"הראשונה", כך נקראת הביוגרפיה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, דורית ביניש, שראתה אור ערב ראש השנה (ידיעות ספרים). ראשונה, כי ביניש הייתה האישה הראשונה שעמדה בראש פרקליטות המדינה, והאישה הראשונה שכיהנה כנשיאת העליון. המחברת, עו"ד מיכל שקד, מציבה את ביניש בשורה אחת עם שני קודמיה, מאיר שמגר ואהרן ברק, השניים שחוללו מהפכה בכוחו ובמעמדו של בית המשפט העליון והציבו אותו מול – ולפעמים גם מעל – המערכת הפוליטית. טובים השניים? טובים השלושה, אומרת שקד. על פי הספר, ביניש היא גם ממשיכת דרכם וגם נבדלת מהם, מפוכחת מהם וצודקת מהם. שקד לא חוסכת בספרה בביקורת על שמגר וברק. ביניש לא עומדת מאחורי כל מילה שכתבה הביוגרפית שלה, אבל אין ספק, רוחה שורה על הספר.
כתבות נוספות למנויים:
בפברואר הקרוב ימלאו לביניש 80. זה עשר שנים היא מחוץ למערכת המשפטית. אף על פי כן, אנשים ממשיכים לדבר עליה ואליה כאילו היא עדיין מכהנת בראש העליון ובראש הפרקליטות. בעיני יריבי המערכת המשפטית, היא האשמה תמיד. ערב החג שוחחנו איתה בביתה בתל־אביב. היא מכהנת כרגע בתפקיד ציבורי אחד – נגידת האוניברסיטה הפתוחה.
בהתבטאות הפומבית האחרונה שלך, אמרנו, קראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. סדר היום הישראלי עמוס בנושאים שזועקים לחקירה. מדוע דווקא הצוללות? "פרשת הצוללות הגיעה לבג"ץ", אמרה. "העתירה נדחתה בגלל פסיקה קודמת, אבל השופט יצחק עמית כתב סקירה עובדתית שבה הניח תשתית להקמת ועדת חקירה. לפני שיצאתי בקריאה להקמת ועדה, דיברתי איתו. בפסק הדין שלו הוא קבע שהייתה התנהלות בלתי תקינה, ונחשפו ליקויים בעניין הרכש, ופירט מה טעון בדיקה. לא נותר לי אלא להצטרף לדברים שלו. בדרך כלל בג"ץ לא אומר את הדברים האלה. זה מקרה קיצוני. אני חושבת שמן הראוי שהממשלה תעשה עוד צעד קדימה ותקים ועדת חקירה".
11 שופטים בעליון, אמרנו, החליטו פה אחד לאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה. אילו היית אחת מה־11, האם היית פוסקת כמוהם?
"בעניין ועדת החקירה לצוללות היה מקום לשיקול דעת", אמרה. "הרכבת הממשלה היא עניין שונה: לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים מול רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה, ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי".
בפנחסי ובדרעי נהג בג"ץ אחרת, אמרנו. הוא פסל אותם מלכהן כשרים.
"שם החוק איפשר", אמרה. "לראש הממשלה יש סמכות לפטר שר. תפעיל את הסמכות שלך, הורה בג"ץ לרבין. אין סמכות כזאת בחוק לגבי ראש ממשלה. ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד צריך למצוא עילה חוקית".
האכזבה הראשונה שביניש נחלה ממאיר שמגר, הייתה ההשלמה שלו עם התנהגות השב"כ בפרשת קו 300. באפריל 1984 חטפו ארבעה צעירים פלסטינים אוטובוס בדרך לאשקלון. שניים חוסלו בהשתלטות על האוטובוס. השניים האחרים הוכו למוות בפקודת ראש השב"כ, אברהם שלום. כשנפתחה חקירה, הניע ראש השב"כ מערכת חשאית של טיוח, בידוי והפללה. המהלכים שלו פוררו את צמרת הארגון מבפנים. ביניש דחפה למיצוי הדין עם העבריינים. זה נגמר במפח נפש. הנשיא הרצוג חנן את המעורבים בלי משפט. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שהתנגד לטיוח, הודח. בית המשפט העליון של שמגר אישר את החנינות. "ביניש", כתוב בספר, "רצתה להאמין שגם אם שמגר לא יבטל את החנינות, לפחות יאמר דברים ברורים, ימתח ביקורת, יקבע קביעה נורמטיבית בעניין המותר ובעיקר האסור. שמגר לא עשה זאת".
