דברי בנט באו"ם על איראן: רון בן ישי בפרשנות באולפן
(צילום: שחר גולדשטיין)
הפרק האיראני בנאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט בעצרת הכללית של האו"ם מעיד יותר מכל על המצוקה האסטרטגית שבה נמצאת ישראל בתקופה הנוכחית בעקבות ההתקדמות המהירה של תוכנית הגרעין האיראנית ולאור חילופי השלטון בטהרן. בנט ניצל את בימת האו"ם כדי להשמיע קריאה כמעט נואשת לארה"ב ולבעלות בריתה באירופה בניסיון להקשיח בצורה ניכרת את יחסן לאיראן, כלומר להפעיל כבר בשבועות הקרובים אמצעים נוספים מלבד דיפלומטיה שיעצרו את הדהירה לעבר נשק גרעיני.
הנאום של בנט באו"ם - כתבות נוספות
בישראל מודאגים בעיקר מפני שהבלמים שהפעיל הנשיא לשעבר חסן רוחאני על שאיפות המשטר להשיג נשק גרעיני - כבר אינם קיימים מאז שהאייתוללה השמרן הקיצוני ראיסי ואנשיו לקחו את מוסדות השלטון לידיהם. נוצר מצב שבו אין גורם בהנהגת המשטר שימתן את הקו הלוחמני שאותו מוביל המנהיג העליון חמינאי יחד עם משמרות המהפכה והפרלמנט. בישראל חוששים שעד שהאמריקנים ובעלי בריתם יתעשתו ויבינו למה באמת חותר המשטר החדש, איראן תהיה כבר מדינה סף-גרעינית או אפילו ערב ניסוי מתקן נפץ גרעיני ראשון.
עיקרי הנאום של נפתלי בנט באו"ם
(צילום: רויטרס)
3 צפייה בגלריה
נמנע מעימות גלוי עם ארה"ב והאירופים, אך לא נמנע מלשלוח רמז עבה. בנט
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
המצוקה של ממשלת בנט, שבאה לידי ביטוי בנאומו באו"ם, נובעת מהעובדה שלישראל אין - כרגע - אפשרות צבאית קונבנציונלית יעילה ואמינה שתסכל בכוחות עצמה ובמחיר סביר את כוונות הגרעין של איראן רגע לפני מימושן. לישראל נחוץ לא רק לסכל את יכולתה של איראן להשיג יכולת גרעינית צבאית, אלא גם שכאשר נפעל זה ימנע מאיראן לשקם את אותה יכולת במשך שנים. למרבה הצער, על סמך מה שהתפרסם (בין השאר מאמרים של ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט) אפשר להעריך כי אם אפשרויות התקיפה העצמאיות הקיימות כרגע בארסנל הישראלי יופעלו - האפקטיביות עלולה להיות פחות ממושלמת, ונשלם מחיר גבוה באבידות ובנזקים שייגרמו לצה"ל ולעורף הישראלי. אלו החדשות הרעות.
החדשות הטובות יותר הן שמדובר רק במצב הנוכחי. כל מי שמכיר את ישראל ואת היכולות שהתפתחו ופותחו בה, יכול להעריך שבעתיד הלא כל כך רחוק יהיו לנו אפשרויות צבאיות קונבנציונליות, אמינות ויעילות, לתקיפה ב"מעגל שלישי" (מעבר ל-1,000 ק"מ משטח ישראל) שלא יהיו כרוכות בהקזה לא סבירה של דם. מותר אפילו להניח שזה כבר בעבודה. הבעיה היא מה יקרה אם חמינאי וראיסי ישיגו אותנו במרוץ ויהיה בידיהם נשק גרעיני או קרוב לזה לפני שאנחנו או בעלי בריתנו נהיה מסוגלים או שנספיק לסכלו.
במצב כזה העימות יעבור מהמישור הקונבנציונאלי למגרש המשחקים הגרעיני. ישראל, ואפילו ארה"ב והאירופים, כבר לא יוכלו למנוע מאיראן נשק גרעיני אלא רק להרתיע את האייתוללות משימוש בו. מצב זהה להרתעה הגרעינית ההדדית שהיתה בין הגוש המזרחי בהנהגת הסובייטים לגוש המערבי שהובילה ארצות הברית בימי המלחמה הקרה. בימינו, היכולת הגרעינית ומערך הטילים של צפון קוריאה הקטנה לאיים על מעצמות כמו ארה"ב ויפן ולסחוט אותן. די ברור שזה גם מה שהאיראנים רוצים להשיג כשיהיו מדינה סף-גרעינית או אפילו גרעינית מלאה. צפון קוריאה הוא המודל שהאיראנים מנסים לחקות ושישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחיות איתו, בהינתן אופיו הפונדמנטליסטי של המשטר באיראן. ישראל נחושה ובצדק שלא להגיע למצב כזה שבו רק הרתעה שתמיד מועדת לשחיקה מונעת מאיראן להשתמש בנשק גרעיני נגדנו.
