מעורטלים אנחנו רוצים שיתפעלו מאיתנו. לעומת זאת, מי שחושף את עצמו כלפי אדם שלא מעוניין בכך פוגע בו. זה יכול לבוא ממקום לא מתחשב ואימפולסיבי או ממקום כועס ותוקפני".
לתפישתו, בכל סקס קיים אלמנט של תוקפנות, אך התוקפנות הזו היא בשירות הסקס, לפעמים גם בשירות האהבה. אצל התוקף המיני, לעומת זאת, הסקס הוא בשירות התוקפנות. אצלו המיניות היא כלי לפגיעה ולא להיפך.
ד"ר וייס חוזר על התמה שלפיה אדם רע הוא אדם שרע לו - תמה קשה לעיכול בעיניי, הגם שיש בה היגיון רב. כחלק מהתפישה הזו, הוא מאמין גדול בשיקום לעברייני מין, גדולים וקטנים כאחד, אחרי שבמסגרת עבודתו העביר 21 שנים בשירות בתי הסוהר: "שיעור עברייני המין שחוזרים לכלא בגין עבירה מינית תוך חמש שנים מרגע שהשתחררו מהכלא עומד על 5.3%", הוא טוען. "עברייני מין אינטרנטיים הם בבסיסם יותר נורמטיביים, ולכן אחרי שיחטפו על הראש בשל מעשיהם וישתלבו בתהליך של טיפול, הסכנה מהם לפגיעה חוזרת היא די מוגבלת. לפעמים רק אחרי טיפול הם מבינים למה הם עשו את זה".
אתה לא ממש מאמין בענישה.
"צריכה להיות ענישה, אבל מוגבלת ביותר. הענישה לא באמת מסייעת לשום דבר מלבד לרגשות הזעם והנקם של החברה. ענישה חשובה כסמל, כביטוי של זעם כלפי מישהו, אבל אין צורך בעליהום שאנחנו רואים על השופטים המקילים וגם לא בדרישה להחמרת עונשים, כשגם הפרקליטות וגם הסנגוריה הציבורית מסכימות שמרבית המאסרים לא משקמים ולא מרתיעים. להיפך, כשאדם בבית הסוהר הוא מרגיש עלוב וכעוס. זה לא מקדם שום דבר. דרוש טיפול, ולפעמים גם פיקוח ואזהרה שאם האדם יחזור לעבריינות, העונש שלו יוכפל וישולש.
"חשוב לדאוג לכולם, גם לקורבן וגם לתוקפן, ולהבין שהרבה פעמים בסיטואציה אחרת גם התוקפן היה קורבן בעברו, וגם הקורבן עלול בעתיד להפוך לתוקפן. אנחנו צריכים לצאת החוצה מתרבות של האשמה לתרבות של למידה ודאגה לכולם: לקורבנות, לתוקפים ולקהילה".
למרבה הצער, לא רק נשים בוגרות נתקלות בתמונות מפוקפקות שהן מעולם לא הסכימו לקבל - גם ילדות ונערות נאלצות להתמודד עם התופעה הדוחה.
גלעד האן, חוקר סייבר, מקבל פניות בנושא קבלת דיק-פיקס בעיקר מהורים מודאגים, במקרים שחוצים את גבול ההטרדה ברשת וכבר נכנסים לקטגוריה המבהילה "פדופיליה". לפדופילים ברשת, אומר האן, אין פרופיל מאפיין: "ראיתי גבר בן 52 שמשחק עם ילדים ברשת, מבקש מהם מספר טלפון כדי לשלוח להם לכאורה מתנה ושולח להם תמונה של איבר המין שלו. כשתפסו אותו הוא אמר שפעם היה עושה את זה בגינות ציבוריות. אז יש את אלה, ויש נערים משועממים ששלחו תמונה כחלק מהתערבות או כבדיחה".
האן מספר לי שהוא מקבל לפחות שלוש תלונות על דיק-פיקס מדי שבוע. מרבית התמונות המטרידות נשלחות דרך הרשתות החברתיות, צ'אטים (שעדיין חיים ובועטים, מסתבר) ומשחקי רשת. הקלות שבאנונימיות מקשה על איתור התוקף, אך עם מספיק כסף ורצון, אומר האן, בהחלט אפשר לחשוף את כולם. כן, גם בטיקטוק, משכנם הבטוח של בריוני המקלדת המסתתרים מאחורי יוזרים ללא שם. "אפשר להגיע לכולם, אבל בסוף השאלה היא מה תעשה עם זה המשטרה".
