יש מעט דברים ישראליים יותר מהוויכוח שפרץ השבוע בישראל: מי אשם בכישלון ממשל ביידן בהעברת התקציב לכיפת ברזל בקונגרס. מנהיגי הרוב הדמוקרטי נאלצו להוציא את סעיף התקצוב הזה בשל האיום של כמה חברות וחברי קונגרס מהשמאל הקשה שיתנגדו; בפרט הרביעייה המכונה The Squad – אלכסנדריה אוקסיו קורטז, רשידה טליב, אילהאן עומאר ועיינה פרסלי, כולן מבקרות חריפות של ישראל. תומכי ישראל בבירה העריכו נכון כי ניצחונן קצר טווח; התקציב לכיפת ברזל הובא בנפרד לקונגרס, ובשל התמיכה הדו-מפלגתית עבר בקלילות.
טורים קודמים של נדב איל:
- ירח הדבש של ממשלת בנט-לפיד מגיע לסיום
עם זאת, הסיפור גרם מבוכה קשה לבית הלבן. תקצוב כיפת ברזל הוא קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית, מדובר בהבטחה אישית שהשמיע הנשיא ביידן לאחרונה, וחמור מכל אלה: כיפת ברזל היא חלק מהמורשת שאנשי ממשל אובמה מתפארים בה. בקווי מתאר גסים, הוצאת הסעיף תוארה כעורב שחור, נבואה על עתיד יחסי המפלגה הדמוקרטית וישראל. הסיפור מורכב יותר: האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית כועס על הבית הלבן שלא הציג סעיפים מהפכניים מספיק לדידו ברפורמת התשתיות הגדולה. כיפת ברזל היא רק שעיר לעזאזל. המכניקה גם חשובה. הנהגת הרוב הדמוקרטי התנהלה ברשלנות, בפזיזות.
5 צפייה בגלריה
שלישים שליש שליש ארה"ב הצבעה וושינגטון כיפת ברזל הרשידה טליב רשידה טלאיב רשידה טליב סטני הוייר
(צילום: MCT ,AFP)
כאשר התפוגג הערפל, עם שחר יום רביעי, החלו בישראל חילופי ההאשמות. מצד אחד, חסידי נתניהו שקידמו את הנרטיב שמדובר בפשיטת רגל של ממשלת בנט-לפיד, שהרי הופרה הבטחה מפורשת לראש הממשלה בביקורו האחרון בוושינגטון. מהצד השני, בכירים בממשלה שתידרכו כי זהו המחיר שמשלמת ישראל על שנים של הזנחת הדמוקרטים בידי בנימין נתניהו ושגרירו למפלגה הרפובליקנית – סליחה – לוושינגטון, רון דרמר.
"שני הצדדים טועים", אומר לי דיוויד פרידמן, מי שהיה עד לפני כמה חודשים השגריר האמריקאי בישראל. "זו לא באמת בעיה ישראלית, זו בעיה אמריקאית. יש כל כך הרבה אנטי-ציונות שזה קשה שלא יהיה מרכיב מהמפלגה הדמוקרטית שהוא אנטי-ישראלי. באוניברסיטאות הכי טובות בארה"ב מסרבים להכניס צוות אקדמי עם עמדות הוגנות לישראל – וכתוצאה מכך מתקבלים הרבה אנשים באמריקה שלא יתמכו בישראל. זה לא הרוב, אבל הם רבים, והאוכלוסייה הזאת מבוטאת בכעשרה חברי קונגרס אנטי-ישראליים. אני מכיר את האנשים האלה. הם לא שונאים את ביבי, את בנט או לפיד – הם שונאים את ישראל. לא משנה מי גר בבלפור. הבעיה לטווח ארוך מסוכנת".
הבעיה קשורה לעובדות המופיעות בגרף בטור זה. ללא עיראק ואפגניסטן, ישראל הופכת להיות שוב המוקד של התמיכה האמריקאית מעבר לים; בעידן שבו מעצמת־העל ממוקדת יותר בסין וברוסיה, והסחף במפלגה הדמוקרטית נגד מדיניות ישראל בשטחים מתעצם, זה מזמין צרות. ביחס לסחף הזה, נדמה לי שפרידמן עושה הנחת סוף-עונה לממשלות נתניהו. בפרט לאותו נאום בפני הקונגרס, שבו יצא נתניהו חזיתית נגד ממשל אובמה בעניין ההסכם עם איראן. זהו רגע רעיל שנתפס כקו פרשת המים במפלגה הדמוקרטית.