האכזבה השנייה הייתה האישור שנתן בג"ץ לגירושם של מאות פעילי חמאס, ללא בירור החשדות וללא שימוע, לשטח לבנון ב־1992. "ביניש קבעה שזה היה אחד מפסקי הדין הכושלים ביותר של בג"ץ: כושל בתוצאתו, כושל בנימוקיו, כושל משום שלא הייתה בו אפילו דעת מיעוט אחת, לא של ברק, לא של אליהו מצא ולא של תיאודור אור".
האכזבה השלישית הייתה החלטתו של שמגר לא למנות אותה לבית המשפט העליון: "הנשיא שמגר בכבודו ובעצמו החליט לפסול אותה בהסכמת שאר השופטים. כפי שלמדה ביניש מאוחר יותר, העיכוב נגרם באמצעות עלילה שקרית עליה (שנאמרה) באוזני שמגר". היא נבחרה לעליון רק לאחר שברק תפס את מקומו של שמגר על כס הנשיא. שמגר, קורקטי כתמיד, מיהר לברך על המינוי.
היא נתפסה כתלמידתו המובהקת של ברק, כנאמנה לאקטיביזם השיפוטי שדגל בו. לפי הביוגרפיה שלה, זה לא היה בדיוק כך. "דרכו של ברק", כותבת שקד בספרה, "הייתה חקיקה שיפוטית רחבה, זינוקים מרהיבים, סלילת אוטוסטרדות. ביניש האמינה שקודם כל יש לתת תשובות לצרכים ממשיים שהגיעו אל שולחן בית המשפט. ברק ייחס למשפט חשיבות וכוח מופלגים. גישתה של ביניש הייתה מפוכחת וצלולה יותר. היא קיבלה את מגבלות בית המשפט בהסכמה.
"אלה שטענו שביניש אינה אלא חיקוי של ברק וחסידה שוטה שלו, לא הכירו את פסיקתה או רצו לגמד אותה או לפגוע בסמכותה ובה ובאמצעותה בברק עצמו. היא לא התבטלה בפניו ולא אחת חלקה עליו. המחלוקות היו עובדתיות, משפטיות וגם עקרוניות".
תהום נפערה בין ברק לבינה בסוגיית חופש הביטוי. ברק ראה בחופש הביטוי ערך עליון. ביניש ביקשה להציב גבול. זה הגיע לעימות כאשר הרב כהנא וממשיכי דרכו באו לתבוע זכויות מבית המשפט העליון.
ברק הכשיר את בחירתו של הרב כהנא לכנסת, אמרנו לביניש. את נאבקת נגד ההשקפה שלו עוד כשהיית בפרקליטות.
"השופטים לא הבינו את עוצמת הסכנה למדינה בתופעת הכהניזם", אמרה ביניש. "בבג"ץ כהנא הראשון אמרו השופטים שאין בחוק סמכות לפסול מועמד. הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת היא זכות יסוד. ברק אמר, אפשר לפסול אבל לא צריך".
ב־1965, אמרנו, העליון אישר את פסילת אל־ארד, רשימה ערבית קיצונית שביקשה לרוץ לכנסת.
"מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית", אמרה ביניש. "פסילת אל־ארד שייכת לאגף היהודי: היא נפסלה משום ששללה את זהותה היהודית של המדינה. פסילת כהנא שייכת לאגף הדמוקרטי. ברק אמר, אין בכהנא סכנה מוחשית לערכים הדמוקרטיים. לא צריך לפסול אותו. אני אמרתי, הכהניסטים מהווים סכנה ממשית".
ברק, אמרנו, אימץ את המורשת הליברלית האמריקאית. את באת לנושא הזה עם המורשת המפא"יניקית שלך.
"בעיניי", אמרה, "גזענות לא יכולה להיכלל בחופש הביטוי: היא מחוץ לתחום. נתתי לכך ביטוי כמה פעמים בפסיקה שלי כשופטת. ברק לא חושב כמוני. חופש הביטוי הוא הערך הכי קדוש לו.
"שלא תהיה אי־הבנה, אני בעד חופש הביטוי. אבל למילים יש כוח עצום, השפעה עצומה. הלקח ההיסטורי מלמד שחופש ביטוי מוחלט עלול להוביל להסתה, לפגיעה, לגזענות. את הכהניסטים צריך לפסול".
