ביום שבו השמיים מציעים קצת יותר מאפרוריות בדרגות שונות של נימוס, השירות הימי של חברת Uber – יש דבר כזה – הוא אחת מהדרכים היותר-נעימות לנוע מקצה אחד של לונדון אל השני. בתחילת החודש, כשהשמש הפציעה ליומיים כאילו רצתה לברך את היהודים בשנה טובה, הסירה ששטה על התמזה נעה מערבה והישיבה בירכתי הסיפון חשפה את המונומנטים השונים באור מחמיא של אקלים מדויק ומצב רוח שמצליח להשכיח, לפחות לכמה רגעים, כמה קשות היו השנה וחצי האחרונות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- מלונדון לניו יורק בשלוש שעות: האם המטוסים העל-קוליים ישנו את פני התעופה?
- אמנות בברגהיין וגלידה בכל פינה: מה התחדש בברלין?
- כך הפכה פורטוגל ללהיט של הישראלים
ואז, כשהסירה חלפה על פני ארמון וסטמינסטר, המשכן המיתולוגי של הפרלמנט הבריטי, העיניים מחפשות מיד את הסמל של הסמל. הביג בן, השעון המפורסם בעולם, הוא לא חלק מהמגדל הכי גבוה בקומפלקס (מגדל ויקטוריה גבוה ממנו). הוא גם לא הלב הפועם של הדמוקרטיה הבריטית כמו בית הנבחרים, אבל ההילה שלו היא ללא ספק החזקה מכולן. ובדיוק בגלל זה, השתיקה שלו בארבע השנים האחרונות, כשהוא מוקף בפיגומים שמתסכלים את מעט התיירים שעדיין מגיעים ללונדון מבלי להבין שהמוקד המפורסם הוא כרגע אתר בנייה, רועמת כמו אלפיים פעמונים.
זה קרה ביום שני, 21 באוגוסט, 2017. בשעה 11 של אותו בוקר, חמשת הפעמונים צילצלו בפעם האחרונה (לא כולל ערב השנה החדשה ויום הזיכרון), ומאז נדמו לצורך תהליך השיפוץ הכי מסיבי מאז הוקם המגדל, לפני 162 שנים. נזקי הזמן הפכו לסכנה ממשית עבור המתקן שמכונה "שומר הזמן" של הממלכה. הצטברות הליקויים הצריכה עבודה של מאות אנשים והיה חשש אמיתי לפגיעה בשמיעתם אם הצלצול יימשך כסדרו. "זה לא יכול להיות" אמרה ראש הממשלה דאז, תרזה מיי, על המחשבה שהמרחב יאבד את רצף הצלילים שכל בריטי - וגם רבים אחרים - מכירים בעל פה.
מיי כבר מזמן לא גרה בבית ברחוב דאונינג 10, בריטניה היא כבר לא חלק מהאיחוד האירופי ובאופן כללי שום דבר לא דומה למה שהיה קודם. אבל הביג בן עדיין דומם. ולמרות שהשיפוצים התעכבו בגלל הקורונה והתקציב תפח מ־30 מיליון ליש"ט ללא פחות מ־80 מיליון ליש"ט, באופק כבר רואים את היום ב־2022, השנה שבה יינתן האות. ואז, השעון שכבר שרד שתי מלחמות עולם ועוד כמה אירועים, יחזור להישמע. בניגוד לעבר הרחוק, איש כבר לא זקוק לו כדי לדעת אם הוא מאחר לפגישה או דווקא מקדים. אך ממילא התפקיד שהוא ממלא, והסיבה שבגללה שעון עדיין נחשב לאייקון כה מהדהד גם במאה של האייפונים, חורגים בהרבה מהשאלה מה השעה.
הקלישאה מדברת על דמויות או תהליכים היסטוריים שהתחוללו "מתוך האפר". במקרה של הביג בן, מדובר באמת לאמיתה: אלמלא השריפה שהחריבה את רובו של ארמון וסטמינסטר באוקטובר 1834, לא היה קם המונומנט שכל מבקר מזדמן יודע שעליו לפקוד אותו.