בפעם הראשונה נפגשנו בניו־יורק, בספטמבר 2016, במשרדים המצוחצחים של הפירמה שלו. הלקוח המרכזי היה דונלד טראמפ, ופרידמן הסדיר עבורו פשיטת רגל ענקית בשנת 2004 בשווי מאות מיליוני דולרים. הוא הציל אותו, וטראמפ – ייאמר לזכותו – יודע להכיר תודה ל"ווינרים", כלשונו. בפרט כאלה שלמדו להכיר את האינסטלציה בתאגידיו.
פרידמן החזיק את התיק הישראלי במטה טראמפ. הוא היה ישיר, חד. הסקרים אמרו שטראמפ עומד להפסיד את הבחירות בענק, ולפרידמן היה הרבה זמן לשוחח. הייתה לו גם אמונה. למעשה, כאשר מצלמת הווידיאו כבתה (זה היה ראיון לערוץ 10), הוא תהה אם אי פעם הייתי בבית השגריר האמריקאי בהרצליה פיתוח. כן, עניתי. הוא שאל כמה שאלות ואז הימהם משהו על כך שניפגש שם. כשירדנו במעלית של גורד השחקים בברודוויי חשבתי לעצמי, הנה מישהו שאוהב לחלום בגדול: גם שטראמפ ינצח, וגם שבהכרח ימונה לשגריר.
כעבור פחות משנה, חלומותיו התממשו במלואם. כשאני מזכיר לו את שאלותיו על הבית בהרצליה פיתוח, פרידמן צוחק; "אני לא זוכר את השיחה ההיא, אבל בוא נגיד שבהחלט הייתה לי את התשוקה להיות שגריר פה".
ישבנו השבוע בתל־אביב. פרידמן סיים את תפקידו לפני כמה חודשים, ומבלה את ימיו בין בתיו בפלורידה וישראל. הוא שותף בקרן הון סיכון חדשה שתשקיע גם בסייבר ישראלי. "הניו יורק טיימס" כתב עליו בינואר ש"בין אם אוהבים או שונאים אותו... פרידמן חרת את שמו בהיסטוריה כאחד השליחים הדיפלומטיים המשפיעים ביותר שהיו לארה"ב". ואכן, הוא תרם לשורת השינויים הדרמטיים שהציג ממשל טראמפ לאזור – מהעברת השגרירות לירושלים, הפסקת המו"מ עם הפלסטינים, ההכרה ברמת הגולן, הסכמי השלום עם מדינות המפרץ. העברת השגרירות הייתה ללא ספק פרויקט אישי שלו; נכון שטראמפ אובססיבי בקיום הבטחות בחירות, ושהלובי האוונגליסטי היה חד־משמעי, אך שר החוץ טילרסון ורבים אחרים הזהירו את הנשיא מההשלכות החמורות. התחולל קרב חריף, פרידמן ובני בריתו לבסוף ניצחו.
הוא היה השגריר השנוי ביותר במחלוקת של ארה"ב בישראל. שנוי במחלוקת בארה"ב – באקט תקדימי, הדמוקרטים עשו מאמצים ניכרים שלא ימונה; תרם לכך מאמר שכתב לאתר האינטרנט של ערוץ 7 חודשים לפני הבחירות בארה"ב ובו שאל האם תומכי ג'יי סטריט, השדולה הפועלת למען פתרון שתי המדינות ומותחת ביקורת על שליטת ישראל בשטחים, הם גרועים כמו הקאפואים בשואה. הוא ענה ש"למעשה, הם גרועים יותר". באירוע מיד לאחר הבחירות אמר שלא ייפגש איתם (פרידמן נפגש לאחר מכן עם משלחות ג'יי סטריט, ואומר בדיעבד שזה היה "חסר בגרות מצידו" לדבר באופן הזה). שנוי במחלוקת גם כאן בישראל – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ האשים אותו, בשלב מסוים, שהוא "אובססיבי" לגבי הסיפוח.