בעימות הראשון בעליון, ב־1984, כהנא ניצח. את ניצחונו, ואת בחירתו לכנסת מיד אחר כך, הוא היה חייב לשופט ברק. בעימות השני, בעתירה נגד החלטה של הוועד המנהל של רשות השידור לצמצם את הופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, כהנא ניצח שוב, גם הפעם בזכות ברק.
ב־1988 כהנא רץ לכנסת בפעם השנייה. ברק היה רחוק, בשבתון באוניברסיטת ייל. לא פחות חשוב, מפלגת הליכוד הייתה מגויסת למאבק נגד כהנא. ביניש, בתפקיד המשנה לפרקליט המדינה, נשאה נאום דרמטי בבג"ץ נגד כהנא. השופטים השתכנעו: רשימת כך לכנסת נפסלה.
מתברר שהזמנים השתנו, אמרנו לביניש. הליכוד בראשות יצחק שמיר עשה כל מה שיכול היה כדי לפסול את כהנא; הליכוד בראשות נתניהו נהג ההפך. נתניהו לא רק נמנע מלפסול אותו: בבחירות האחרונות הוא קרא לבוחרים להצביע בעד איתמר בן גביר, תלמידו המוצהר של כהנא.
"נכון", אמרה. "עמדת הליכוד השתנתה".
ייתכן, אמרנו, שלא העמדה השתנתה אלא השיקול האלקטורלי. אז הליכוד חשש שכהנא יגנוב לו קולות; הפעם הליכוד נזקק לו כדי להקים ממשלה.
"זה לא היה כך", אמרה. "דן מרידור היה חבר כנסת טרי. לא הכרנו. יום אחד הוא הגיע אליי הביתה עם קלסר עבה שבתוכו כל התבטאויות הרב כהנא. היו שם טקסטים מצמררים. תראי איך הוא מתבטא, אמר דן. צריך להילחם כדי למנוע ממנו להיכנס לכנסת. דן מחזיק בערכים מתורתו של ז'בוטינסקי. לא הרווח האלקטורלי הביא אותו אליי".
היית אז בחופשת מחאה, אמרנו. שר המשפטים אברהם שריר (ליכוד) סירב למנות אותך לפרקליטת המדינה.
"בהתחלה אמרתי למרידור, אני בחופשה, אני לא שם", אמרה. "אחר כך חשבתי, מה יהיה אם האיש הזה ייכנס לכנסת? חזרתי לעבודה רק בשביל למנוע את זה. ועכשיו בן גביר הוא חלק מהממסד הפוליטי. נתניהו הכניס אותו".
האם הבעיה היחידה בחופש ביטוי היא גזענות? שאלנו. חוץ ממנה הכל מותר? הסתה לאלימות? השפלה? שיימינג?
"לא", אמרה. "יש מגבלות נוספות. העליון הכניס אותן בפרשנות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו".
בימין ובמפלגות הדתיות טוענים שחוק כבוד האדם אושר בגניבה, אמרנו. חברי הכנסת לא ידעו על מה הם מצביעים.
"הם ידעו טוב מאוד", אמרה. "עובדה שהם לא הכניסו את ערך השוויון לחוק".
כולם, גם את, גם השופטים בעליון היום, חוזרים ואומרים, מדינה יהודית ודמוקרטית, אמרנו. מה זה אומר?
"הוויכוח הזה ניטש מאז קום המדינה", אמרה. "אין קונצנזוס. המונח יהדות התייחס בהתחלה לנושא הדתי. בשנים האחרונות הוא קיבל תפנית לכיוון הלאומני. חמור עוד יותר, אין הסכמה על מה זה מדינה דמוקרטית. כאשר על ערכי יסוד של המדינה אין הסכמה, זאת טרגדיה".
את נתפסת בציבור כשופטת אקטיביסטית, ממשיכת דרכו של אהרן ברק, אמרנו. הספר מרבה להזכיר כמקור השראה שלך דווקא את השופט משה לנדוי, מהשמרנים בנשיאי העליון.
ביניש לא אהבה את התיוג. "מישה חשין המנוח, בנאום הפרישה שלו, דיבר על שמגר, על ברק ועליי כמייצגי הדור השני בעליון", אמרה. "כך זה התקבע בתודעה. קשה לי לומר שההגדרה הזאת נכונה. אני מעדיפה לומר שהייתי גשר בין בית המשפט של ברק לדור השופטים הבא. יש המשכיות. בית המשפט הראשון עסק הרבה בזכויות פוליטיות. שופטיו היו אקטיביסטים: הם ביצרו את חופש ההתאגדות, הביטוי, העיסוק. הם עסקו מעט בזכויות הפרט מול הממשלה.
