"תגיד לי, המצרים מתקרבים אל המוצב. איזה הודעה אתה מעביר בקשר"/ "בקשר למה?"/ "בקשר להתקרבות"/ "של מי?"/ "של המצרים"/ "אני לא מבין איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה"
בדיעבד, 45 שנה אחרי, כששואלים את נפתלי אלטר שכתב את תסריט הסרט ההוא עם הבמאי אסי דיין ז"ל, המשפט הזה, "איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה", של ישראל פוליאקוב ז"ל, כלומר פולי, כלומר סרג'יו קונסטנצה, הוא תמצית של התמצית. הוא השורה התחתונה. הוא המפתח. הוא המחזיק מפתחות. הוא המחזיק להבנה של "גבעת חלפון אינה עונה". ובכלל, של מה שהתחולל בסביבתה, מדינת ישראל על גבולותיה. או כפי שניסחו היוצרים עצמם: "מצפון הים המכונה תיכון, ממזרח ישראל המכונה מדינה, וממערב – המצרים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
"עוד אלף שנה יראו המדענים את הסרט הזה, ויבינו דרכו מה קרה בארץ המשונה הזאת", מנתח אלטר. "ופולי אומר שם בצורה הכי ברורה: איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה. שאלה כל כך תמימה וכל כך חזקה. והיא מהדהדת, לא יעזור, בלי לדבר על שלום, בלי לדבר על שתי מדינות. שאלה שיש בה הכל. מה אנחנו עושים פה? מה הם עומדים מולנו, ואנחנו מולם? באנו לעשות מילואים, ואנחנו רק רוצים לחזור הביתה בשלום. ושייקה מוסיף בסרט '30 שנה, לך תזכור', כי אנחנו מסתובבים בבוץ הזה כל כך הרבה שנים. ובסך הכל היינו רוצים להיות כל אחד בצד שלו, ולא להגיע לעימות אחד עם השני, ולא ללכת בחום הזה. אז באמת איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה?".
סביר להניח שאלטר עצמו לא חשב על הפרשנות הזו בימים בהם היה שותף בכתיבת אותן שורות. איך יכול היה אז לדעת שהחום, המלחמה ותעלומת האינטרס ימשיכו ללוות אותנו אל עוד ארבעה עשורים וחצי של "לך תזכור". ואולי זו דינה של יצירת פולחן שכל כך איתנו, עד שהפכה לאנחנו. מחפשים בה רבדים, חופרים בה עומקים, תרים אחרי הצדקות. כאלו שיסבירו את הנוכחות שלה, כמעט אחרי חצי מאה; את הרלוונטיות, למרות שהמצרים מזמן חברים והאויבים התעדכנו; ואת האובססיה שלנו בה, ובטקסט שמרכיב אותה. וכשאלה הם פני הדברים, כמעט בכל משפט אפשר למצוא עומק – ולפתח עליו חפירה. אני בודק למשל עם כוכבי גבעת חלפון. סרט שלם, ולכל אחד המשפט שנחקק בו.
אצל מיקי קם, שגילמה את שפרה, זה "שעה, שעה שאני מחפש את הים... לא למדו לשים שלט קטן 'ים'?". "תמיד כשאני מחפשת משהו, גדול כקטן, אני מצטטת את המשפט האלמותי הזה שנכנס לשגרת חיינו כדייר קבע", קם מסבירה. אצל שייקה לוי, בסרט ויקטור חסון, זה "מה שעשינו ב־48'", או קמר"ש הלור"ל – "קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום". גברי לוי, בסרט סמל-ראשון מוקד, ישר נזכר ב"הבת שלך – שלי/ הבת שלי שלך?/ יש לך בת?". חנה לסלאו, החיילת חרמונה, מדקלמת את המשפט שאמרה לאושיק לוי, החייל ג'חנון: "אתה יודע שאתה יפה?". ואצל ניצה שאול, שגילמה את יעלי, זה "היד פתוח והפנקס רושמת". "יש דברים שכל כך טבועים אצלנו בראש, והדבר הגאוני הוא להפוך את זה ועדיין שיהיה בזה היגיון", היא מסבירה.
ותכף, אחרי שחיממנו את הזיכרון, נחזור אחורה בזמן אל הימים שבהם נוצר הקאלט ואל אוסף הסיפורים שמרכיבים אותו. אבל רגע קודם שייקה לוי יאמר: "בחיי, מה זה החיים? זה כאילו היה אתמול. הכל אני זוכר".