נקודה כאובה, הסיפוח שלא קרה. פרידמן היה האיש שהודיע לבנימין נתניהו שהוא יכול לספח ביהודה ושומרון. הוא גם האיש שהבית הלבן שלח זמן קצר לאחר מכן להודיע לראש הממשלה שהסיפוח לא יתרחש "בעתיד הקרוב". הגרסה שהוא מציג היא שהיה "חוסר התאמות של זמן" בציפיות של הישראלים והאמריקאים ביחס לסיפוח. רוב המקורות אומרים שהנשיא, בשפה פשוטה, התחרפן מנאומו של ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן באירוע שהיה אמור להיות מוקדש ל"דיל המאה" ונתניהו הפך לחגיגת החלת ריבונות. פרידמן ממש לא רוצה לדבר על כך אבל בפעם הראשונה משמיע ביקורת על המשלחת שנתניהו הביא איתו: "זה לא עניין שאני במיוחד רוצה להחיות... נהייתי מודאג כאשר ראיתי כמה מהאנשים שהגיעו לאירוע בבית הלבן (מהצד הישראלי). אלה אנשים שלא תמכו בתוכנית השלום, הם תמכו רק בסיפוח וזה שלח מסר לגמרי לא נכון". מדובר בראשי מועצת יש"ע. לדבריו, לאחר מכן הייתה עוד פגישה בחדר הסגלגל שבה הוא ומייק פומפאו ניסו – והוא חושב שהצליחו – לשכנע את טראמפ לאשר את הסיפוח, הרבה אחרי האירוע בבית הלבן. אך אז התחילו להתגלגל עוד מהלכים, ובראשם לדבריו המאמר שכתב שגריר האמירויות בוושינגטון ל"ידיעות אחרונות". "בנוסף, ראינו בסקרים שאולי 40 אחוז מהציבור הישראלי תומך בכלל בסיפוח. בשלב הזה יש לנו ממשלה שבה שר הביטחון ושר החוץ מתנגדים – ואני מסתכל על הדבר הזה ובעצמי אומר שזה לא יעבוד".
טראמפ לא סלח לנתניהו על הנאום ההוא, ולאחרונה גם פורסם בספרו החדש של מייקל וולף על נשיאותו שהוא ראה בברכות ששיגר ראש ממשלת ישראל לנשיא הנבחר ביידן לרגל היבחרו "בגידה אולטימטיבית". נתניהו שיגר את ברכותיו באיחור, אבל כנראה שזה לא עזר. פרידמן מדבר על הנושא מאוד, מאוד בדיפלומטיות. אחרי הקדמה ארוכה שבה הוא מקפיד לציין את ההערכה הרבה ששררה בין השניים, וספציפית את הדרך שבה טראמפ מביט באנשים עם היסטוריה צבאית ובכאלה שהובילו להצלחה כלכלית, וכמה כבוד יש לו לנתניהו, הוא מודה ש"היו נקודות של מתח, ובאורח ברור הנשיא הרגיש בצורה מאוד חזקה שלאור מה שעשה למען ישראל, הוא רצה שנתניהו והרבה אנשים אחרים ייתנו לו ליהנות הרבה יותר מהספק ביחס לתוצאות הבחירות, כך הוא מרגיש – ומותר לו לחוש כך". פרידמן עצמו מסרב להתייחס לאירועי 6 בינואר, בהם הסתער המון של תומכי טראמפ על בניין הקפיטול.
אתה יודע, אני אומר לו, הרבה אנשים במדינת ישראל היו מאושרים מ-ממשל טראמפ. מכל הצעדים האלה ומהפיצוץ עם הפלסטינים. אבל רבים אחרים חשבו שאתם מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה – טיפת הדם שלנו.
"נדב, הייתי כל כך חסר אחריות, כל כך ימני, כל כך פזיז, שבשלושה חודשים יצרנו נורמליזציה עם חמש מדינות מוסלמיות. אוקיי, אני אשם. אני מצטער. זה נכון שעבדנו עם ראש ממשלה אחד בארבע השנים של טראמפ, אבל היינו מכבדים כל אחד, מהימין או מהשמאל".