לכן בשעה הזו כדי לעכב את המירוץ האיראני לגרעין עד שתהיה לנו יכולת לעשות זאת בעצמנו מבלי לשלם מחיר כבד, נאלצת ישראל להתחנן בפני ארה"ב והאירופים כדי שהם יפעלו בנחישות לעצור את איראן לא רק בערוץ הדיפלומטי האיטי והמתעתע שמתנהל בעצלתיים בשיחות הלא-ישירות בווינה, אלא באמצעות פעולות ממשיות שיינקטו מיד (ורצוי שבשיתוף פעולה ובהתייעצות עם ישראל) בשלושה תחומים: סנקציות (כולל כאלו שמונעות רכיבים טכנולוגיים קריטיים מתוכנית הגרעין), פגיעה פיזית נקודתית במתקנים, מודיעין, סייבר והשפעה (יצירת הלכי רוח שיאיימו על שרידות המשטר בטהרן באמצעות הרשתות החברתיות). בדיוק לכך רמז בנט כשכיוון לביידן את המשפט ש"מילים לא יעצרו את הצנטריפוגות" ו"איראן היא הרבה יותר חלשה ופגיעה ממה שנדמה".
הסירוב האמריקני והרמז של בנט לביידן
אבל קריאת המצוקה של בנט לביידן אינה מסתכמת רק בבקשה לשנות את ההתנהלות מול המשטר של חמינאי וראיסי. בנט מוטרד מכך שהממשל בוושינגטון אינו מוכן לספק לישראל חימושים וטכנולוגיות הדרושים לה כדי לפתח יכולות תקיפה עצמאיות, מדויקות והרסניות (מעל ומתחת לפני הקרקע) בטווחים ארוכים. לאמריקנים יש כבר טכנולוגיות כאלה, או שהן בשלבי פיתוח מתקדמים, אבל הפנטגון אינו מוכן למכור או להעביר אותן לישראל, אפילו לא במסגרת פיתוח משותף.
מה שמדאיג הוא שהסירוב האמריקני הזה נובע לא רק בגלל החשש של הנשיא ביידן מהאגף הפרוגרסיבי במפלגתו, אלא בעיקר בגלל שהממשל הנוכחי בוושינגטון אינו מעוניין שלישראל תהיה יכולת תקיפה עצמאית יעילה במעגל השלישי שכמעט בוודאות תסבך גם אותם אם וכאשר תופעל. ביידן ואנשיו מנסים להתמקד כעת בפתרון הבעיות הכלכליות החברתיות והפוליטיות בתוך ארה"ב ובעימות עם סין, ואינם רוצים הפרעה מהאגף המזרח-תיכוני.
בוושינגטון יודעים שתקיפה ישראלית באיראן תביא כמעט בוודאות תגובת נקם איראנית לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד חיילים, בסיסים וכלי שיט אמריקניים שנמצאים באזור המפרץ הפרסי, ונגד בעלות בריתה הערביות של ארה"ב. הצרה היא שהסירוב האמריקני לתת למערכת הביטחון ולתעשיות הביטחוניות הישראליות את מבוקשן מאט מאד את בניית האפשרויות הצבאיות העצמאיות של ישראל, ובעקיפין מאפשר לאיראן להגיע למצב האסטרטגי שהיא מעוניינת בו לפני שישראל תוכל לעשות זאת באופן עצמאי.
למרות שבנט מודע לכל זה, הוא נמנע מעימות גלוי עם האמריקנים והאירופים בנאומו באו"ם. בנט ראה מה קרה בעקבות ההיבריס של קודמו שהתעמת עם ממשל אובמה והסית את טראמפ לפרוש מההסכם עם איראן - ולמד את הלקח. עם זאת, הוא לא התאפק והוסיף בנאומו איום מרומז כשאמר ש"תוכנית הגרעין של איראן הגיעה לקו פרשת מים - וכמותה גם הסובלנות שלנו". לאמור: אם אתם לא תפעלו, אנחנו נעשה את זה עם מה שיש לנו. אנחנו נשלם מחיר אבל גם אתם תסתבכו. תחשבו על זה.
