רב־נגד מ', איש גדול ורחב, נפרד בימים אלו מהמדים. מאחוריו 23 שנות שירות בתפקיד המאלף הראשי של יחידת עוקץ ובגיל 53 הוא מתקשה לדמיין את עצמו בבגדים אזרחיים. "אני איתרתי את המאלף שיחליף אותי", הוא מדווח בטון יבש וענייני. "כבר לפני עשור הבאתי אותו לבסיס. הוא ישב שעות אצלי בבית והרצנו המון קלטות של תרגילים". בטקס החילופים מ' אמר ליורשו "תמשיך מאיפה שעצרתי ואני מאחל לך שתעשה את זה יותר טוב ממני. תשמור עליהם, תדאג להם, תזכור שכל אחד מהם הוא אחד ויחיד".
התכוונת לחיילים, נכון?
"גם", הוא משיב מאחורי משקפי השמש הכהים. אפילו עכשיו הוא לא מוותר על הדיסטנס. "במיוחד לא עכשיו", הוא מרצין. "אחרי כל כך הרבה שנים של הקפצות ואתגרים ומבצעים, אני רוצה ליהנות מהחופש. יש לי סירת דיג באילת שבקושי הספקתי להגיע אליה, אני רוצה לראות עולם, ולא בא לי שבאיזשהו שדה תעופה מישהו יעצור אותי ויטען ששלחתי מכונות לחימה לילדים פלסטינים בעזה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מכונות לחימה?
"אלא מה? הכלבים שלנו, זה הייעוד שלהם, זה מה שהם עושים. נלחמים. כאן, במתקן אדם, שוכנת הכלבייה הכי גדולה במזרח התיכון, כמה מדינות קנו את התוכניות של הכלבייה שלנו ויש גופים ביטחוניים שאימצו את מסלול המכשולים המוצלח שלנו, אבל לא אנקוב במספרים. יש איפול מלא על סדרי כוחות. לכל כלב יש תפקיד. פעמיים בשנה, לפני ראש השנה ובאזור יום העצמאות, אנחנו מארגנים טקס הוקרה לגיבורים. הלוחמים מקבלים תעודות ולכלב עונדים מדליות".
הכלב שמח לקבל את המדליה?
"פחחח", הוא מגחך. "הכלב לא מבין מה זה מדליה, אבל הוא מודע להתרגשות של הנוהג שלו וזה מה שגורם לו להיות מבסוט מהחגיגה".
מאיפה אתה יודע?
"אני יודע. אני מכיר כל אחד מהם. הכלבים – הם אני".
קירות חדרו הקטן גדושים בתצלומים. "גם כשהייתי צעיר ורזה לא היה לי זיכרון לשמות", הוא מצטדק. עכשיו, כשהוא מתלבט אילו מהתמונות יישארו בלשכה ואילו יועברו לביתו, הזיכרון שלו חלש מתמיד. את שמות ההולכים על שתיים הוא מתקשה לשלוף, אבל שמותיהם של ההולכים על ארבע, שחלקם כבר השתחררו מצה"ל או מתו, צרובים בו. רודי, למשל, היה שמו של הכלב שהוביל, לפני שמונה שנים, לחיסולו של נאסר עסידה. "הוא הוגדר כבכיר מבוקשי חמאס בשומרון. על הידיים שלו היה דם של יותר מ־25 אנשים, אזרחים וחיילים. כוחותינו חיפשו אותו בהרבה פשיטות".
איך הוא נתפס?
"אני אספר רק מה שמותר לגלות. קיבלנו מידע מודיעיני שהוא מסתתר בכפר אל־פונדוק, ליד שכם. המשימה לאתר אותו הוטלה על הקומנדו הימי, בשילוב יחידות נוספות. בשעות הבוקר הכוחות התחילו לסרוק את השטח בסיוע כלבים של עוקץ. רודי היה זה שהוביל. הוא משך את הלוחם שאחז ברצועה לכיוון איזשהו שיח, כל כך חזק עד שהנוהג שלו שמט את הרצועה והניח לו לרוץ לבד. לוחמי השייטת, שהלכו אחריו, יישרו קו לעבר הכיוון שהוא סימן. כעבור כמה שניות עסידה התרומם ממקום מחבואו, הרים קלצ'ניקוב וירה למוות בכלב. זו הייתה הפעילות המבצעית הראשונה של רודי ולצערי הרב הוא שילם בחייו, אבל כוחותינו הסתערו על עסידה והרגו אותו. זו הייתה מכה אנושה לחמאס".