ההחלטה להקים מגדל ולהלביש בתוכו שעון פתחה 25 שנים של מרוץ. ואגב: השם שלו הוא לא ביג בן: השעון עצמו הוא "השעון הגדול" והמגדל היה "מגדל השעון", עד שב־2012 שונה השם ל"מגדל אליזבת", לכבוד שנת ה־60 למלכותה של אליזבת השנייה, תיבדל לחיים עוד יותר ארוכים ונטולי סכסוכים עם כלותיה. הביג בן הוא הפעמון המרכזי, הקרוי לפי גרסה נפוצה על שם סר בנג'מין הול, שפיקח על העבודות מטעם בית הנבחרים והיה ידוע בכישורי אנוש מצוינים ונחשב למקובל על כל חלקי הבית - ואולי זה חלק מהרוח שהביג בן מביא איתו דווקא בימים של פילוג עמוק.
המחיר ששילמו הדמויות שעבדו על הפרויקט היה כבד מנשוא, כאילו ידעו מראש מה תהיה החשיבות של פועלם אחרי כל כך הרבה שנים: למשל אוגוסטוס פונגין, הארכיטקט הגאון של ארמון וסטמינסטר המחודש, הלך ואיבד את שפיותו עד שמת בשנת 1852, שבע שנים לפני שהשעון החל לפעול, והוא בן 40 בלבד. אדוארד דנט, הקבלן שבנה את השעון אחרי שניצח במכרז תחרותי ועתיר השמצות, מת שנה לאחר מכן וגם הוא לא ראה את עבודתו נושאת פרי. סר צ'רלס ברי, הארכיטקט שעבד לצד פונגין והיה לא פחות מבריק, מת ב־1860.
אולם האישיות הכי חשובה מאחורי הביג בן הוא אדם לא קל ואפילו די מעצבן בשם אדמונד בקט דניסון, שדווקא האריך ימים ושנים עד גיל 90, כשהשעון כבר התבסס כנכס לאומי. הוא בכלל היה עורך דין, אבל התחביב (שלא לומר האובססיה) שלו, שעונים, הפך אותו לאדם שהצליח לעמוד ברשימת תנאים שנתפסו כבלתי אפשריים ולהמציא מכניזם פורץ דרך, שאיפשר את הקמת השעון הכי מדויק שניתן להעלות על הדעת. הוא גם היה האיש שהתעקש על פעמון מרכזי עצום, במשקל 16 טון, שלא החזיק מעמד והוחלף בפעמון במשקל 13.5 טון, שגם ממנו דניסון לא היה מרוצה. הוא גם היה זה שייבא את רצף התווים שהשעון משמיע מהעיירה האוניברסיטאית קיימברידג', שם למד.
עם זאת, השורשים הארכיטקטוניים של הביג בן מגיעים ממקום שעשוי להישמע מפתיע: הצריח במסגד הגדול של חאלב, סוריה, שנחרב ב־2013. "כשהבטתי בתמונות של הביג בן הבנתי, אלוהים, יש פה דמיון בסיסי", אומרת דיאנה דארקה, מומחית למזרח התיכון ומחברת הספר Stealing From The Saracens: How Islamic Architecture Shaped The Middle East. דארקה מסבירה שהשורשים של לא מעט מונומנטים באירופה הושפעו עמוקות מארכיטקטורה איסלאמית ומכיוון שהלאומנות נוטה להשתמש במבנים בעלי חשיבות, יש טעם להצביע על השורשים האמיתיים שלהם. "עכשיו אני לא יכולה להסתכל על הביג בן אלא בתור התגלמות של ארכיטקטורה איסלאמית. זה קצת מוזר מה קורה כשהעיניים שלך מאומנות מחדש כדי להסתכל על דברים אחרת: במרכז לונדון יש לך מונומנט עם השפעות איסלאמיות והוא מייצג את הדמוקרטיה הבריטית. זאת אירוניה נפלאה".
הפעמונים מצלצלים רגע לפני היציאה לשיפוצים
את חושבת שהציבור מוכן לקבל את זה? אולי הביג בן יכול לייצג, למשל, את הקוסמופוליטיות של לונדון?
