הדבר הראשון שאתה שם לב אליו מיד עם הנחיתה בקופנהגן ובמשך השהייה בעיר הוא היופי. אוקיינוסים של יופי. החל ברצפת הפרקט החומה בלובי הנוחתים, דרך הצבעים וצורות הבתים, הנמל, הבניינים הישנים, ועד האנשים, אוי, איזה אנשים יפים. השהייה בקופנהגן היא מסאז' בלתי נפסק לעיניים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הדבר השני שאתה שם לב אליו הוא כמה אתה עלוב מבחינה חזותית. הכל בקופנהגן מעוצב. מינימליסטי, קצת קודר, אבל זועק מסטייל. מהגשת המנות במסעדה, דרך הצעיפים שאנשים עטו בסוף אוגוסט, ועד החנויות, העציצים, הסנדלים. כל פעולה פשוטה, משליפת ידית המזוודה ועד הוצאת הארנק או ההרמה המסוגננת של משקפי השמש על הראש שיוצרת שני גלי שיער בין המסגרות, הכל בסטייל.
הדבר השלישי שאתה שם לב אליו, במהלך ביקור בן ארבעה ימים בקיץ האינדיאני בבירה הדנית, הם הנרות. מאות אלפי נרות, בכל מקום, איפה שיש רווח שמספיק לנר, יש נר. צבעוני, עדיף עם ריח. אדם בדנמרק צורך בממוצע שישה ק"ג נרות בשנה, יותר מאשר בעשר המדינות שאחריה באירופה ביחד.
היופי, הסטייל, הנרות ועוד כמה נתחים שבהם ניגע בהמשך עוזרים לייצר ביחד את המדינה הכי מאושרת בעולם, לפי מדדי האושר. נסענו לבדוק אם דנמרק באמת מאושרת, ואם כן, האם בכלל מדובר באושר.
מאז שהתחיל ב־2012 הדירוג השנתי לקביעת המדינות המובילות את הפלנטה ברמת האושר הלאומי דנמרק נמצאת קבוע בצמרת. בשנים הראשונות היא הייתה האלופה הבלתי מעורערת, אבל בשנים האחרונות ירדה למקום השני ופינתה את הבכורה לפינלנד. "כל עוד זאת לא שוודיה, לא אכפת לנו לתת למדינה אחרת ליהנות מהמקום הראשון", אומר האנתרופולוג וחוקר האושר יפה לינד, כשמעליו מרצדת המודעה המבשרת על הקאמבק המצער של להקת אבבא, השוודית כמובן. "אתה צריך להבין משהו על פינלנד. אצלנו זכייה במקום הראשון היא מובנת מאליה. מי עוד אמור לזכות אם לא אנחנו? אצל הפינים יש הרגשה שאם הם האנשים הכי שמחים בעולם, זה כאילו שמשהו לא בסדר עם העולם. אז בשבילנו אנחנו עדיין במקום הראשון, אנחנו מרגישים מאוד טוב עם זה".
איך הפכה פינלנד, מדינה מבודדת, קרה, בלי הרבה אור, שהמשאב העיקרי שלה הוא חושך למעשה, למדינה הכי מאושרת בעולם? האם זה נכון? והאם אפשר בכלל למדוד ולכמת אושר? ואיך הפכה דנמרק את החושך והקור והבדידות לענף יצוא שמגלגל תעשייה של מאות מיליוני יורו, ממלא מדפי ספרים – עיון ובישול – ונלמד בחוגים באוניברסיטאות יקרות כמו ייל, ברקלי ובריסטול? ומה לעזאזל הקטע שלהם עם הנרות? האיש הנכון והראשון לשאול אותו את כל השאלות הללו הוא מייק ויקינג.