למה לא לפנות לתביעה אזרחית?
"בשביל זה צריך לפנות לחקירה פרטית בנושא וזה יקר מאוד, עד עשרות אלפי שקלים. הורים לילדים קטנים לא ישקיעו סכום כזה".
עו"ד יודן קוריצקי, מומחה למשפט פלילי, נתקל בכופי דיק-פיקס מכל שכבות האוכלוסייה, ובכל זאת מוצא ביניהם מכנה משותף מובהק: "שילוב של בורות, כלומר חוסר הבנה בנוגע למיניות האישה, לצד חוסר אמפתיה". בעוד שד"ר וייס רואה את חוסר האמפתיה כלפי הקורבנות בלבד, קוריצקי מבחין בטיפוסים שנעדרים כבוד לנשים באופן כללי: "הם לא מבינים מה הם עשו לא בסדר. הם חונכו לכך שנשים שוות פחות מגברים, ולכן זה לא ביג דיל מבחינתם להעליב אותן. לא אכפת להם מה תהיה תגובת הצד השני, הם לא חושבים על העלבון ועל תחושות הגועל והחילול".
פניו של האדם כפני הבית שממנו הגיע.
"יותר מזה, הרבה פעמים עברייני מין, ואולי אפילו רובם, הם אנשים שנעשו כלפיהם עבירות בילדותם, וכך טושטשו הגבולות שלהם. הם לא מבינים שאת מה שהם חוו אסור להם לעשות לאחרים. אלה אנשים שלא קיבלו בבית מסרים ברורים לגבי מה מותר ומה אסור לעשות".
הנפגעות העיקריות שעו"ד קוריצקי נתקל בהן הן בנות 30-20. הפוגעים, הגברים, גם הם לרוב באותה שכבת גיל. "אני חושב שזה קשור לעוררות מינית", הוא מסביר. "היצר המיני פוחת עם השנים, וגברים בני 60-50 כבר פחות מעניין אותם להשקיע בזה. הצעירים שחונכו באופן שתיארתי מחפשים פורקן בכל אמצעי קיים. כששאלתי גברים ששלחו דיק-פיק למה הם עשו את זה, הם ענו לי בפשטות: חרמנות".
עורך הדין הפלילי אומנם נתקל בתלונות רבות על דיק-פיקס בשנה האחרונה, אך אף אחת מהן לא הגיעה לכדי תביעה ממשית. לעיתים קרובות הנתבע המבוהל מבקש לסגור את הסיפור מחוץ לכותלי בית המשפט, והנפגעות מוכנות להסכם. גם הן לא ששות להעביר שעות טובות ויקרות מחייהן בדיונים על תמונת פין, וכנראה גם על חיי המין שלהן בכלל. לכאורה ההסכם משתלם לכל הצדדים, אך בפועל הוא לא מאפשר ליחס המשפטי כלפי הטרדות רשת להתקדם.
סיבה נוספת לדלות העיסוק של בית המשפט בנושא היא שגם רשויות החוק וגם הנפגעות עצמן – כמעין ביצה ותרנגולת – עדיין לא הפנימו את השלכות האקט. "עוד לא עלו פה כל כך על העניין הזה של קישור בין דיק-פיקס לחוק למניעת הטרדה מינית", מדייק עו"ד קוריצקי. "בית המשפט האזרחי עודנו עומד בגדר קרקע לא כבושה, אבל המשטרה", הוא מפתיע, "דווקא כן ערה יותר לקשר בין שליחת תמונה כזו להטרדה.
"יש את התיקון של החוק למניעת הטרדה מינית שכולל הפצה של תכנים מיניים ללא הסכמת המצולם, ובתוכו נכללים גם תכנים מיניים שנשלחו לאדם ללא הסכמתו", הוא מסביר. "התיקון הזה לחוק הביא לריבוי פניות למשטרה, כך שהיום המשטרה מקשרת יותר בין תכנים מיניים שהתקבלו בטלפון להטרדה ופגיעה מינית".
אתה חושב שהחקיקה השפיעה על משהו?