7 צפייה בגלריה
''אני מעדיפה לומר שהייתי גשר בין בית המשפט של ברק לדור השופטים הבא''. דורית ביניש
(צילום: גבריאל בהרליה)
"הכל זורקים היום על אהרן ברק. האמת היא שהאפשרות לבטל חוק של הכנסת עלתה הרבה קודם. כשהייתי בפרקליטות, טענתי בעליון מטעם המדינה שאין הבדל בין חוק יסוד לחוק רגיל. לימים הפכו חוקי היסוד לכלי בידי הממשלות למנוע התערבות של בג"ץ. זה היה סיפור הכיסוי שהומצא לחוק הלאום".
האם היית מבטלת את חוק הלאום, שאלנו.
"אני לא חושבת", אמרה. "השופטים לא ביטלו את חוק הלאום, אבל עשו דבר אחר – הכפיפו את הפרשנות שלו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו".
בית המשפט העליון נע מתיק לתיק, מפסק דין לפסק דין. הכותרות מדברות על מהפכות, אבל ביניש מתמקדת ברצף. מה שהשתנה דרמטית לאורך השנים היה היחס של חלקים גדולים בציבור לשופטים ולפסיקותיהם. בעבר השופטים היו עטופים ביראת כבוד. היראה אולי עדיין קיימת; הכבוד נעלם.
חלק גדול מהביקורת על העליון התנקז אלייך אישית, אמרנו לביניש. היה גם מי שזרק עלייך נעל בבית המשפט.
"מי שזרק עליי נעל, לא הכיר אותי בכלל", אמרה. "הוא לא נשפט אצלי. הוא הסתובב כמה ימים בבית המשפט ושאל, מי זו ביניש, איפה ביניש. העיסוק בי היה חלק מתהליך הפרסונליזציה ביחס לבית המשפט. בדור הראשון הנשיא לא היה חזות הכל".
דורית ביניש גדלה בבית פוליטי. אביה, אהרון ורבה, היה חבר מפא"י, איש מנגנון ה"גוש" התל־אביבי ששלט במפלגה. הוא היה מנהל לשכת המס של ההסתדרות. אמה חוה הייתה גננת מיתולוגית בתל־אביב. בביוגרפיה מתואר עולמה הרעיוני כך: "מרכזיות הפוליטיקה וחשיבות החינוך, ציונות קלאסית, ביטחוניזם ופרגמטיות מפא"יניקית, בצד אמונה עמוקה וכנה בצדק חברתי".
"לא הייתה בבית קנאות מפלגתית בכלל", אמרה לנו ביניש. "הייתי דעתנית ונלחמתי על דברים שהאמנתי בהם. היה לי ביטחון בצדקת הדרך".
את ההתמחות במשפטים עשתה במחלקת החקיקה. המשנה לפרקליט המדינה היה גבריאל (גבי) בך, לימים שופט בעליון. הוא נתקל במתמחה הצעירה במעלית. הביוגרפיה מספרת שהציג את עצמו בנימוס ייקי ושאל איך היא מרגישה. היא השיבה שאינה מאושרת. הוא הבטיח להעביר אותה אליו, לפרקליטות.
איך הספקת לשכנע אותו, שאלנו.
"המעלית בבניין ההוא נסעה מאוד לאט", השיבה.
האם העניין המגדרי השפיע על הקריירה שלך, שאלנו.
"בעבר", אמרה, "המודעות המגדרית הייתה בחיתוליה. מקובל היה לומר שמי שטוב, מצליח, לא חשוב המגדר. מצד שני, כשהייתי מועמדת לתפקיד פרקליט המדינה, השר (שריר) אמר, יש לה שתי ילדות קטנות. איך תוכל למלא את התפקיד?"
ביניש הובילה את התביעה בפרשת המחתרת היהודית ומילאה תפקיד מרכזי במאבק סביב פרשת השב"כ. ההתקפות האישיות עליה, שתורגמו לחרושת של שמועות שקריות ששטפה את המדינה, התמקדו בחייה האישיים. הרב דרוקמן ניסה להדביק לה סיפור סקס במכתב שכתב לראש הממשלה פרס.
בפרשת השב"כ, אמרנו, ניסו להדביק לך פרשיית מין.