ויקינג יפה התואר, עם שיער הגולשים שלו, משקפיים אופנתיים וזקן משורטט, הוא נער הפוסטר של האושר. הוא נחשב לגורו של עולם האושר. עד 2011 הוא הלך בנתיב הדני הרגיל. גדל, למד, מצא עבודה, הרוויח יפה מאוד. "ב־2011 האו"ם פירסם החלטה לפיה הרדיפה אחר האושר היא מטרה אנושית בסיסית", הוא משחזר. "באותו זמן החבר הכי טוב שלי והמנטור שלי בעבודה מת ממחלה בגיל 49, הגיל שבו מתה אימי, ואני אמרתי לעצמי: 'נשארו לך 15 שנה לחיות', לך תעשה מה שאתה אוהב, לא מה שמכניס לך כסף. תמיד הייתה לי תאווה להבין אם אני מאושר ומה עושה אותי מאושר".
שנה לאחר מכן פורסם הדירוג הראשון שבו זכתה דנמרק בתואר המדינה הכי מאושרת בעולם. "ואז הבנתי שאני צריך לאסוף אינפורמציה בצורה אינטליגנטית ולהבין למה הדנים מאושרים. כי מצד אחד זה אחד הנושאים הכי מרתקים בעולם, ומצד שני אין עליו הרבה מחקר וידע". תוך חודשיים הוא חתם באפסנאות על העבודה שלו ופתח באמצע קופנהגן את המכון לחקר האושר.
"בהתחלה הייתי שם לבד, עם רעיון טוב ומחשב גרוע", הוא נזכר. היום, שמונה שנים אחרי שנפתח, המכון מעסיק עשרה חוקרים שמקבלים ומעבדים נתונים (חלקם נאספים בשאלונים ארוכי טווח, חלקם בשאלונים מיידיים דרך הסמארטפונים) בשלל נושאים כמו היסטוריה, גיאוגרפיה, כלכלה ואנטומיה של האושר. הנתונים מאפשרים להם להתקרב למתכונת האושר ולהצביע בוודאות באילו ימים אוכלוסייה מסוימת מאושרת יותר או נוגה יותר, באילו חודשים או זמנים ביום, אחרי איזו ארוחה, איזה אירועים, וכו'. בשנה שעברה, לאחר שהייתה דרישה גדולה בציבור לקבל גישה למחקרים ולנתוני המכון, החליט ויקינג לפתוח בסמוך למכון את מוזיאון האושר, כדי להנגיש אותו לציבור בצורה יותר מעובדת, של חדרים ותערוכות. עוד נחזור לבקר במוזיאון.
ויקינג, כאמור, צלל לתוך בריכת האושר ומצא שם מטמון רב ערך. הוא פירסם שלושה ספרים (הראשון נמכר ביותר ממיליון עותקים), בהם הוא מפיץ את המתכון הדני לאושר. והמתכונים שלו הופכים לענף יצוא: בריטניה וארה"ב למשל משתגעות אחרי הקונספט.
הקונספט מתחלק לשניים: אחד הוא מערכת תשתיות לאומית המעניקה לתושבים את כל התנאים הדרושים לאושר, והשני הוא ה"הוגה" (מבטאים כמו עוגה עם השתהות ארוכה על ה"הו"). מקור השם במילה נורווגית מהמאה ה־17 ובמילה האנגלית "האג", לחבק, ומשמעותה היא נוחות, ביטחון, קרבה. ההוגה היא תורת חיים דנית חדשה שנשענת על עקרונות מסורתיים, ועקרונותיה היא התכרבלות בבית עם נרות ריחניים וצבעוניים, אפשר לבד אבל עדיף עם חברים, שתיית יין מתובל, אכילת מאפים מתוקים באפייה ביתית ללא חשבון וללא רגשות אשם, שיחות על נושאים שלא מעלים ויכוח תוך התעלמות מקיומם של הסמארטפונים, חיכוך הידיים לאור להבת הנר המרקדת, ולבישת בגדים נוחים וגרבי קשמיר. וכל זאת מול האח. ב־2016 "הוגה" הייתה אחת המילים החדשות הפופולריות ביותר בשפה האנגלית, לצד "טראמפיזם" ו"ברקזיט".