גם מ' ספג פגיעה. "אני לא זוכר אם בכיתי על רודי, אבל כאב לי נורא. בצבא הייתי חובש, אין לי בעיה לטפל בפצועים קשה, אבל כשכלב נפצע וסובל זה משגע אותי, זה מפעיל אצלי רגש אחר. אולי התגובה שלי לא נורמלית, אבל כשכלב נהרג במילוי תפקידו אני חוטף זץ בנשמה".
הגופה של רודי הוחזרה לבסיס?
"בוודאי. איבדנו לוחם על ארבע והוא נקבר בטקס צבאי. מדי שנה אנחנו מציינים יום זיכרון לכלבים. מחפשים תאריך שסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל, אבל לא יותר מדי קרוב אליו כדי לא לערבב בין שני האירועים".
הבחירה שלו ברודי לא הייתה מקרית. "את כל הכלבים ביחידה אני בחרתי ומיינתי", הוא לא מנסה להצטנע, "ולא מדובר בעשרה, אלא באלפים. לא היה אפילו כלב אחד שקניתי רק על סמך המלצות. מי שלא רואה בעיניים קונה חתול בשק. כשמציגים לי כלב, אני מסתכל עליו ויודע אם הוא כן או לא יתאים לעוקץ, אבל אני האחרון שיגלה איזה מבחן אני עורך לו. זו תורה שלמה שהיא סוד מקצועי. מספיק התרגזתי על אנשים עם פה גדול שפיזרו רמזים. הם נהנו להשוויץ והרמזים שלהם העמידו בסכנה גם את לוחמי הקומנדו, וגם את הנבחנים".
ליד שולחן העבודה של מ' עומד כלוב גדול. זה מעונו הקבוע של תוכי ירוק בשם ג'וניור. "אם מישהו ישקיע בו עבודה ויאלף אותו מהלב ג'וניור ילמד לדבר", הוא מפגין גאווה אבהית. אבל המישהו הזה כבר לא יהיה מ', שפותח בעדינות את דלת הכלוב, מושיב את ג'וניור על כתפו וגם מניח לו להתעופף בחדר חופשי־חופשי. הרוך שהוא מקרין כלפי התוכי עומד בסתירה להתנהגות התקיפה שהפגין כלפי הכלבים באימון הבוקר ביער בן שמן. הם הובאו לשטח בכלובים, וכשהדלתות נפתחו רצו לעבר המאלף כחץ מקשת. בשפתיים קפוצות מ' ירה אליהם את הפקודות לחפש חומרים חשודים שהוטמנו מראש, ולכלב שהתיישב מול המחבוא שנחשף הוא הגיש כדור גומי למשחק קצר. סוג של פרס. אבל בהפסקות שבין האימונים, כשמאי שם הפציע חתול, גם אותו הוא ליטף בחיבה. לדבריו, בעלי החיים, לא משנה מי, יודעים מי באמת אוהב אותם וכשאתה אוהב אותם – אין אפליה. "כל אחד זקוק למישהו שיעשה לו נעים בגב".
תתגעגע לכלבים?
"אלא מה? כבר עכשיו אני מתגעגע אליהם, אבל הם בוטחים בי ויודעים שלא אנטוש אותם. אני אחזור ליחידה כמילואימניק. הקשר בינינו הוא הדדי".
מגיל אפס גידלת כלב?
