אורית: "את כל הלהיטים יצר תום, דבר איתו".
תום: "לפני 'הימים שלנו', שהיה הסינגל הראשון, בכלל לא התכוונו להקים להקה. אורית ואני יחד מגיל 18, מהצבא. היא השתחררה מהלהקה בערך שנה לפניי. לפעמים עוד ברחתי מהצבא להיות איתה באילת. אשר פדי המתופף ואבי יפרח הבסיסט היו שם, אמרו שהם מנגנים באיזה מקום וירדנו אליהם. התחלנו לנגן ונהיינו חברים. הנדוניה שלי הייתה הקלידן ערן מיטלמן, חבר שלי מגיל 15 בתיכון תלמה ילין. התחלנו לעשות חזרות, הכוונה הייתה שאורית תתחיל קריירת סולו משלה ואני משלי. בשלב מסוים יעקב גלעד שמע את אורית שרה קאברים בחתונה של אלי חדד מבנזין. הוא הגיע לשולחן שלנו ושאל אם יש לנו שירים מקוריים. אמרנו כן ועשינו הופעה רק ליעקב עם ההרכב, שבעצם לא היה קיים. הוא שמע ולא אהב".
"ואני עוד הערצתי את יעקב וחשבתי, פאק, איך זה שהוא לא אוהב? בהתחלה הדעה שלו שברה אותי. אחר כך אמרתי לעצמי, אוקיי, אני אראה לו שאכתוב שירים טובים יותר. בסופו של דבר חצי מהשירים שיעקב לא אהב נכנסו לאלבום הבכורה 'מציאות נפרדת', שהצליח מאוד. אני כן יכול לומר לו תודה כי הסירוב שלו הביא לנו אנרגיות. אבי ואשר הציעו יום אחד להביא כגיטריסט את שמוליק בודגוב או את נאור דיין ואני אמרתי שרק שמוליק כי אני מעריץ של גידי גוב ושמוליק ניגן איתו. אמרנו שנשלם לו כהרכב על היותו נגן שכיר. שמוליק הגיע ואמר, 'אני רוצה להיות חלק מזה. לא שכיר לתקופה'. הקלטנו בנפרד, סקיצות שירים של אורית, אחר כך לשירים שלי. שמוליק הכיר טוב את טמירה ירדני ולקח אותנו אליה".
אורית: "טמירה הביאה נציגים של כל חברות התקליטים כדי שיקשיבו. ב'הליקון' אמרו, 'עדיין לא הופעתם, לא מחתימים אתכם'. אמרנו שלא נופיע לפני שיהיה אלבום בחוץ, וכך עשינו ב־18 באוגוסט 1995 כשהופענו לראשונה בתל־אביב. עמדנו במילה. 'הד ארצי' באו בקטע של להחתים אותנו, ואז חיים שמש כבר דחף שנעשה הרכב ולא תקליטים בנפרד".
תום: "לקחנו את העצה של שמש. עוד לא היה שם ללהקה. במשך כמעט שנה חיים היה מגיע כל כמה ימים עם הצעה לשם ללהקה: סדרני הדשא, המעליות. יואב קוטנר בא והציע יום אחד לקרוא לנו 'אחת וחמישה'. רועי זו־ארץ, הקלידן והמפיק, זרק יום אחד: 'היהודים'. אמרנו, 'וואו, מה, זה לא קשור לכלום. זה כבד'. אבל פתאום זה כן התחבר לטקסטים שלנו שנוגעים באמונה ובחוסר אמונה".
אורית: "רק אחרי שהאלבום היה מוכן, הוחלט סופית על 'היהודים'".
תום: "בהופעה הראשונה שלנו כבר היה הרכב חדש עם איציק סולם ויהב ליפינסקי, שניהם איתנו עד היום. אבי סטרול חזר בתשובה, עזב ב־2008, ועכשיו אנחנו עם גרג פרל".