נשמע קצת יקר? ובכן, ההוגה, וגם התשתיות הלאומיות, הן נושא לא זול ולא כל אחד יכול לאפשר אותן לעצמו, אבל יש גם קיצורי דרך. לדוגמה: אחד מחמשת סרטי היוטיוב הפופולריים ביותר בדנמרק בעשר השנים האחרונות היה סרטון רציף של אח דולקת, שיכול לשמש במקום אח אמיתית למי שאין לו.
"צריך להבהיר שדנמרק היא לא המדינה שמדורגת מספר אחת בעולם בייצור אושר", מסביר ויקינג, "היא המדינה מספר אחת בעולם בהסרת מכשולים שיכולים לגרום אי־אושר. בדנמרק יש מערכת בריאות בחינם, חינוך בחינם, חופשות לידה לשני בני הזוג, שוויון כמעט מוחלט בין המינים. אנחנו אוהבים לשלם את המס שלנו, שהוא מאוד גבוה, כי אנחנו תמיד רואים אותו עובד עבורנו בחזרה, כל דבר מתפקד כשאתה צריך אותו. אין שחיתויות. אנחנו חברה נטולת שחיתויות. ויש גם החלטה מושכלת שחייבים לייצר מתאם בין הכסף לבין איכות החיים, להמיר את העושר לאושר. אנחנו יודעים בבירור, גם בצורה מדעית, שיש סכום כסף שבן אדם צריך כדי למלא את מה שהוא זקוק לו בחיים, וכל קרונה מעבר לזה לא תוסיף לאושר שלו, ולכן לאנשים דנים יש הרבה זמן ושקט נפשי כדי לחפש את האושר שלהם, למצוא מה עושה אותם מאושרים".
מהתיאורים שלך נדמה לי שיש פה קצת בלבול בהגדרות בין להיות מרוצה ולהיות מאושר. אתה מגדיר אנשים שהם מרוצים מהחיים.
"להיות מרוצה זה חלק מהתבשיל של האושר. אתה צריך משמעות לחיים שלך, להיות עם אמוציות חיוביות, להתנסות בדברים חדשים, אבל להיות מרוצה זה מרכיב חיוני".
אבל לא כל הדנים קונים את התיאוריות של ויקינג. "התורה הדנית אומרת שאתה חייב להיות עשיר – כיחיד וכעם – כדי לחוות אושר", אומרת אנדראה ויקסטרום, סטודנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת אורהוס, ואחת הפעילות המרכזיות בארגון המתנגד לרעיון ההוגה. "אז כשאתה מתחיל לספור את המאושרים בדנמרק, צריך להפחית ממנו את הזרים, את העניים, את המבודדים חברתית. החברה הדנית היא חברה מובדלת גיאוגרפית, עם חורף מאוד ארוך ומאוד חשוך. אין פה מה לעשות, אז המציאו תורת חיים שהפכה לתעשייה, והיא קוראת ליצירת תת־חברה שמתאספת בבית ומגינה על עצמה מפני העולם בחוץ. זה לא אושר ולא להיות מרוצה. זו נחמה.