"הלוואי", הוא מסגיר חיוך סמלי. "נולדתי במולדובה, קישינב, והמחיר של רועה גרמני, כלב חלומותיי, היה בגובה משכורת חודשית. מגיל אפס ידעתי שאני יהודי, בבית שלנו היו מצות בפסח ואוזני המן בפורים, והילדים בגן קראו לי 'זיקובסקיה מורדה', פרצוף של יהודון. כשהחטיפו לי מכות למדתי להחזיר. בבית הספר עשו לנו חיסונים נגד דלקת קרום המוח, ובעקבות החיסון פיתחתי את המחלה. הייתי במצב קריטי, בין חיים למוות, והוריי שילמו הון לפרופסורים כדי להציל אותי. הייתי הילד היחיד בבית החולים שטופל במזרקים חד־פעמיים. כשהבראתי, שוב ביקשתי כלב והייתי בטוח שהפעם הוריי לא יסרבו לי, אבל מבחינה כלכלית זה היה מוגזם. הוריי הציעו לי לשחק עם הכלבים שסבא וסבתא גידלו בכפר. כדי לעודד אותי הם קנו לי את הספר 'כלבי שירות', שהוא מדריך מעולה לאילוף כלבים שגויסו לצבא האדום. הנה", הוא מצביע על ספר כחול, מרופט, שארוז בניילונית המונחת על שולחנו. "הוא מלווה אותי עד היום".
כבר אז ראית את עתידך כמאלף?
"כן. אמרתי להוריי 'אני רוצה כלב' בגלל שראיתי בכלב חבר שאיתו אפשר לדפוק אנשים רעים ולהגן על חלשים".
בגיל 11, בגל העלייה הגדול של 79', משפחתו עלתה ארצה. זוג הורים ושני בנים. "בתחנת המעבר בווינה שאלו את אבא אם אנחנו רוצים להמשיך לישראל או לארצות־הברית, ואני לא מצטער על הבחירה שעשה. אבא, מהנדס מכונות במקצועו, השתלב בחיל האוויר, טיפל במנועים והמציא פטנטים שזיכו אותו בפרסים. חבל שאני לא יכול לנקוב בשמו. מגיע לו שהמדינה תזכור אותו, אבל אם אנקוב בשם, אחשוף את עצמי. אמא, שהייתה בעלת תואר שני בתהליכי ייצור חלב, רצתה לעבוד בתחום שלה. בבאר־שבע, אליה נשלחנו, לא היה מפעל לתנובה ולכן עברנו לרחובות, שבה אימצתי רועה גרמני. הוא היה החבר הכי טוב שלי עד שמת לי בידיים אחרי שנגע בגוויה של חולדה מורעלת. לא הצלחתי להציל אותו. בגיל 14 קיבלתי מבן דוד של אמא את ג'ימי, שבגללו עשיתי הרבה שטויות. כשהוא נפצע מחוט ברזל הברזתי מבית ספר כדי לטפל בו. ואמא לא הודתה לבן הדוד שהביא לי אותו. הדירה הקטנה שלנו התמלאה בשערות".
הוא התגייס למשמר הגבול ("יחידת עוקץ לא הייתה במודעות שלי, היא הייתה אז קטנה וכולם אמרו שרק בעלי פרוטקציה מתקבלים"), עבר קורס חובשים, פיקד על המרפאה הכי גדולה של מג"ב וחרש את מחנות הפליטים של עזה בהליכה. כחייל משוחרר, בקורס מבוא לכלכלה של האוניברסיטה הפתוחה, הכיר את דגנית ורק אחרי שהתחתנו והתמקמו ברמת־גן הוא הגשים את חלום ילדותו במלואו. "הלכתי לתקן את המכונית, ובמוסך היה אדם מבוגר עם רועה גרמני שהציע לי לקנות אותו ב־650 שקל. קניתי בשני תשלומים. קראתי לו שֶׁץ, ראשי התיבות של שליח ציבור, התחלנו להתאמן יחד והוא זה שהפך אותי למאלף הראשי של עוקץ".
איך הגיבה אשתך לקנייה?