"יעלי, זה בניגוד לפקודות מטכ"ל, זה מחנה צבאי, זה שטח אויב!... יש כאן עקרבים ונחשים וכל מיני מניאקים מסתובבים כאן".
בהתחלה היה התסריט, כלומר העניין הזה של הכתיבה. זה לקח שלושה חודשים לערך, במשרד של דיין ואלטר בכיכר המדינה. "אסי היה שולח טקסטים, אני עובר, מתקן, מדייק. תהליך מדהים", מתאר אלטר ומוסיף: "רצינו לספר סיפור בסיסי, שלא מנסה לתקן משהו או להגיד משהו יותר מדי דרמטי. זו לא הייתה סאטירה פוליטית כמו שנכתב, או ניסיון לפגוע בצה"ל".
ואז לוהקו השחקנים. "כשקיבלתי את התסריט גרתי בלונדון", נזכרת ניצה שאול, "שלחו לי אותו עם דיילים לאיזה מלון. ואני עולה על אוטובוס קומתיים, קוראת ושואגת מצחוק. והאנגלים מסתכלים עליי בשאט נפש". בשלב הבא הסרט קיבל שם זמני, "הגשש במילואים", ואז החלו הצילומים. בעיתונים נכתב באותם ימים שהסרט הופק בתקציב של 2 מיליון לירות.
הצוות התכנס לשלושה שבועות בכפר הנוער ניצנים, בתנאי חול, חום ויתושים. לא באיזה מוצב נידח בסיני כפי שאולי התבקש. "כשהסרט נכתב, צה"ל לא רצה לשמוע על עזרה או שיתוף פעולה", מסבירה ניצה שאול, "זה הזוי. איך לא ראו פוטנציאל של סרט כזה, ועוד אחרי מלחמת כיפור והבלגן אז. יש בסרט משהו שהוא קונצנזוס, מהדרגה הכי גבוהה ועד התת-תת-טוראי".
בכל מקרה, כולם מסכימים שתנאי השטח סייעו ביצירת אווירה של מילואים. "אלה לא היו התנאים שהגששים, שהיו אז בשיא תפארתם, נהנו מהם", נזכר אלטר. "כששייקה, למשל, נכנס לחדר שלו והייתה שם מיטת סוכנות עם מזרן מתקפל, הוא אמר: 'אני רוצה עכשיו הביתה ולא מעניין אותי כלום'. אמרתי, 'בוא אני אראה לך את החדר שלי ושל אסי, אולי תרצה להחליף'".
"היה באמת מצ'וקמק, מה לעשות", מסכים שייקה לוי, "לכולם היה קשה. אבל האווירה הייתה כל כך טובה, לא עשינו בעיות מהקושי. היום לא תיקח אנשים לתנאים כאלה". "היום אי אפשר לעשות סרט כזה", מוסיף גברי בנאי, "הדרישות אחרות. אתה בא עם הספר שלך, עם המאפר שלך, עם הלימוזינה שלך. כל אחד רוצה את הסוויטה שלו. אנחנו גרנו חמישה בחדר".
שייקה לוי: "אכלנו, ישנו, התקלחנו, עניינים, רק בשישי חוזרים הביתה. חבורה של שובבים. קלפים עד שתיים בלילה וקמים בחמש בבוקר, כי עם אור ראשון צריך לצלם. ומה זה סרט? מה זה קולנוע? כמה אתה עובד? אם מוציאים שתי דקות ביום - עשו עבודה נהדרת. בחודש גומרים את הסרט. אז אתה יושב, מחכה, ואז קוראים לך, אתה מצלם דקה, דקה וחצי, חוזר לשבת. יש נערת מים, ונערת קפה, ונערת עוגה, ונערת תפוח עץ. וככה יצא שעישנתי שתיים וחצי קופסאות ביום. כי אחרי כל תפוח אתה צריך סיגריה. מיד אחרי גבעת חלפון אמרתי, 'מי רוצה את הסיגריה, מי רוצה את המצית'. על המקום הפסקתי לעשן, אחרי שנים".
שאול: "את ארוחות הצהריים אכלנו במקום שבו צולמה 'מסעדת הוויקטור'. המציאות והסרט התערבבו אחד בשני. אגב, אז לא היה מוניטור על הסט. היו שולחים את החומר שצולם באותו יום למעבדה".
שייקה: "כל לילה אסי היה נוסע לראות את מה שצילמו, והייתי מבקש קח אותי, כדי שאוכל לראות קצת חומר, להריח את זה קצת, לראות איפה אנחנו עומדים. הוא לא לקח אותי אף פעם".