"אני רוצה לקוות שכן, זאת אחת הסיבות שכתבתי את הספר, לפקוח את העיניים. זה חשוב שאנשים לא יסגרו את עצמם בקופסאות לאומניות, כאילו המדינה שלהם אחראית לכל, כמו שהצרפתים חושבים על נוטרדאם. זאת טעות, צריך להכיר בהשפעות מבחוץ. הארכיבישוף מקנטרברי, לשעבר, ראש הכנסייה באנגליה, חשבתי שהוא לא יקבל את זה. אבל נתתי לו לקרוא והוא הגיב באופן ששימח אותי מאוד. הוא לגמרי הבין".
לצד תיקון נזקים שנגרמו עוד מההפצצות של מלחמת העולם השנייה וכן פגמים שנולדו עקב מזג האוויר, התגברות התנועה בעיר ועוד, השיפוץ של הביג בן מנוצל כדי להחזיר את המגדל למקורות שלו מהמאה ה־19. כך, למשל, צוות מיוחד מאוניברסיטת לינקולן הופקד על משימה רגישה: לחקור את חלקי השעון ולבדוק מה הייתה פלטת הצבעים המקורית מתחת לשכבות שהצטברו, על מנת להשיב אותה. כך התברר, שמחוגי השעון והספרות היו בצבע "כחול פרוּסי" והעיטורים במרכז בצבע זהב.
"זה בטח המבנה הכי איקוני שיצא לי לעבוד עליו", אומרת ריהאנון קלריקואטס, שהובילה את הצוות לצד פיליפה מקדונל. "זה כבוד גדול שיש לי חלק קטן בפרויקט בסדר גודל כזה. לכן גם אנשים היו מאוד נלהבים לקבל ראיות מדעיות שיצדיקו שינוי כה נועז".
כמה חלקים קיבלת כדי לחקור?
"נתנו לנו דוגמיות צבע, בערך 146 חלקים מכל החלקים של השעון. בחנו אותם תחת מיקרוסקופ ופיתחנו פרופיל של הצבע המקורי, ואת זה הצלבנו עם תמונות ישנות. וככה הגענו למסקנה חד־משמעית שהמקור היה כחול עמוק, בניגוד לשחור שהיה שם מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת".
היו לך ספקות? כי זה לא קשור רק לתחזוקה, אלא להבנת החזון של אדם שמת כבר הרבה שנים.
"אם היינו רואים את הכחול רק בדוגמית אחת, אז היינו חושבים שוב. אבל זה חזר על עצמו בכל הדוגמיות. זה לא שמישהו החליט לצבוע הכל בכחול. הוא היה שם ממש מההתחלה".
לא קיווית לצבע אחר? אולי צהוב?
(צוחקת) "לא, לא. אני חושבת שטעם משתנה עם הזמן".
4 צפייה בגלריה
דיאנה דארקה. ''במרכז לונדון יש לך מונומנט עם השפעות איסלאמיות והוא מייצג את הדמוקרטיה הבריטית''
(צילום: אלבום פרטי)
למרות שהחלק שלך בעבודת השחזור מאוד ספציפי ונעשה מרחוק, את יכולה להסביר למה זה לוקח הרבה זמן?
"אני חושבת שהרבה מהכישורים הדרושים לעבודה כזאת, שצריכה להיות באיכות פנטסטית, הולכים ונעלמים. אבל גם העובדה שאנשים עדיין עובדים בבניין (בפרלמנט), זה גם היה מסבך את התהליך".
יחסית למה שעבר על בריטניה ב־162 השנה האחרונות, קצת מפתיע לגלות שזאת הפגרה הארוכה ביותר של הביג בן. למעשה, הפעם הקודמת שבה השעון היה מושבת למשך שנים הייתה, למרבה המבוכה, חודש בלבד אחרי השקתו: הביג בן (והפעם במובן של הפעמון) לא עמד במכות הפטיש שספג ונסדק עד כדי חשש לטוטאל לוס. בספר המרתק והמקיף שלו על תולדות הביג בן, פיטר מקדונלד מביא דיווח סרקסטי בדפי ה"טיימס" של אותם ימים, שבו הכותב דורש "להסיר את השעון, להוריד את הפעמון, לפרק אותו ולצקת אחד חדש... אנחנו רשאים לקוות שיהיה לנו פעמון שיביא גאווה במקום אבל לציבור". גם דניסון, המוח מאחורי המכונה, דרש ביג בן חדש לגמרי, אבל שם נמתח הגבול: הפעמון סובב בכמה מעלות והפטיש הוחלף בפטיש הרבה יותר קל. וזה עבד מצוין במשך יותר ממאה שנה.