פרידמן מספר לי על היום הראשון שלו אחרי שהושבע לתפקיד השגריר. "עשו לי פגישות היכרות במחלקת המדינה. אחת מהן הייתה עם המחלקה המשפטית. ישבו שם ארבעה־חמישה אנשים ואמרתי להם – תנו לי לשאול אתכם שאלה. למה אנחנו לא מכירים בירושלים כבירתה של ישראל?" הם השיבו לו, מספר פרידמן, שיש פטור מסיבות של ביטחון לאומי שמאפשר לנשיא לדחות את העברת השגרירות כל חצי שנה. קראתם את החוק של הקונגרס, שאל פרידמן את המשפטנים. "ברור", אמרו לו. "זה לא מה שהחוק אומר", ענה פרידמן, "החוק אומר שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל ושהיא תעביר את השגרירות. לא שאלתי אתכם למה לא העברתם את השגרירות, אלא מדוע לא הכרנו בירושלים כבירה. עכשיו החבר'ה האלה מסתכלים עליי ואומרים לעצמם – הברנש הזה לא טיפש כמו שהוא נראה". הם בטח היו מאושרים ממך, אמרתי לו. "הם לא יכולים להחליט דבר כזה! חייבים לציית לחוק. הם פשוט ישבו על כס המלוכה המתנשא שלהם במחלקת המדינה ואמרו שלא יבצעו כי זה בלתי אכיף. הייתי בתפקיד יום אחד – וכבר בריב ענק עם מחלקת המדינה".
מחלקת המדינה גם ניסתה למנוע ממנו להשתתף בטקסי יום ירושלים לרגל 50 שנים לסיפוח מזרח העיר בטענה שהעניין שנוי במחלוקת. מה שנוי במחלוקת, התקומם פרידמן. "אם אתה לא יודע מה, אתה לא צריך להיות שגריר", השיבו לו שם. הוא נתן להם שיעור קצר על הוריו שהתייפחו כאשר ירושלים שוחררה וקבעו את הבר-מצווה שלו בכותל, ארבע שנים לפני שהיה בן 13. "אני נותן לכם מספר טלפון של מישהו. אם תוך שעתיים הוא מודיע לי לא ללכת, לא אלך", אמר להם פרידמן. זה היה המספר האישי של הנשיא טראמפ. "תתקשרו אליו, הוא בטח מת לשמוע מכם".
פקידי משרד החוץ לא התקשרו. פרידמן השתתף בטקסים. אני אומר לו ששמעתי שהמתנחלים, לפני שהיו באים לראש הממשלה, היו באים אליו לאשר תוכניות בנייה. "זה לא נכון", הוא אומר. "אולי היה רק מקרה אחד שביישוב היהודי בחברון היו שני בתים של יהודים, ובאמצע היה מגרש. הם רצו לבנות על המגרש וכולם היו מאוד מפוחדים. אמרתי – טוב, אם זה יהודי פה, ויהודי שם, אז אני לא מקבל החלטות אבל אם אתם שואלים אותי אם אמליץ לנשיא לעשות מזה עניין, אז לא".
והם בנו את הבית הזה, אני שואל.
"כן".
אנחנו מדברים לרגל מכון המחקר החדש שהוא פותח – "מרכז פרידמן לשלום מתוך עוצמה", שנה אחרי חתימת הסכמי השלום עם מדינות המפרץ. במעגלים שסבבו את דונלד טראמפ, המורשת המבוקשת ביותר היא הסכמי אברהם; כנראה ההצלחה המדינית הגדולה (והיחידה) של ממשל שהיה דחוי למדי בעולם. חתנו ג'ארד קושנר, יועצו אבי ברקוביץ' ועוזרו של הנשיא לשעבר רוברט גרינווי עוסקים בשיתוף פעולה כלכלי שקשור בהסכמי אברהם. פרידמן מבהיר שיש גבולות גזרה: קושנר עוסק בצדדים הפרקטיים של ההסכמים, ביטחון, מסחר ותיירות, והוא רואה בהסכמים "הזדמנות אמיתית לשנות את המבט האזורי על ישראל". איך? באמצעות הבאת "גורמים משמעותיים" מהמפרץ ומרחבי העולם שיבואו לירושלים, שייפגשו עימו, יראו את "החזון הנבואי" שמבוסס על "עיר של שלום" ויחזו במו עיניהם בחופש הפולחן בעיר. אורחי הכבוד בפתיחה יהיו מייק פומפאו, שר החוץ של טראמפ, וסטיב מנוצ'ין, לשעבר שר האוצר. יש משחק עדין מאחורי הקלעים: עושה רושם שפומפאו בוחן את האפשרות של ריצה לנשיאות ב־2024. אך במפלגה הרפובליקנית, שהפכה למפלגה הטראמפיסטית, מעטים יתמודדו אם טראמפ יודיע שהוא במשחק. מצד שני, המועמדים חייבים לשמר נוכחות בתודעה השמרנית למקרה שלא ירוץ; לא כזו שתכעיס את המלך.