"זה היה האמצעי, הנשק", אמרה. "ראשי השב"כ רצו להיפטר ממני. הם המציאו סיפור שלא היה ולא נברא. שרי הממשלה הסתכלו עליי אז ברחמים: תראו איך היא מגינה על המאהב שלה".
גם פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלת אולמרט, תקף אותך בחריפות, אמרנו. האם גם להתקפות שלו היה לדעתך רקע מגדרי?
"לא", השיבה. "פרידמן הוא אדם מאוד אובססיבי. הוא ניהל מאבק נגד ברק, שמקורו בימים ששניהם היו סטודנטים למשפטים אצל פרופ' טדסקי. אני הייתי רק התירוץ. הייתה טענה שבגללי פרופ' נילי כהן, המקורבת לפרידמן, לא מונתה. התנגדתי למינוי של נילי כהן: הייתי בדעה נחושה שהמשפט האזרחי – תחום ההתמחות שלה – לא זקוק לחיזוק בעליון. אבל אני לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות לפסילתה. היה מי שהיה לו נוח לזרוק את זה עליי.
"פרידמן ניהל מאבק עקרוני נגד התפיסות של ברק. הוא התגעגע לדור הראשון בעליון בלי לדעת איך באמת פעל הדור הראשון. הוא היה מאוד אישי ומאוד זועם. הבעיה היא שסיפר סיפורים לא נכונים".
היו לך יחסים תקינים עם פוליטיקאים בליכוד כמו מנחם בגין, שמיר ומרידור, אמרנו. היחסים עם רבין היו תקינים פחות. זה קצת מפתיע כשחושבים על בית הגידול שלך.
"זה לא אני – זה הם", אמרה. "בתקופת שמיר לא הייתי במאבק, כי היה שם דן מרידור. שמיר היה מוכן לעשות בחריקת שיניים מה שדן ייעץ לו. הוא לא ניהל מלחמות סרק. האיפוק שלו הדהים אותי. רבין לא ספר אותנו. היה לו חשבון עם הפרקליטות בגלל פרשת הדולרים, וזה התפוצץ בגירוש ההמוני של אנשי חמאס ללבנון, כשלא הסכמתי להגן עליו בבג"ץ (שלוש שנים אחר כך הזמין אותה רבין לארוחת פיוס במעון ראש הממשלה. הארוחה התקיימה ב־2 בנובמבר 1995, יומיים לפני הרצח).
"לבגין לא היה שום דבר יותר חשוב מפרשת רצח ארלוזורוב. הוא הקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשה ההיסטורית הזאת. הוא נהג להתקשר אליי כדי לראות אם למדתי את החומר: הוא חשש ממני כי ידע שאני בת של מפא"יניק. בבג"ץ בית אל הגנתי בהצלחה על הקמת ההתנחלות. אחרי זה בגין נתן לי נשיקה".
פורום קהלת הוא ארגון ימין שמרני שמספק ניירות עמדה משפטיים, כלכליים, מדיניים, לפוליטיקאים ולפקידים ועותר מפעם לפעם לבג"ץ. ביניש מודאגת מהשפעתו הגוברת של הארגון על שרי ממשלת בנט.
"קהלת חדר בשיטה מאוד מתוחכמת ופרס זרועות לכל שלוחות הממשלה, האקדמיה ומוסדות הציבור", אומרת ביניש. "הוא פועל בהשראת תפיסות עולם זרות, שסותרות כל מה שנבנה כאן. אנשיו הם רפובליקנים קיצוניים, בעלי תפיסה ליברטנית. הם מנצלים את החולשה של חברי כנסת ושרים שאינם בקיאים בחומרים. הם מטיפים לכל מה שמייצג הטראמפיזם.
"את תפיסת דני פרידמן הם פיתחו הרבה מעבר לו. הוא מתגעגע לעולם ישן – הם בונים עולם חדש. הם חדרו גם לוועדה לבחירת שופטים. יש להם המון כסף. אם אתם רוצים להבין לאן הם חותרים, לכו בעקבות התורמים שלהם, לכו בעקבות הכסף".
חדר העבודה של ביניש עמוס בספרי משפט ובכרכי פסקי הדין של בית המשפט העליון. "אני מהדור שקדם לאינטרנט", אמרה. "אני פותחת ספרים". בין הספרים היא הציבה מגן שקיבלה ב־2019 מראש השב"כ נדב ארגמן. השב"כ ביקש להודות לה על השתתפותה ביום עיון שנועד לנסח את חזון הארגון.