מאז השעון הושתק כמה פעמים: לעיתים בגלל תנאי מזג האוויר ולעיתים במכוון, לציון מותם של וינסטון צ'רצ'יל ומרגרט תאצ'ר או במהלך מלחמת העולם הראשונה, אז גם התאורה המפורסמת של השעון (ישנה מנורה מיוחדת הפועלת בלילה אם הפרלמנט עדיין מכונס) כובתה, כדי לא להקל על הצפלינים הגרמניים. באוגוסט 1976, השעון סבל מהתקלה החמורה ביותר מאז השלמת בנייתו, עקב פגיעה קשה במכניזם שלו. רק במאי 1977 הוא חזר לפעול.
בגלל הפרטים הללו, תפקודו השוטף של השעון במהלך אירוע מטלטל כמו מלחמת העולם השנייה, עשוי להסביר מדוע ממשיך הביג בן להיות יקר לליבה של האומה הבריטית. הנוכחות של השעון, שצליליו הושמעו דרך שידורי ה־BBC, הפכו לסמל ההישרדות והגאווה הלאומית בזמן שחיל האוויר הגרמני הפציץ ללא הפסקה (ולכן גם הפעם הופסקה התאורה). השעון אפילו עמד בפרץ של הבליץ, שבמהלכו בית הנבחרים ספג נזקים קשים. "אין ספק שהשעון הגדול של וסטמינסטר שיחק תפקיד מכריע בשמירת הרוח של האומה", כתב מקדונלד בספרו, "סביר להניח שהצליל המרגיע של הפעמון סיפק הרמה למורל של העם הבריטי כמו הנאומים של וינסטון צ'רצ'יל".
ויש סיפורים קצת פחות דרמטיים, אם כי תלוי עד מתי אתם מתכוונים להישאר בסביבה: לפי ההערכות, בעוד כמה אלפי שנים, בין 4,000 ל־10,000, אם שום דבר לא ישתנה, הנטייה של הביג בן עלולה להוביל אותו לקריסה. דוח שעסק בנושא ב־2011 עורר הרבה עניין תקשורתי מחויך, הרבה בזכות הניתוח המרגיע של פרופ' ג'ון בורלנד, מומחה למכניקה של הקרקע ובעל תואר הרבה יותר מרתק: האיש שמנע ממגדל פיזה באיטליה לקרוס. מתוקף המומחיות שלו, בורלנד פיקח על יציבות הביג בן בזמן עבודות ההרחבה של הרכבת התחתית באזור, כך שהוא מכיר היטב את המגדלים. "דעתי לא השתנתה", הוא אומר היום. "השעון מתנשא לגובה של 55 מטר בערך (מתוך כ־96 מטר בסך הכל). הנטייה היא בקצב של חצי מילימטר לשנה. אין שום סימן שהקצב בעלייה".
אמרת בעבר שמזג אוויר קיצוני יכול לזרז את התהליך.
"מה שאנחנו יודעים זה שכשהשמש חגה סביב המגדל בצורה יומית ועונתית, השינויים בטמפרטורה סביב ארבעת הצדדים של המגדל גורמים שינויים קטנים והפיכים מבחינה תרמית. כך שזה לא כל כך הטמפרטורה עצמה אלא מה שקורה סביב המגדל. אבל האפקט הזה קטן מאוד".
כמי שעבד בלא מעט פרויקטים, יש איזשהו הבדל מבחינתך בעבודה על הביג בן?