"'הימים שלנו' נכתב קודם באנגלית. החלטנו שהטקסט בעברית יותר טוב. הפעם הראשונה שבה הופענו עם השיר הייתה בתוכנית של יאיר לפיד בערוץ 1 ביום שישי. באותו יום הייתי חולה ולא רציתי להתראיין. הרגשנו לחוצים, פעם ראשונה שלנו בטלוויזיה. לפני השידור היחצנית הציעה שאעלה עם מסטיק, שלא יראו שאני חיוור. אני על הבמה, סובל מחום, לפיד מסתכל עליי ומתחיל לצעוק עליי מול הקהל, 'מה זה, אתה עם מסטיק?' עמדתי בשוק, לא מוציא מילה. לפיד אומר, 'זרוק את המסטיק'. מאוד נעלבתי. הוא שאל שאלה, עניתי משהו לא ברור".
תום: "כתבתי את השיר על בת משפחה שקרובה אליי. זה לא אחד לאחד הסיפור של השיר, אבל זה יצא ממקום שראיתי אצלה, מערכת יחסים שנגמרת. היא כמובן יודעת שהשיר עליה. כל השירים של האלבום הראשון נכתבו בשני מקומות: אחד במקלט קטן מאוד בבית הישן של ההורים שלי בהרצליה. המקום השני היה דירת חדר של אורית ושלי בהרצליה, בעצם מטבח של בית שהפכו אותו לדירה וככה גרנו ארבע שנים. למטבח היה מזווה עם חלון קטן מסורג כמו בבית כלא, ולשם הכנסתי מקלדת וכיסא כדי לכתוב".
תום: "באותה תקופה הייתי בהתלבטויות ובחיפושים. לא רק הקריירה אלא בכלל, החיים. השורה הראשונה המקורית הייתה 'איך זה שאני מחפש אותה ולא מוצא'. אבל טיטי (אורית) הייתה איתי כבר אז, כך שזה לא הסתדר עם המציאות. בתוך שנייה חשבתי על 'מחפש תשובה' ומתוך שתי המילים האלה נכתב כל השיר".
תום: "אין בחורה אמיתית בשם אלה שהשיר נכתב עליה. הטקסט התחיל כשטות, סוג של ג'יבריש. היה לי את הפזמון, 'קורא לה אלה', סתמי לחלוטין, ובבתים בכל פעם הייתי ממציא שטויות אחרות. בכל זאת המשכתי לחפש טקסט טוב כי נורא אהבנו את הלחן ולא רצינו לוותר על השיר. אני מודה שגם בתוצאה הסופית קישקשתי מילים ואני אפילו לא מבין מה אני שר עד היום. יש בשיר משפט: 'עישנת את המזח'. מה זה אומר? כלום. גם לי לא".
אורית: "אז אני אתרגם שבעיניים שלי זה האוויר הצח שיש בים, רק שלהבדיל מסיגריה רעילה, אתה מעשן את האוויר הצלול. אוהבת את השיר וגם את הזמר".
אורית: "'מי אמר לך' זה עליי. הייתי מוזרה בבית הספר, בעיקר היסודי".
תום: "גם בלהקה הצבאית היא לא הייתה הפטפטנית הגדולה בחדר. הייתה מאוד ענוגה, לא מוציאה מילה. הייתי שם משקפי שמש שהיא לא תראה שאני מסתכל עליה. אם נתנו לה סולו, היא הייתה מגיבה בכזה 'מה הפילו עליי' ליד כולם. כשאני שמעתי אותה שרה, הרגשתי שהגוף שלי מתפרק לחתיכות. 'מי אמר לך' זה שיר שנכתב ברחוב מכבי בתל־אביב, גרנו מול המגרש הישן, מה שנשאר ממנו. שכרנו דירה שם ובדיעבד התברר ששימשה פעם כבית זונות. ביום שנכנסנו קרו שני דברים. אחד, פתחנו ארון חשמל ונפלו עלינו אלף קונדומים. שניים, באו באותו יום שוטרים לאורית, דפקו בדלת".
אורית: "במשטרה חשבו שהעסק נפתח מחדש כי יש בלונדינית שנכנסה הביתה, אז הייתי צריכה להסביר להם ששכרנו את הדירה ושאני מוזרה, אז שלא יתעסקו איתי. יום למחרת יצאתי לטייל עם הכלב ליד הבית. מגיע איש ענק, מסתכל עליי ושואל: 'פתוח?' אני אומרת מה פתוח. והוא אומר: 'המכון'. עניתי שזה בית פרטי והוא בשלו: 'את מקבלת בפרטי?'