"החברה הדנית היא חברה עם מוטיבים טוטליטריים. היא רוצה את כולם באמצע, בלי קיצוניות, והיא רוצה שההגדרה העצמית, באופן כללי, תתקיים דרך הקהילה. אסור להיות מאוד שונה, או מאוד עשיר, ואסור להכביד על הקהילה. זה יוצר מצבים אבסורדיים: אם אתה הולך לרופאה, אתה תהסס להגיד לה כל מה שמציק או כואב לך, כדי לא להכביד עליה או על המערכת, שתצטרך עכשיו לבדוק ולעשות לך רנטגן. ואם מישהו שואל אותי ברחוב איך אני מרגישה, אני חייבת להגיד לו שאני 'סופר', כי אחרת אני מכבידה עליו בדאגות, או שאולי הוא צריך לעשות משהו בשבילי. זו חברה חסרת מגע אנושי נורמלי, אז הם המציאו את ההוגה. במשך שנים כל המדינות הנורדיות ממוקמות ראשונות במדד האושר, אבל גם במדד צריכת האלכוהול וההתאבדויות לנפש. פעם חשבו שזה בגלל החורף והדיכאון, אבל היום יודעים שהרבה מאוד מההתאבדויות נובעות מרגש של בושה חברתית. איך אתה לא מתבייש להיות מדוכא ולא מאושר כשכולם מסביבך מאושרים? איך אתה מעז להוריד את מפלס האושר? למה אתה לא מאושר אם הממשלה נותנת לך את כל התנאים לרדוף אחרי האושר שלך? יש פה חיפוש אבסורדי אחרי אושר אמפירי – אין נגישות לאושר הפנימי, האישי והייחודי. אתה אמור להיות כל הזמן על בטריות טריפל A, אבל יש אנשים שהם בעלי אושר שמורכב מזרקורים ומאפלה, ואת אלו מדד האושר הדני לא מכיר".
בלילה הלכנו, ויקסטרום ואני, למועדון הטכנו "קלצ'ר באקס", שנפתח מחדש לאחר הפסקת קורונה ארוכה. בערך 500 דנים נדחסו פנימה. ב־2:30 עלה לעמדת הדי־ג'יי גיא מנצור הישראלי, טכנאי של נשמה ואלוף של כלי הקשה. מנצור נתן כמעט ארבע שעות של סט קוסמי, "גרוב בקצב שהלב פועם", אמרה לי ויקסטרום, "תסתכל מסביב: אלה אנשים מאושרים מבפנים".
מנצור נתן לנו את ההסבר שלו לאושר הדני: "אני נוחת בקופנהגן, שואלים אותי אם עשיתי בדיקה, אני אומר שכן, ומחכה שיבדקו אם אני דובר אמת. אבל הם רק אומרים לי ללכת. סומכים עליי. אני נכנס למלון ואומרים לי להוריד את המסכה. לא צריך. אתה מתחבר לזה מיידית. אתה מרגיש בנוח, ביטחון".
כשיצאנו מהמועדון ב־8 בבוקר, במאפייה שבה ישבנו לשתות קפה כבר דלקו הנרות בפול ווליום.
אנדרו אוסוולד ויוג'יניו פרוטו, מאוניברסיטת וורוויק בבריטניה, ערכו מחקר לפני עשר שנים ומצאו שלדנים ולנורדים יש וריאנט ארוך יותר של הגן שאחראי להפרשות דופמין (שיש לו השפעה בין היתר על מצב הרוח), מה שעושה אותם יותר שמחים וכמעט חסינים לדיכאון. לא פלא שחמש המדינות הנורדיות תמיד מדורגות בעשירייה המובילה במדד האושר, כשגם מדינות שקרובות לסקנדינביה, כמו הולנד, מדורגות בצמרת.
"גנים הם בהחלט פקטור באושר, וזה דבר שאין לנו שליטה עליו", מסכים ויקינג, "אבל אושר הוא גם דבר שדורש תרגול, כמו פיתוח שריר במכון כושר. ההתנהגות שלנו ואורח החיים הם פקטורים חשובים באושר, וגם בחירת נבחרי ציבור שישפיעו על איכות הסביבה שלנו או על תוכניות הבריאות והחינוך שלנו".