"ההבדל הוא שהעבודה מושכת עניין גבוה מבחינה ציבורית ותקשורתית. לכן עשיתי לעצמי כלל להיות הכי פתוח ושקוף ככל האפשר בנוגע לאתגרים ההנדסיים שצריכים להתמודד איתם ואיך אנחנו מתכוונים לעשות את זה".
למרות הביקורת על התמשכות העבודות והמשבר הכללי בין הציבור לממסד בעידן הקורונה, בכל הנוגע לשיפוץ הביג בן נדמה שהכלל של פרופ' בורלנד נשמר. הפרלמנט, שאחראי על תחזוקת מגדל אליזבת, מקפיד לעדכן מפעם לפעם כיצד מתקדמות העבודות, מיהן הדמויות הבולטות בהובלת הפרויקט ואפילו כמה חלקי זכוכית פורקו, הוחלפו והוחזרו למקומם באפריל האחרון (1,296, אם תהיתם). ובהתאם, כל התקדמות משמעותית לקראת הרגע המיוחל, מדווחת בהרחבה.
לפני כחודש, למשל, הוחזרו סוף־סוף מחוגי השעות והדקות למקומם, צבועים מחדש בכחול הבוהק שאותר על ידי אוניברסיטת לינקולן. "בעוד אנחנו נערכים לשמוע את הצליל של הביג בן מורה על השעה ולהסרת הפיגומים מהמגדל", אמר יו"ר בית הנבחרים, לינדסי הול, "אני חושב שכולנו יכולים להסכים שבטקס הסרת הלוט בשנה הבאה, הסבלנות שלנו תשתלם".
"אני קצת מתרגשת לקראת זה", אומרת קלריקואטס. "הסתכלתי קצת בתמונות עכשיו, ואני חושבת שזה נראה פנטסטי. אנשים לא תמיד אוהבים שינויים, אבל אני חושבת שכשהאורות יידלקו והם יראו אותו במלוא תפארתו, הם יאהבו את זה.
"יש לי ילדים", היא מוסיפה, "והם מאוד מתרגשים בכל פעם שמראים את המגדל בחדשות. והם אומרים, 'אמא, את עובדת שם'. בפעם הבאה שנלך לשם, אני מאוד מקווה להראות להם אותו. אני חושבת שהם יהיו מאוד גאים".
והנה, אחרי שכולם קברו את העבר בשם 15 דקות התהילה של הטלוויזיה שהפכו לחצי דקה בטיקטוק, יש אבנים שמצליחות ללכוד את תשומת הלב וגם את הלב עצמו, גם בגיל המופלג (אם כי לא במונחים בריטיים) של 162. גם הביג בן החדש, כמו הישן, יככב בגלויות, בסרטונים ובסצנות בסדרות טלוויזיה. בהוליווד ימשיכו להפציץ אותו (זה כבר קרה לפחות שבע פעמים, לפי ספירת הפרלמנט) ועכברי קולנוע יתענגו על הסצנה המיתולוגית מגרסת 1978 של "39 המדרגות", שבה רוברט פאוול נתלה על מחוגי השעון כדי לנטרל פצצה. עוד לא נולד האיש שיעצור את הזמן, ובינתיים גם לא האחד שמתיימר לעצור את השומר הכי נאמן שלו.
"למרות שארמון וסטמינסטר לא כזה ישן, מגדל השעון והצלצול שלו הפכו איקוניים", אומר פרופ' בורלנד. "אני חושב שהעם הבריטי יהיה מאוד מרוצה כשהמגדל יצוץ מתחת לכיסוי הזמני שלו".
"הוא יפה, אין דרך להתחמק מזה", מסכמת דארקה. "זה אלגנטי, כל הקשתות היפות האלה, הזהב. זה הרבה יותר אמנותי וחי מהרבה מאוד מבנים קלאסיים".
אולי זה גם ממד הזמן. הוא ניצב מעל הכל, בתור הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לנצח.
"זה נכון. הרבה אנשים בטח מניחים שהוא הרבה יותר עתיק ממה שהוא באמת. איכשהו הוא הצליח להשיג את זה. כאילו הוא שם משחר ההיסטוריה, ובלעדיו היא לא קיימת".
פורסם לראשונה: 07:28, 27.09.21