האם נכון לגייס את השב"כ למאבק בפשיעה במגזר הערבי, שאלנו.
"אני מאוד חוששת מזה", אמרה. "לשב"כ יש כוחות עצומים שניתנו לו למטרות טובות. מדינה שנלחמת בטרור זקוקה לכוחות האלה. צריך להיזהר מאוד בשימוש בהם למטרות אזרחיות".
כאשר נחטף הילד יוסל'ה שוחמכר, בן־גוריון גייס את השב"כ לאיתורו, אמרנו.
"יש מצבי אין ברירה", אמרה. "נכון שבמגזר הערבי כמעט הגענו לגבול הזה. אבל מוטב לא להטיל משימות כאלה על הארגון".
"באופן כללי", כותבת מיכל שקד בביוגרפיה, "ביניש הייתה שותפה לפסיביות השיפוטית של בג"ץ בענייני השטחים. שאלת היחסים עם הפלסטינים לא תיפתר בבג"ץ, טענה ונימקה".
האם, במבט לאחור, את לא חשה שנהגתם בזהירות יתר, אולי אפילו בפחדנות, בכל מה שנוגע להתנחלויות? האם לא איפשרתם לממשלות לשאת את שם הביטחון לשווא?
"יש גבול לכוח של העליון להתערב במדיניות הממשלה", אמרה. "בית המשפט תמיד נזהר כשמדובר בנושאי ביטחון. נקטנו תמיד עמדה מצמצמת. אף על פי כן, באו אלינו בטענות שאנחנו פוגעים בביטחון. אשר להתנחלויות – ההתנחלות בשטחים היא מדיניות רשמית, כוללת, של המדינה. לא התעסקנו במדיניות כוללת.
"בשנות ה־70 הראשונות העליון לא רצה להביך את המדינה בעולם בוויכוח על השאלה מי הריבון בשטח. אחר כך צץ הוויכוח על תפיסת קרקעות פרטיות בנימוק ביטחוני. הנימוק הביטחוני הופרך בבג"ץ אלון מורה, ואז באה פליאה אלבק ומצאה דרך להפוך שטחים לקרקע מדינה".
יכולתם לאמץ את המשפט הבינלאומי ששולל התנחלות בשטח כבוש, אמרנו.
"לא יכולנו", אמרה. "המגמה הזאת כל כך בסיסית בגישת המדינה, שבית המשפט לא יכול היה להעדיף על פניה את המשפט הבינלאומי. עם זאת, עשינו הרבה דברים להגנה על זכויות של פלסטינים. לא עשינו מספיק. לאדם יכולנו לדאוג. למדיניות כללית לא יכולנו".
יש מי שאומר, חבל שהתערבתם, אמרנו. אילו בית המשפט היה מניח לשטחים, ייתכן שהלחץ הבינלאומי היה מכריח את ממשלות ישראל לנהוג בריסון.
"לזרוק את המדינה להאג?!" תהתה ביניש. "זה לא אחראי. נכון, הכיבוש הוא מצב אנומלי, אבל אנחנו מוסד ממלכתי: יש לנו אחריות. אלמלא התערבנו, יכול להיות שהיה נוצר מצב בלתי נסבל בשטחים. לאמריקאים יש כלא בגואנטנמו, קובה, שבו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. לא יכולה להיות גואנטנמו במדינת ישראל".
היא נאבקה על עצמאותו של בית המשפט העליון, על כוחו ועל מעמדו בזמנים קשים יותר משחוו קודמיה, מול שיח פוליטי אלים יותר ודעת קהל מפולגת. הפסיקות שלה ששינו את המציאות המשפטית לשנים היו בעיקר בתחום החברתי, בהרחבת הזכויות של חלשים בחברה: איסור פלילי על הכאת ילדים, גם בידי הורים ומורים; שמירת הזכויות של קטינים שנפלו קורבן; החמרת דינם של מטרידים מיניים; הרחבת הזכויות של נשים בעבודה; הגנה על זכויות להט"בים. אחד מפסקי הדין החשובים שלה ביטל את כוונת המדינה למסור בית כלא לניהולו של זכיין פרטי. בשעתו הייתה ביקורת על התערבות בית המשפט. היום מברכים כולם על ההחלטה. עם קורט הומור אפשר לומר, שבזכות דורית ביניש אסירים יכולים לברוח אך ורק מכלא של המדינה.