"אז מה בקשר ליציאה שלי?"/ "איזה יציאה?"/ "הביתה... תשמע ג'ינג'י, חיליק יצא ל־24, שוקה יצא ל־36"
זה מוזר. אושיק לוי, שגילם את החייל לחוץ הבית ג'חנון, בכלל לא שיחק תימני. "לא תימני, לא מזרחי, לא בטיח", אושיק לוי מבהיר, ואז אומר שהכל אסי דיין. כשחושבים על זה, גם גברי בנאי, שכונה בסרט ג'ינג'י, לא היה ג'ינג'י. "תעזוב אותך, בחייך, אתה יודע איזה שמות אסי, אללה ירחמו, היה נותן?" אומר גברי, "מה היה לי להתווכח על השם. מה אכפת לי שיקראו לי ככה. הרי אני הכל חוץ מג'ינג'י".
אה, הייתה גם חרמונה. בשם שקיבלה חנה לסלאו דווקא מוצאת היגיון. כלומר, כנראה. "חרמונה זה חרמנית כאילו", היא מסבירה, "היא באה עם המח"ט והיא מתלבלבת, מתחילה עם אושיק לוי".
כך או כך, וכמו שאומרת ניצה שאול, באווירת הפאטה מורגנה ו-40 מעלות החום ששררו באתר, הכל נראה הגיוני. גם הברדק מאחורי הקלעים, שזלג לסט, ואז לאקרנים.
"היו דברים מאוד פרועים, השתוללות", אומר שייקה לוי, "גם בזמן העשייה זה היה מצחיק, לא רק על המסך. יש למשל את הקטע שפולי קופץ על מיקי קם, וכמעט נופל החוצה מהאוהל. אני לא בטוח שזה היה מתוכנן. זה היה סוף האוהל, הקצה".
"יש את הסצנה שאני מגיעה לסיני בתוך מזוודה, ופולי מנסה להסתיר את כל העניין ומדבר עם גברי, מספר על שעון פיוג'י", נזכרת ניצה שאול. "גברי לא עמד בזה, ופשוט צחק וצחק. עשינו איזה 25 טייקים, וכל הזמן אני במזוודה, רוצה להרוג אותו".
"צחקתי כי מאחורי המצלמה אני רואה את אסי דיין מתפוצץ מצחוק, נושך סוודר בשביל לא להתפרק", מסביר גברי, "בסוף השאירו קטע שאני פחות צוחק, אבל עדיין רואים שאני צוחק".
לסלאו: "התפקיד שלי נוסף בדקה התשעים. הייתי צריכה לשחק את יעלי. ואז שבועיים לפני איז'ו שני, ממפיקי הסרט, אמר שלא יכול להיות ששתי שחקניות אנונימיות, מיקי קם ואני, נשחק בתפקידים הראשיים. ואז אסי מצלצל ואומר: 'חנה, אני ממש מרגיש עם זה לא טוב, אבל זה מה שאיז'ו אמר'. ואז, כשהם כבר צילמו בניצנים, אסי מתקשר: 'לסלאו, אם יש לך רוח ספורטיבית אני מציע לך משהו. חמש דקות מסך, לא יותר'. הוא מספר את הסיטואציה. 'את זורמת?'. אמרתי 'כן'. 'יש לך מדי דקרון?'. אמרתי 'כן, הבגדים שלי מהלהקה הצבאית'. 'יש לך סנדלים?', אמרתי 'בטח'. 'אז מחר תבואי'".
לסלאו השתתפה בסצנה המפורסמת ההיא, שבה היא ואושיק לוי מתבודדים באוהל עד שההליקופטר ממריא ומרים להם את האוהל לעיני שאר החיילים. "בטייק הראשון ההליקופטר הרים בטעות את האוהל יחד עם המיטה שהיינו עליה", נזכר אושיק לוי, "עפנו איזה חמישה מטרים, מזל שהיו חולות. זה טייק שלא נכנס לסרט".
לסלאו: "בסצנה הזו אסי רצה שאני אוריד את החזייה. לא הסכמתי. הוא אמר 'לא רואים'. אמרתי, 'אם לא רואים, אז מה זה משנה? חזייה ותחתונים זה כמו בגד ים'. אם זה היה תפקיד שלם, הומוגני, שהיה בו עירום, אולי זה היה משהו אחר".