"לפני שהגעתי הביתה עם שץ הבאתי לה חתולה. זה היה המזל שלי. היא לא התלהבה, אבל לא סילקה אותו מהדירה".
הוא התגייס ליס"מ ירקון ("חיפשתי אקשן והמשכורת הייתה בסדר") ובמקביל עבר שלושה מבחנים וסטאז' עד שהוכר כמדריך מוסמך של ההתאחדות הישראלית לכלבנות. "זה היה מסלול ארוך ולא היה פשוט לשלב בין שני העולמות. אשתי התחילה לעבוד כמורה והפסיקו לספור לה כמה פעמים איחרה לבית הספר. מוקדם בבוקר יצאתי עם הכלבים לשטח ולא החזרתי לה את הרכב בזמן, אבל היא הבינה שכלבים הם השריטה שלי וזרמה. נקודת המפנה הייתה במופע כלבנות שנערך בגני יהושע. המאלף הורה לכלב להביא לו ביצה ואחר כך נתן לו פקודת קרב. בדרך זו הוא הדגים לקהל שהכלב מסוגל להיות גם עדין וגם חיית מלחמה. באותו הרגע קלטתי שזה הייעוד שלי בחיים. חלק מהאימונים של היחידה לאבטחת אישים התקיימו בכפר סירקין, וכשהגעתי אליהם העיניים שלי התמגנטו לכלבייה. רציתי לחצות את הגדר. בשבילי זה היה כמו להגיע לפסגת האוורסט".
במשטרה עוד לא היו כלבים?
"לא, וכשנתתי את קורות החיים שלי לאחד הבכירים הוא העיף את הדף לפח. ככה זה בחיים. אף אחד לא רוצה בחברתו מישהו שיודע יותר ממנו. אני יודע שהדף הושלך לזבל מפני שאותו בכיר הפך, לימים, לחבר טוב שלי. הוא זה שהביא אותי לעוקץ. קיבלתי את פאקו, רועה בלגי שהוכתר כאלוף ישראל, ויחד איתו למדתי תוך כדי תנועה. האתגר היה לתת מענה מבצעי ולפתח גמישות מחשבתית גבוהה שתאפשר לערוך התאמה מהירה במקרה של היתקלות בפער תוך כדי לחימה".
מה זה בעברית קלה?
"היכולת לספוג ולהגיב למצבים משתנים של קרב אמיתי. כשטנק יורה לידך, זה מפחיד גם את הלוחם וגם את הכלב. כשמרכבה מוציאה פגז שניהם רועדים, אבל הם חייבים לנוע קדימה, והלוחמים יתקדמו בשלום רק אם הכלבים יובילו אותם לכיוון הנכון. כשהגעתי לעוקץ, האילוף התבסס על הרעבה ומתן אוכל לכלב שמצא חנ"מ, חומר נפץ. ראיתי את הכלבים בעבודה וסלדתי מהשיטה".
מפני שהיא אכזרית?
"גם. שיטת ההרעבה פשוט לא אפקטיבית. זה ניסיון לקחת רועה בלגי ולהלביש עליו טכניקות שמתאימות לכלבים מגזעים אחרים. זה כמו לקחת אדם בעל כישרון מסוים ולדחוף אותו לתחום שבכלל לא מתאים לו. שינוי השיטה לא התבצע בצעד של זבנג וגמרנו. השקעתי המון מחשבה בלימוד האופי של הכלב ובחיווט שלו למטרה מסוימת. נקודת המוצא שלי הייתה שהכלב אוהב לשחק, ליתר דיוק – היצר המוביל שלו הוא לצוד, וכדור הגומי שאני נותן לו כתגמול על מילוי המשימה משמש עבורו כמו החיה הקטנה שהוא צד. אני לא יודע אם שמת לב, אבל בבוקר, באימון ביער, כל לוחם על ארבע שקיבל כדור בתור פרס, טילטל אותו מצד לצד כאילו שהוא מנסה לשבור לו את המפרקת. זה האופי של הכלב. אם הצלחת להכיר אותו כמו שאתה מכיר את עצמך, הוא שלך".