פרידמן קרוב לפומפאו, הם חברים. אני שואל אותו מדוע האחרון מקבל אות הוקרה ממנו על הסכמי אברהם, ולא דונלד טראמפ. הוא עונה ש"טראמפ בהחלט זכאי לאות, אבל מייק היה נכון להגיע פיזית לכאן – וחשוב שמי שמקבל, יהיה פה".
ספרו על תקופתו בישראל עומד לצאת בקרוב, והוא נקרא "הפטיש". "האמת", הוא אומר לי, "שזה מבוסס על כמה משפטים מכתבה של "הניו יורק טיימס" ב־2019, שמתארת כיצד הנפתי את הפטיש ושברתי את הקיר בחפירה ארכיאולוגית מתחת לסילוואן בירושלים". התמה של "הניו יורק טיימס" הייתה שזו "תמונה מטפורית ומילולית".
זה היה פטיש של 5 ק"ג. פרידמן חיבק את הדימוי.
המיליארדר שמימן את הצלת נבחרת רוכבות האופניים האפגנית מדבר. שקד סירבה להכניסן, נראה שמורשת בגין והפליטים מווייטנאם התפוגגה.
השבוע התפטרה שרת החוץ של הולנד, זיגריד קאג. היא הייתה מהקורבנות הפוליטיים הראשונים של חרפת המערב באפגניסטן. הבית התחתון של הפרלמנט גינה את תפקוד הממשלה, שהותירה לגורלם חלק מהמתרגמים וגורמים אפגניים אחרים שעבדו עם ההולנדים. יום לפני ההתפטרות ביצע ראש ממשלת בריטניה רישאפל בממשלתו, והוריד בדרגה את שר החוץ דומיניק ראב; ראב לא חשב שהוא צריך לשוב בדחיפות מחופשתו ביוון, בעוד אפגניסטן מתפרקת.
אולי צריך להסביר מהי החרפה. לא עצם ההחלטה לסגת ולהתפנות, שהנשיא ביידן הסביר היטב – ובעצם, המציאות הסבירה טוב יותר. הבעיה לא הייתה היציאה, או נפילת המשטר האפגני באורח מיידי. הבעיה הייתה הבגידה בשותפים ובבעלי הברית המקומיים. פה בישראל ניסו להשוות זאת לצד"ל. כמה זה רחוק מהמציאות. בסופו של עניין, רוב אנשי צד"ל שרצו לצאת מלבנון הצליחו. באפגניסטן, בלילה אחד, פינו האמריקאים את הבסיס האווירי החשוב ביותר שלהם. הם החלו במבצע של חילוץ מוטס שרוב רובו הוקדש לאזרחים הזרים, לקבלנים ולעובדי הסיוע מהמערב. רוב רובם של מי ששיתפו פעולה עם כוחות הקואליציה נותרו במדינה, חוששים לחייהם. עיתונאים בישראל ובהם גם אני מקבלים מכתבים קורעי לב מחברים, או חברים של חברים. אחד עבד עבור משרד המודיעין האפגני ועבר השתלמויות של נאט"ו. אחר היה מתרגם עבור הכוחות הצרפתיים. שלישי קיבל כבר אישור להתפנות בנמל התעופה של קאבול, אבל זה נפל בידי הטליבאן.
אט־אט החלו הפניות האלה להצטבר אצל ישראייד, ארגון שעושה דברים יוצאי דופן ברחבי העולם, לרוב הרחק מעין הציבור. טרגדיה אחת שהמתינה להתרחש הייתה נבחרת הרכיבה לנשים באופניים של אפגניסטן. סיפורן של הנשים האלה תואר בכל מקום, מהנשיונל ג'יאוגרפיק ועד הבי־בי־סי; ניחוח רומנטי ליברלי מילא את הדיווחים. הן היו הנשים האתלטיות הראשונות להתמודד מטעם המדינה בתחרויות בינלאומיות, כבר ב־2015. הן סיפרו שאינן יכולות להתאמן בחופשיות בדרכים המשובשות האפגניות, "בגלל חששות ביטחון". בראיון לנשיונל ג'יאוגרפיק הבהירה אחת מהן ש"רוב האפגנים חושבים שנשים שרוכבות על אופניים הן חוטאות".