"בין העבריינים בכלל - לא רק עברייני מין - יש כאלה שלא פוחדים מהחוק, אבל הם מיעוט. הרוב כן פוחדים, אז החוק יכול להשפיע. המניע שיכול לצמצם את התופעה הוא פחד".
בשביל זה נדרשת גם אכיפה. בפועל, אם אישה מגיעה למשטרה עם דיק-פיק, ממה שאני רואה המשטרה לא תמהר לעשות עם זה משהו.
"אני חושב שכיום המשטרה מטפלת יותר בתלונות מהסוג הזה. לפחות היא כבר לא שולחת הביתה את המתלוננות".
אז אולי המשטרה כבר לא שולחת הביתה את המתלוננות, אבל לפעמים בכלל לא צריך להגיע לשם. בתור אישה צעירה שגדלה בעידן האינטרנט, הפציעו לחיי לאורך השנים כמה תמונות פין בלתי קרואות, בדרך כלל בסיטואציה שגרתית כמו יום עבודה או תור בבית קפה. מעטות הפעמים שבהן הסכמתי לקבל תמונה כזו, וגם אז עשיתי את זה בשביל הגבר שאיתו ניהלתי כבר איזשהו קשר מיני. גם בקרב הנשים ששוחחתי איתן על מיניות במהלך 28 שנות קיומי, הכרתי אולי אחת שהתלהבה לקבל דיק-פיקס, וגם זה בתנאי שהן מלהיבות.
למרות כל זה, עושה רושם ששולחי דיק-פיקס רבים מניחים מראש שנתפעל מהניודס שלהם. הבורות באשר למיניות האישה לא מפחיתה מבחינתי מחומרת המעשה - נהפוך הוא, היא מקוממת; הרי כל כך קל לשאול, כל כך מתבקש. התעניינות ברצונה של הפרטנרית אולי תפגום באפקט ההפתעה, אבל אלוהים אדירים, מדובר פה בתמונה של הזין שלך, לא של יהלום 24 קראט. לכן, בין אם נשלחה אליי התמונה מבורות או מרצון להשפיל ולזעזע, היא תמיד העלתה בי גועל וקבס. כך או כך, נקודת המוצא היא התעלמות מרצונותיה ומרגשותיה של האישה שבצד השני.
וזו, כנראה, גם נקודת המוצא שממנה הגיע אותו בחור שתבעתי. כן, אתם קוראים נכון. תבעתי גבר על דיק-פיק או יותר נכון: איימתי לתבוע.
לפני כחצי שנה פנה אליי באינבוקס של העמוד המקצועי בפייסבוק בחור שאני לא מכירה ושאל אם אני רוצה לראות את הזין שלו. זה קרה אחרי שפירסמתי סרטון הומוריסטי על דיק-פיקס. סירבתי חד-משמעית, ובתגובה הוא פשוט שלח. ממש ככה, זה היה "הדיאלוג". אמרתי לו שזה לא לעניין ושאני לא מבינה למה הוא שולח אם אמרתי לא, והוא אמר "כי רציתי שתראי". כתבתי לו שזו הטרדה, והוא כתב "חחח סבבה".
פניתי לעורך דין, והוא אמר שמדובר חד-משמעית בהטרדה מינית. שלחנו לדביל מכתב התראה לפני תביעה. אז התברר שמדובר בבחור כבן 30 שגר אצל ההורים שלו, מה שהיה עוד יותר מספק כי בעצם המכתב הגיע אליהם הביתה. הבחור נבהל והעדיף לסגור את התביעה מחוץ לבית המשפט, כלומר לשלם לי את 5,000 השקלים שדרשתי ולהיעלם כמה שיותר מהר. לי זה עבד אחלה, לא התכוונתי לטרטר את עצמי או אותו לבית משפט, וזה סגר מבחינתי את הפינה. הלקח נלמד. שיהיה ברור, מבחינה כלכלית לא ממש התעשרתי מהעניין כי בערך חצי מהסכום הלך על עורך הדין ועל החוקר פרטי שגילה את הכתובת שלו, אבל זה היה מספק. מבחינתי, שום בורות לא הצדיקה, ולא תצדיק לעולם, את ההתעלמות מה"לא" החותך הזה, שהובהר לו לבסוף דרך הכיס. יש שיקראו לי רעה, גולד-דיגרית, אכזרית – בעיניי, אני בסך הכול משקיעה בתלמידים שזקוקים להסבר יסודי.