ומה קרה לכלב שלא הצלחת לאלף בשיטה שלך?
"נפרדנו כידידים והוא נפלט מהיחידה".
לפני 23 שנה, אחרי ארבע שנים שבהן תפקיד המאלף הראשי לא היה מאויש, מ' נבחר. "כל חודשיים־שלושה העלו אותי בדרגה עד שהגעתי לרנ"ג. וזהו, נגמרו הדרגות. מעליי זה רק הרמטכ"ל".
אתה שמח שככה הקריירה שלך התגלגלה?
"לא רבים הם האנשים שזוכים לעשות בחייהם את מה שהם באמת אוהבים. צברתי מיליון חוויות, אכזבות, הצלחות ותסכולים, גם יש בי הרבה חרטות על דברים שאולי הייתי צריך לעשות אחרת, וזה לא פשוט לחיות בלחץ תמידי, אבל כשאני חייב לנקות את הראש אני קופץ לבסיס. יושב עם החיילים ועובר בין הכלובים. לכל כלב יש מלונה עם מערכת מיזוג אוויר ומגשית האכלה. ויש גם חדרים מיוחדים לכלבים בסטרס, בדרך כלל אחרי מבצע".
הכלבים נקנו כולם במדינות אירופה כשהיו בני שנה. "יש דילרים מיוחדים שמוכרים כלבים שיכולים להתחיל הכשרה לכלבי לחימה", מגלה מ'. "רק את הכלבים הכי טובים העליתי למטוס. את כולם אילפתי כשחיברתי בין רצון הציד של הכלב לבין המטרה. תני לכלב להריח אבטיח ותני לו צעצוע בכל פעם שהוא מוביל לאבטיח. עכשיו תתקדמי מריח של אבטיח לריח של חומר נפץ, סמים, טבק או כסף".
לכסף יש ריח?
"כמובן. מי שאמר שלכסף אין ריח לא מבין שום דבר בכלבים".
מבחינתו, האילוף הוא עבודת צוות, "לוחם וכלב, שניהם מזיעים. ההצלחה משותפת וגם הכישלון. לפעמים הביצוע של הכלב הוא תוצאה מהעידוד שהנוהג משדר לו. הייתה לנו לוחמת בשם הדס והיה לה כלב ששמו... וואלה, שכחתי. רועה גרמני שהוכשר לחפש אמצעי לחימה. הכוח יצא לאזור רמאללה, וחיפש מישהו שהוגדר כסוחר נשק כבד. היא הופתעה כשהכלב הוביל אותה למשהו שנראה כמו קיר נטיפים. הדס הייתה מספיק רגישה וחדה כדי להבין שהוא עלה על משהו. הלוחמים סרקו עד שמצאו איזה פתח קטן, נכנסו ומצאו ארגז מתכת עם נשק. כשהם רצו לצאת, הכלב שוב דחף קדימה. הדס האמינה בכלב ושיכנעה את המפקד להביא בולדוזר. פירקו את הקיר ומצאו מצבור ענק של אמצעי לחימה".
מ' משחזר עוד סיטואציה, בגבול רצועת עזה: "מחבלים חדרו מול נחל עוז, התצפיתניות זיהו שלושה ראשים בתוך שטח ישראל, הזניקו כוח, החל מרדף, הגיעו עד לנקודת החדירה ושמו את הכלב על העקבות. הוא זיהה שלושה מחבלים חמושים, התחיל לנשוך אותם וכשכוחותינו סגרו עליהם הם ירו בכלב. הוא חטף כדור בטוסיק, מסכן, זה כאב לו, אבל לא השבית אותו. אחרי שחיסלנו את שלושת המחבלים הכלב התעקש לחזור לשטח, לעקבות, ועם הכדור בישבן הוא חשף את המחבל הרביעי. יש מלא סיפורים".