סיור באופניים בקופנהגן יכול לשפוך קצת אור על השפעת המדיניות על מדד האושר. בקופנהגן יש יותר זוגות אופניים מאזרחים, ויש יותר מ־400 קילומטר של כבישים סלולים שמיועדים רק לרוכבי האופניים. ברמזורים יש מעקות מיוחדים שעליהם אפשר להניח את הרגל המדוושת, וכל פחי האשפה מוטים באלכסון בצורה כזו שאפשר לזרוק את כוס הקפה בלי לעצור. אחרי השלג, מפלסות השלג מנקות קודם את שבילי האופניים. "זה נשמע שולי", אומר ויקינג, "אבל זה אומר דיווש של עשרות קילומטרים, שהייה בחוץ, עשיית ספורט, הרוח מעיפה את השיער, אין את טרדת החיפוש אחרי חניה, ואלו שחייבים להגיע באוטו לא נתקעים בפקקים. אנשים מגיעים לעבודה בזמן ובראש שקט, והם יצרניים. הם גם עוזבים בזמן ובלי שעות נוספות, ויש להם זמן לעצמם". מחקר שפורסם בשנה שעברה גילה כי עובד אמריקאי ממוצע עובד מתחילת השנה ועד אמצע ספטמבר אותה כמות שעות שהדני עובד במשך כל השנה.
תגיד, חום ואור יום הם לא פקטור קריטי בשמחה? אני לא רואה אפילו מדינה אחת חמה שקרובה לצמרת הדירוג.
"זה מראה לנו שיש דברים יותר חשובים ממזג אוויר טוב. יש מדינות כמו קוסטה־ריקה שהן מאוד טובות בהמרת הכסף לאיכות חיים, וגם ישראל ממוקמת די גבוה בזה, למרות מדדים לא טובים של בטיחות ושל רמת שחיתות. לעומת זאת, תסתכל על איטליה: מי שנמצא באיטליה רואה הרבה אושר על פני השטח, אנשים צוחקים, שרים, מחייכים, אבל איטליה היא לא מקום שמח, גם בגלל השחיתות וגם בגלל ש־50% מהאוכלוסייה מרגישות מקופחות וללא הזדמנות שווה. אני גם חושב שהקשר בין חיוכים וצחוק לבין אושר הוא קצת קלוש. העיר הכי חייכנית, לפי מחקר שעשינו ב־20 ערים ברחבי העולם, היא מלגה. אבל חיוך זה גם דבר חברתי: ברוסיה למשל חיוך הוא ביטוי לנחיתות אינטלקטואלית".
סיגנה סאלינה (28) יושבת ושותה קפה בסטרוגט, מדרחוב הקניות הארוך בקופנהגן, לא רחוק מהמוזיאון והמכון לאושר. "הדנים ושאר הנורדים למדו לתחמן קצת את מדד
האושר", היא אומרת לי. "קודם כל צריך לזכור שהשאלונים האלה מתקיימים פעמיים בשנה, בתחילתה ובסופה, ושני התאריכים נופלים על כריסמס, שזו תקופת השנה הכי שמחה. תשאל אותנו בפברואר, והתשובות לא יהיו שמחות. וגם: אנחנו עשינו מציפיות נמוכות אמנות. ציפיות נמוכות מיתרגמות לאין אכזבות. האושר הדני והנורדי הוא כמו שחייה באוקיינוס נעים, נטול גלים, מערבולות וסערות. אנחנו יודעים בערך מה יקרה מהיום שנולדנו ועד היום שנמות".
נשמע לי משעמם, אני אומר לה, למות משעמום. "כן, אבל משעמם במובן הטוב של המילה", היא עונה.
מוזיאון האושר נמצא, כאמור, קרוב למדרחוב הקניות, כמה מדרגות מתחת לפני הרחוב, ובנוי ממספר חללים קטנים, כל חדר והחלק שלו על האושר. תערוכה אינטראקטיבית מאפשרת למבקרים לברר את רמת האושר שלהם ושל המקום שבו הם חיים. באחד החללים המבקרים תורמים את האסוציאציות שלהם על אושר. מול הקופה יש חנות מזכרות קטנטנה ובה שלושת ספריו של ויקינג, נרות, ספרי בישול והכנת אלכוהול, חולצות עם המילים הוגה ו"לייקה" (אושר בדנית), מחזיקי מפתחות, נרות, גרביים, ועוד נרות לקינוח.