"כל הזמן הייתי עם ביקיני", נזכרת שאול, "ניסו לשים לי פונפון צהוב, וזה כל הזמן היה עף, טובע בחול. היו צריכים להביא נוספים. בשלב מסוים הדביקו לי את הפונפון לפופיק, זה היה נורא".
על הסט, מספרת עוד שאול, ביקר אז אורי בנאי, הבן של גברי. "הוא היה בן שבע והיה בטוח שאני ילדה בת שמונה או משהו כזה. הוא פשוט היה מאוהב בי. בבוקר היה מביא לי משהו לחדר, הולך אחריי. זה היה שובה לב".
"הוא היה מאוהב", גברי מאשר, "היה מחלק לניצה קומפלימנטים, יש לך שיער יפה, מחמיא לה מאוד. באחד מימי הצילומים שאורי בא איתי היה את מבצע אנטבה, שמענו את זה ברדיו".
"היה רגע מלחיץ", אלטר נזכר בסצנה מסוף הסרט, כשטוביה צפיר, "המפקד שמגר", בורח מאלו שבאים לאשפז אותו. "הוא רץ־רץ־רץ, ושניים אחריו. הוא חזר על הקטע הזה לפחות שלוש פעמים, ואז הרגיש לא טוב. חשבנו שזה אולי אירוע לבבי. והיה רגע קשה, כשהוא קפץ לתוך הבור, כי הייתה שנייה שקט. לא ידענו מה קורה, אם הוא בסדר, עד שפרץ הנפט".
5 צפייה בגלריה
''הדביקו לי את הפונפון לפופיק, זה היה נורא''. ניצה שאול
(צילום: באדיבות יונייטד קינג – משה ולאון אדרי)
איך באמת עשיתם את הנפט?
"הנפט בא מכבאית שעמדה מאחורי גבעת החול ואת מיכל המים שלה מילאנו בצבע מאכל סגול. מתברר שקופסה קטנה של צבע מאכל צובעת מכל שלם. חלק חשבו שבאמת מצאנו נפט".
אגב, אלטר, שגם הלחין את שירי הסרט, שיחק ש.ג. נו, ההוא ששייקה לוי מכנה בסרט "יא שין בן דלת". "זה שנבחר להיות ש.ג לא הגיע", נזכר אלטר, "אני לא זוכר אם הוא לא עלה לטרמפ הנכון, או מה. היה מצב שהיינו צריכים לצלם את הסצנה והוא איננו. היה טבעי שאכנס למדים ואעשה את התפקיד. הייתה בסט מהומה מאורגנת כזו".
"אחד"/ "הא, אתה מתחיל בלי להודיע"/ "שתיים"/ "הא, יעני אתה ממשיך בלי להודיע"/ "פעל"/ "מה זה? מי נתן את ההוראה? אותך לוועדת אגרנט"
ב־27 בספטמבר 1976, בדיוק היום לפני 45 שנה, התקיימה בקולנוע "תל אביב" הפרמיירה של "גבעת חלפון אינה עונה". ברגע האחרון, ואחרי שנדמה היה שהסרט הושלם, התווספה סצנת הסיום, שבה הגששים חורשים את תל־אביב עם עגלת נפט ועליה השלט: "נתיבי ויקטור ובנותיו בע"מ בשיתוף סרג'יו גז וג'ינג'י פז".
"בהקרנת הבכורה", נזכרת לסלאו, "ניגשה אליי לביאה הון, שהייתה ה-מלהקת בארץ, ואמרה: 'לסלאו, אני רוצה להחתים אותך בסוכנות שלי'. היו לי כאמור רק חמש דקות מסך בסרט, אבל לפעמים זה תלוי איזה חמש דקות אתה עושה".
"אני הגעתי להקרנה במיוחד מלונדון", מספרת שאול, "הקהל שאג מצחוק, והיו כאלה שלא ידעו איך לאכול את זה. לא תיארתי לעצמי שזה מה שהולך לקרות עם הסרט. יש אמירה שלפיה כשצוחקים הרבה על הסט, בוכים בקופה. זה לא מה שקרה".
קשה לומר שהמבקרים התמוטטו מהתלהבות. בטח לא חזו את הנולד. את ההקרנות שהולכות לבוא בלופים בכל יום עצמאות, בצמידות למשואות ולזיקוקים; את אין־ספור הסקרים לאורך השנים שיבחרו את הסרט כאהוב בתולדות המדינה; את המאמרים האקדמיים שינתחו את תרבות "אי־האחריות" כפי שמשתקפת שם, בין השורות; את ההצגה על בסיס הסרט שתעלה על במת "הבימה" עשורים אחר כך; או את תקליט פס-הקול של הסרט שיצא ממש לאחרונה.