4 צפייה בגלריה
''כשטנק יורה לידך זה מפחיד גם את הכלב אבל הוא חייב לנוע קדימה''. הכלב ריקו בשטח
(צילום: דובר צה"ל)
הזיכרון מוביל אותו לחלוק בכל זאת עוד כמה דברים, מבעד למשמעת ביטחון המידע האדוקה שהוא אוכף על עצמו. "אוסקר, למשל, היה רועה בלגי ענקי שהוקפץ להיתקלות של חיילי נח"ל בחברון. מחבל ירה עליהם מתוך קומפלקס של מבנים, פגע בלוחמים, וכשהתחיל הבלגן הוא דילג בין הבניינים. אוסקר ניקה מבנה ועוד מבנה עד שהגיע למגע ישיר עם המחבל. אחרי שהוא חוסל, אוסקר סימן לכוחותינו ששני המבנים ממולכדים. כלבי המלחמה שלנו יודעים שחשיפת מטענים ומארבים תציל חיי אדם. במקביל, יש לנו פלגת מגן, לוחמות עם כלבים שיודעים לחפש גופות וחלקי גופות תחת הריסות. כששלחנו את הלוחמות לברזיל כשנפתח שם סכר שמחק כפרים שלמים, הן מצאו את עצמן בתנאים לא מוכרים של הליכה בבוץ. גם לכלבים זה היה חדש, אבל הם סימנו לא אחד ולא שניים. זאת הוורסטיליות של היחידה".
ההצטיינות בתפקיד לא תלויה במין הכלב וגם לא בגודל. "הפינצ'רים טובים בזיהוי גופות. הייתה לי לוחמת שנורא נעלבה כשהצמידו לה ג'ק ראסל לסריקת מכוניות במעברים. היא בכתה, 'למה קיבלתי כלב קטן? הוא לא מרתיע אף אחד'. האגו שלה עבד שעות נוספות, מכאן ועד הונולולו. אמרתי לה, 'אני בעצמי אילפתי אותו, את חושבת שהייתי משקיע בו אם לא הייתי מאמין בו?' עבר זמן, היא עמדה על הכישורים של כלב קטן וכשהוא השתחרר מהצבא היא אימצה אותו. אמיתי".
כמה חטפת מעמותות ומאזרחים שמרחמים על הכלבים?
"המון. אבל אני הודף את הביקורות. בעיניי, זה לגיטימי להשתמש בכלבים כדי להגן על המדינה. לפני 15 שנה, לבני הדודים שלנו לא היו כלבים, הם התייחסו אליהם כאל חיה טמאה, אבל היום לרשות הפלסטינית יש כלבים, חלקם טובים וחלקם דרעק. אנחנו בוחרים את המטרות שלנו בקפידה, לא נשלח כלבים למקום שאנחנו לא מתכוונים לדרוך בו, וכשמחבל מייצר אש לא אשלח אליו כלב מפני שזה בזבוז לשלוח כלב שהשקעתי בו המון, נפשית וכלכלית, אם אין לי כוונה להסתער על הבית או אם אני יכול לירות עליו כמה טילים. אין לי זכות ואין לי לב לשלוח כלב למותו".
יש אבידות.
"נכון, אבל תודה לאל, אנחנו לא קוברים כלבים כל חמש דקות. זה אירוע נדיר. מצד שני, אין שום אמצעי טכנולוגי שיכול להוות תחליף לחוש הריח של הכלב ואף רובוט לא מסוגל לזוז כמו רגליים של כלב. לא שאלנו את האמא של הכלב אם היא מסכימה שהוא יצטרף ללחימה, אבל אני מעדיף שהיא תבכה ולא אמא של חייל".
מ' פורש, אבל השושלת נמשכת: שני ילדיו בעוקץ. "הבת שלי לא יכלה להיות לוחמת, הורידו לה פרופיל והיא שירתה בצוות המחקר והפיתוח. מאז שהשתחררה היא עוסקת באילוף. לאחרונה הבן שלי סיים מסלול של לוחם וקיבל כלבה. ראשל. הוא יודע שאם מחר תפרוץ מלחמה אני אצא לצידו, והיד שלי תאחז ברצועה".
פורסם לראשונה: 06:20, 24.09.21