ויקינג הוא בן אדם עסוק בטירוף. חוץ מהפעילות היומיומית שלו, הוא עסוק עכשיו במחקרים על השפעת הקורונה על האושר. 3,211 נחקרים, שלושה חודשים, כל נחקר נשאל שש פעמים. לפי התוצאות, במהלך הקורונה ניכרה עלייה של 10% במדדי הדאגה והעצב, אבל אנשים נשארו מרוצים מהחיים, וחלק אפילו יותר מאשר לפני הקורונה. בין עיסוקיו הוא גם מרצה בפני ארגונים, חברות וממשלות (הוא אהוד במיוחד בדרום־קוריאה, מדינה שעברה התעשרות מהירה ומנסה להבין איך ממירים את העושר הזה לאיכות חיים פחות מלחיצה). "רצינו שלאנשים יהיה מוזיאון כדי שילמדו על ההיסטוריה, המדע, הפוליטיקה והארכיטקטורה של האושר", הוא אומר, "אנחנו רוצים שאנשים יעזבו את המקום עם יותר הבנה, ובעיקר עם יותר מוטיבציה לעשות את העולם מקום מאושר יותר".
אחרי שנגע בתנאים החיצוניים שדרושים לנו כדי להגיע למצב צבירה של אושר, ויקינג ראיין בשנים האחרונות יותר מאלף איש כדי להתחיל במסע אחר תנאי האושר הפנימי, מסע שהוליד את ספרו השלישי, "אמנות הזיכרון". "מי שיש לו זיכרונות טובים, חי חיים יותר טובים", הוא אומר. בספר הוא מנסה להסביר איך מייצרים זיכרונות טובים ואיך משמרים רק אותם. "זיכרונות הם כמו חדרים בבית", הוא מסביר, "אתה בוחר איך לרהט אותם". אחד הדברים הכי חשובים, הוא אומר, הוא להתנסות בדברים חדשים, מחוץ לאזור הנוחות. הזיכרון מתקהה ככל שעושים אותה פעולה יותר ויותר פעמים. "אני יכול ללכת לחופשה ושוב לשכב ולקרוא ספר על החוף. אבל עדיף לרכוב על אופנוע ים וליפול על הבטן מגל של שלושה מטרים, כי בעוד עשר שנים אני אזכור את זה ולא איזה ספר קראתי בחופשה הזאת".
ברנד רוקריגל, חוקר אושר גרמני, מסביר את מרכיבי המודל הנורדי לאושר – כסף, משמעות לחיים, חברים, אהבה, בריאות, יחסים חברתיים שמעניקים לך ידיעה שלמישהו אחד אכפת מזה שאתה חי, מזה שאתה קם בבוקר. "לשבת לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלך הוא המרכיב הכי בולט בשאלונים על מה גורם לאנשים אושר", הוא אומר, "וגם יש מתאם מוחלט עם איפה אתה חי, לא רק גיאוגרפית, אלא מבחינת רמת האושר של המקום".
מה זאת אומרת?
"שאושר ותחושת נוחות זה גם דברים מידבקים. הנוחות שלך גורמת לאחרים להרגיש בנוח".
הדנים הצליחו לפצח את הסוד לאושר, אומר רוקריגל, כי הם הבינו שאם יבטלו את הדאגות הראשוניות שיכולות לגרום לאזרח להיות לא מאושר, כמו בריאות וחינוך, זה מרגיע את היצר של האזרח לעוד, והוא מתחיל להיות מרוצה.