כאן נכנס לתמונה סילבן אדמס, מיליארדר קנדי־ישראלי וחובב רכיבה מושבע, בעליה של קבוצת הרכיבה התחרותית Israel Start-Up Nation, שהביא לארץ בין היתר את תחרות הרכיבה הבינלאומית, הג'ירו. הוא קיבל פנייה מעיתונאית אמריקאית שידעה על האהבה שלו לספורט וסיפרה שחייהן של הרוכבות בסכנה. אדמס התחבר עם ישראייד והמנכ"ל שלו יותם פוליצר, "שהוא איש נפלא, מסור ויש לו גם אנשים בשטח שיכולים לפעול", אמר לי אדמס השבוע, "אמרתי לו – כמה שזה יעלה, אשלם. רק תלך על זה ותוציא אותן".
בתחילה, הרעיון היה לחלץ אותן בטיסה משדה התעופה בקאבול, אבל האפשרות הזאת נחסמה בידי הטליבאן. הן ופעילים נוספים הוצאו מהמדינה בדרך שהצדדים מסרבים לדבר עליה, למדינה שלישית. קנדה הסכימה לקבל אותן אליה, אבל היה מדובר בתהליך של בקשה לוויזה, והזמן דחק. המארגנים ביקשו מהישראלים לאפשר את כניסתן לישראל כתחנת מעבר, והבקשה הגיעה עד שרת הפנים איילת שקד. שוחחתי איתה השבוע; בתמצית, הדוגמה של מנחם בגין שנתן מקלט לפליטים הווייטנאמים לא הרשימה אותה. היא אמרה להם לא. המארגנים הבהירו שמדובר בתחנת מעבר בדרך לקנדה. שקד אמרה - אין בעיה, תנו לי לדבר עם שר הפנים הקנדי, שיתחייב שהוא מקבל אותן. המארגנים אמרו לה - את יודעת מה, הסתדרנו, באמירויות. כאשר התפוצץ הסכסוך בקוסובו, בנימין נתניהו כראש ממשלה בא לקדם פליטים משם בשדה התעופה בן־גוריון. הימים האלה חלפו עברו להם; נושא מבקשי המקלט הוא סחורה פוליטית חמה. חמה יותר מהכנסת אורחים קצרה לפליטות אפגניות."לא רציתי שהסכר הזה ייפרץ", הסבירה שקד, "לא צריך להכניס לפה פליטים אפגנים, זו עמדתי, וידעתי שיש עוד אופציות".
אדמס מתבטא בשיא הזהירות בנושא הזה. "אני מבין לגמרי את ממשלת ישראל והמצב העדין שלה באזור", הוא אומר, "תוך זמן קצר אנחנו יכולים להיות מוקד אזורי של פליטים, אני לא שופט". בשלב הזה הופעלו גורמים באיחוד האמירויות, והפרויקט הישראלי הפך למבצע ההומניטרי המשותף הראשון של אזרחים בשתי המדינות.
האמירויות הסכימו שהנבחרת האפגנית תגיע אליה עד שתתקבל ויזה קבועה. הם הגיעו לשם – כ־40 בני אדם – ונמצאים שם כעת. הצדדים לא רוצים לדבר על מאמצים נוספים, בשלב זה. "זו הוכחה לעוצמה של הסכמי אברהם", אומר אדמס. במקביל, הפרויקט התרחב: נבחרת הרובוטיקה לנשים, פעילי זכויות אדם.
"אני לא יכול לסייע למיליוני בני אדם. אבל מי שאפשר לתת לו חיים חופשיים מרדיפה, אם אפשר, אז צריך לנסות", אמר לי אדמס, "אני עולה חדש. עליתי לישראל כי זו האומה היהודית, ובתרבות שלנו יש את הרעיון העמוק של תיקון עולם. זו חובתנו, ואני גאה להיענות לכך".
ציטוט
"אני חייב להודות שהייתי פעם מתנגד חיסונים... התנגדתי בעקשנות לחיסוני פוליו, חצבת, דיפתריה, טטנוס, כל דבר שהמדינה אמרה שאני חייב לקחת. אבל לאחר מכן הבנתי שזה דבר טוב, למעשה. גן ילדים משנה את הבן אדם".
(מכתב של קורא לעמוד המכתבים של הניו יורק טיימס, השבוע)