"אסור כמובן להתייחס לחלטורה הקולנועית הזאת כאל סרט", קבע אחד המבקרים אז, ואחר כתב שהסרט "ברוחו מזכיר הומור סרטי בורקס... אך גם אין סאטירה ואין אבסורד. הכל פארסה. לעיתים זולה מאוד ולעיתים מביכה מאוד".
5 צפייה בגלריה
חנה לסלאו. ''היו לי רק 5 דקות מסך בסרט, אבל לפעמים זה תלוי איזה חמש דקות אתה עושה''
(צילום: ענת מוסברג)
אני מקריא לשייקה לוי את הביקורות הללו. הוא מקשיב בסבלנות ואז אומר: "אנחנו כבר מזמן למדנו שכשיש ביקורת לא טובה, זה מצליח. לא צוחק. לא התייחסנו אף פעם לביקורת. העיקר זה מה אנחנו חושבים. ובאמת, זה הסרט הכי ישראלי שישראלי יכול להיות ישראלי. אין יותר מזה. גבעת חלפון גם היה תקופה שחבר'ה ישבו על התעלה, לא סתם, אחרי המלחמה בערך, ואנשים השתגעו לברוח מהבית, לברוח מהאישה, ללכת למילואים".
"אולי זה נשמע מתיימר, אבל גבעת חלפון זה אירוע קוסמי", מוסיף אלטר, "הרבה מאוד אלמנטים נדרשו להתאחד בשביל לעשות את היצירה המיוחדת הזאת. התחברות של קבוצה מוכשרת - שם טמון הסוד הגדול. ניסיתי לחשוב איפה יש דברים דומים בעולם, איזו מדינה רואה סרט אלף פעם ויודעת לדבר אותו. לא מצאתי דוגמה. חיפשתי במונטי פייתון או דברים מהסוג הזה, אבל אף אחד לא הגיע לרמת האינטנסיביות של הסרט הזה, שפוגע ישיר בכל כך הרבה אנשים. אי אפשר לתכנן קאלט. אתה פוגע לא כי תיכננת, אלא כי הצלחת".
וכשאתה חלק מקאלט, זה מה שיזכרו ממך. לא משנה כמה זמן יעבור, ומה תעשה בהמשך חייך. "זה הופך להיות חלק מהחיים", מסכימה שאול, "הייתי באיזה מקום שכוח אל בארצות־הברית, פתאום אני שומעת מאחוריי 'י־ע־ל־י', ובתוך שנייה קבוצה של ישראלים סביבי. אין מקום שאני לא שומעת את זה. שיחקתי בווסט אנד בלונדון, בסדרות בבי־בי־סי, ובסוף מה אני שומעת? 'בולה בולה, איפה את?'. כשעלתה ההצגה 'גבעת חלפון' בהבימה זה היה מין אבן בוחן. ואז טוביה צפיר ואני עולים לרעם של מחיאות כפיים שמטלטל מרוב התרגשות. אתה רואה מול העיניים כמה זה אהוב וכמה זה רלוונטי למדינה שבה המולך זה המילואים. אין פה ימין או שמאל, יש מילואים באמצע המדבר. ושום דבר לא השתנה מאז, כלום".
"הייתה לי שיחה עם אברהם דשא פשנל לפני שיצאנו לדרך", אלטר נזכר, "הוא היה מאוד מודאג שהסרט לא יצליח. אמרתי לו, 'תשמע, אם הסרט לא יצליח, אף אחד לא יידע. אז לא יראו את הסרט ולא נגרם נזק'. ולחילופין הוספתי כסוג של נבואה קטנה, שגבעת חלפון זה הדבר הכי חזק שיישאר מהגשש. אני חושב שפשה מסתכל מלמעלה ואומר, 'וואללה, צדק הקטן'".
לא רק פשה מסתכל מלמעלה, יש גם את פולי ויש את דיין. אולי הם מצחיקים שם אחד את השני, כמו בסצנה ההיא כשפולי ניסה למכור שעון ודיין נשך את הסוודר. ואולי הם עובדים על סרט ההמשך לגבעת חלפון שכל כך חיכינו לו, ויוקרן כבר בממד אחר. הזמן אצלם, מותר לדמיין, שונה מתקתוק השעון אצלנו, ו־45 שנה שלנו נראים אחרת שם.
כשהשארת יצירה כזו אחריך, הזמן לא ממש משנה.