"לאושר יש צוות פרסה. אנחנו הכי מאושרים בהתחלת החיים שלנו ובסופם – שתי התקופות שבהן מישהו אחר דואג לנו", אומר האנתרופולוג יפה לינד, פנסיונר שעבד במכון של ויקינג. "בין לבין החיים הם סערה רגשית, אישית וחברתית בלתי נגמרת, ולכן צריך לעשות הכל כדי לספק איזון ליום עבודה קשה ולחורף ארוך. אם טבע וירוק עושים טוב לאנשים, אז הממשלה תיצור עוד ועוד ריאות ירוקות ותנקה את מי הנמל ככה שאפשר יהיה לשחות בו. בדנמרק יש חופש להחליט על העתיד שלך, ויש, באופן כללי, גישה לאפשרויות. לא יושבים הרבה במסעדות, כי המס של 25% על אוכל בחוץ הוא גבוה מדי, אז יושבים בבית. לא מדברים על פוליטיקה, ולא על כמה שומן או סוכר או גלוטן זה רע. חיים את ההנאה של הרגע. מייצרים אנרגיית־נגד לקצב האינטנסיבי של החיים ולטכנולוגיה. מעריכים את הדברים הפשוטים. לא קונים מותגים, ולא קונים כשלא צריך. המציאות מחכה לנו תמיד מעבר לפינה, אבל למה לא ללכת קודם לספה עם עוגה טובה ולעשות בינג'?"
כמעט בכל הבתים והמשרדים בהם ביקרתי בקופנהגן הייתה מרפסת. "הרעיון של המרפסת הוא לא החודש האחד בשנה שבו אנחנו יכולים לשבת במרפסת וליהנות מהאור של השמש, אלא דווקא כל החודשים האחרים, שבהם אנחנו עומדים בתוך החדר ויכולים להסתכל החוצה ולדעת שיבוא היום ונוכל לשבת בשמש במרפסת", אמרה לי מאיה קולושי, פקידת הקבלה במוזיאון האושר.
הדנים משקיעים המון בבנייה ובעיצוב של ספריות. הם שואלים עשרות מיליוני ספרים בשנה, והספרייה היא מקום מפגש חברתי. שיעור האנאלפבתים במדינות הנורדיות הוא מהנמוכים בעולם. מדובר במדינות מאוד דיגיטליות (כמעט שאין תשלום במזומן). האזרח הנורדי סומך על הפוליטיקאים ועל כוחות הביטחון שלו. האישה הנורדית לא מרגישה מקופחת. הגבר שלה רוצה לגדל את הילד בדיוק כמוה. כשהיולדת הדנית יוצאת מבית החולים היא מקבלת קופסה ובה 63 פריטים שאמורים להספיק לה לחודשיים הראשונים של ההורות.ברחבי קופנהגן יש רשת של גני ילדים שעובדת 24 שעות ביממה – 20 גננות על 75 ילדים (פחות מארבעה ילדים לכל גננת). יש לך ילדים קטנים? עדיין אפשר להמשיך להיות דיילת ולעבוד בסופי שבוע או במשמרות. אף הורה לא ישלם יותר מ־275 יורו לחודש לגן של הילדים. הידענות הטכנולוגית מעובדת לצורכי החברה – שום מדינה לא עשתה בקורונה מעבר כל כך חלק ללימודי זום כמו דנמרק.
"העולם עשה מאיתנו בודדים, ויש צורך לחזור ולהיות קהילה", אמרה לי סאנילה. "האושר חייב להיות משהו יומיומי, ולא תלוי באירועים חד־פעמיים כמו מסיבה או חופש".
"בוא נדבר רגע על מה זה הוגה", אמרה לי ויקסטרום מתנועת האנטי־הוגה. "הדנים לא יכולים להביא את האור והחום, וגם לא ספונטניות, אז הם נשארים עם הוגה וסטטיסטיקה וגרפים למדוד את האושר. יש לנו שפה שנשמעת כמו סוס ים שחנקו אותו, יש 179 ימים של גשם בשנה, אבל יש גם מילה לזה שמכבה את הנרות – ליזסלוקר, משבית שמחות. הנר הוא הכדור נגד דיכאון שלנו". גם מנורות יכולות להיות הוגה, היא אמרה לי, בתנאי שאתה לא קונה אותן באיקאה השוודית. וגם רהיטים, אבל ממש יקרים ובלונדיניים. "הוגה זה להפוך כל חלודה לאותנטית, כל דבר פשוט למתוחכם".
באחת החנויות ליד המדרחוב השתרך תור נחש של מאות אנשים. שאלתי אבא שאכל עם שתי בנותיו סנדוויץ' דני לכבוד מה התור. התברר שהוציאו מפת שולחן חדשה שהיא ממש הוגה. אתר החנות קרס תוך שניות בשל הביקוש. רופאים דנים ממליצים לחוליהם על הוגה ותה, וקצת יין עם הל וכוכב אניס. להיות תמיד ביחד, האינדיבידואליזם הוא סכנה לחברה. לא להיות מיוחד, ולהיות כמה שיותר דני. "זר לא צריך להיות יותר מדי שונה מאיתנו אם הוא רוצה שנאהב אותו. אנחנו רוצים שכולם יהיו כמונו. זה נותן לנו ביטחון עצמי במי שאנחנו", כתב רוברט שאפלן, כתב "הניו יורקר" בדנמרק, ב־18 במאי 1957 במכתב מקופנהגן לעיתונו.
"אין כמעט אוכל רחוב, אין גרפיטי, אנחנו לא יודעים במי לבחור כי כל המפלגות אותו דבר", מתלוננת בפניי אן סופיה לילונד, בנקאית. "יש בינוניות נורמלית, בלי אתגרים. אני אוהבת לחיות פה, הכל עובד כמו שצריך, אבל בא לי לבכות. אין אדרנלין". בכל ראיון שערכתי ובו ניסיתי לאתגר את הדנים לגבי נושאים בעייתיים בדנמרק, הם ענו לי: "אז איך אתה מסביר שאנחנו האומה הכי מאושרת בעולם?". כששאלתי את לילונד אם הייתה עוברת למקום אחר, היא שתקה ארוכות, כמו האחרים.
ילדה בשמלה כחולה עם רקמה לבנה עומדת בכיכר הקרובה למוזיאון ומחלקת תפוחים, כמו סצנה מתוך ספר פיות. היא מקדמת את התוצרת החקלאית שמוכרים הוריה על גדות התעלה. הכניסה למוזיאון עולה 10 יורו. חיצים צהובים על הרצפה מוליכים אתכם מחדר נטול דלת למשנהו. אפשר ללמוד שם שהודו כשלה בהמרת ההון החדש שלה לאיכות חיים, ואילו סין הצליחה, שבהוטאן הייתה המדינה הראשונה שהחלה למדוד את אושר האזרחים, שבניו־זילנד יש תקציב לאושר, ובאיחוד האמירויות מונה שר לנושא. אתם למדים גם שבדנמרק קיימים כבר 75% מהתנאים לאוטופיה. בפתקי ההדבקה הצהובים על הקירות, שבהם מציינים המבקרים את האסוציאציות שלהם לאושר, כתוב בין היתר: "כשניצחנו את צרפת ב־92'"; "כשהפסקתי להתבייש בזה שאני איטלקייה וקניתי פינג'אן אספרסו"; "69"; "שאני בלארוסי"; "להחלים מאנורקסיה"; "אלו שמפרידים אשפה". ובחדר אחריו – השוואות בין החיוך של אובמה לזה של מונה ליזה; טבלה שמראה שחולים ששוכבים בבית חולים בחדר עם אור מאושפזים רק 29 ימים בממוצע, לעומת 59 ימים בממוצע לאלה שנמצאים בחדר בלי אור; כובע של דונלד טראמפ, שיום בחירתו היה היום הכי עצוב באותה שנה לפי מדדי המוזיאון; הסבר על כך שחיוך הוא הדרך האנושית בג'ונגל החיים שלנו להגיד שאתה שמח ופנוי להתחככות.
כשאתם יוצאים מהמוזיאון אתם מתבקשים לשלוח הודעה למי שאתם אוהבים, ומקבלים תעודה לפיה אתם שגרירים של אושר בעולם.
אין שום מסקנה מהביקור הזה. למצוא נוסחה לאושר זה כמו להביס את הקזינו בווגאס. זה אפשרי, לתקופות מאוד קצרות. בסוף הסיכויים יהיו נגדך, אבל זה לא אומר שלא תמשיך לנסות.