"תום כתב את 'קח אותי' מסיפורים שסיפרתי לו עליי. היה לי בילדות בית מאוד עמוס רגשית, הורים שרבים ובסוף התגרשו, בית קשוח. בית הספר היה המקום בשבילי לשבת בצד בשקט. יום אחד עברו שתי בנות ואמרו לי, 'איזו מוזרה. כל היום יושבת לבד'".
תום: "חושבים שזה שיר אהבה, וזה נכון, אבל לא רק. זה גם על זה שאבא של אורית עזב את הבית בגיל מאוד מוקדם".
אורית: "אבא שלי עזב כשהייתי בת 11 ולא חזר. לפני 15 שנה, כשהתכוננתי להופעה שלי, נכנסה אל מאחורי הקלעים אחות חורגת שלי. ואז היא אומרת, 'אחותי פה', ואני מכניסה אותה. עובר זמן והיא אומרת,: 'גם אבא פה'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מגיל 11 והיה קשה כי האירוע היה קר ולא מחבק. אחת האחיות לחצה אחרי שעה של שיחה שנתחבק, אז זה קרה. אבל מאז לא נפגשנו שוב, כי אני כבר לא רציתי, לא יכולתי לסלוח לו".
נינט שרה את 'קח אותי' ב'כוכב נולד', בגרסה מאוד מוצלחת.
אורית: "נינט הייתה מגיעה להופעות שלנו ויושבת מאחורי הקלעים, אז באמת מאוד התרגשנו כשהיא שרה את זה, ועשתה ביצוע מעולה. לימים שירי מימון סיפרה לנו שהיא רצתה מאוד גם לעשות את 'קח אותי', אבל נינט עשתה והיא ויתרה".
תום: "זה השיר שהשמענו ליעקב גלעד, והקלטנו במיוחד בשבילו באולפן ביתי של חבר. שלחנו לו והוא אמר שגם זה לא מספיק טוב. קבענו איתו פגישה אחרי ששלחנו את השיר, אנחנו מגיעים, מחכים, מחכים, אבל יעקב לא הגיע. היינו ילדים, כל כך רצינו שמישהו יחשוב שאנחנו שווים, הדחייה הזאת הייתה שבר.
"הוא נכתב מהתחושות שלי אחרי האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ. הרגשתי שאני בקייטנה בלהקה צבאית ובזמן שאני שר וכותב שירים יש אנשים שנלחמים ומתים. התחושה הזאת שיש לך פריבילגיה שלא מגיעה לך היא לא נעימה, תחושה שאתה לא שווה מספיק".
תום: "השקענו אלפי דולרים בלצלם קליפ ל'מחפש תשובה'. אז ב'הד ארצי' לא רצו לשים שקל על קליפ חדש כי הבינו שבינתיים אף אחד לא משמיע אותנו ואולי גם לא יקנו את האלבום. אבל טמירה ירדני אמרה שצריכים קליפ בכל זאת. אורית ואני החלטנו שנעשה את זה בעצמנו: לקחנו מצלמת וידיאו מההורים שלי ונסענו לכל מיני מקומות לצלם, כולל ברכבת. טמירה נתנה לי צ'ק על 150 שקל כדי לקנת קלטות וידיאו. הבאנו שוטים מול קניון איילון וכל מיני דברים הזויים. לקחנו מראה שאורית מצולמת בה ואז אני שובר אותה. דברים כאלה. אחרי ארבעה ימים נמאס לנו, ובסוף החומרים לא הספיקו לכל השיר אלא רק לארבע דקות. זה נגמר בפייד־אאוט".
אורית: "תום מצולם שם כשאני מנופפת לידו עם מרית של צ'יפסר, והשתמשנו גם בגרביונים".
תום: "שיר דחקה, אם זה לא ברור. סמי מעורבב מכמה דמויות שהכרתי בחיים, חברים, נהג מונית קבוע, מכל זה יצא טיפוס. סמי היה הלהיט בהופעות לפני שהאלבום השני יצא, וזה מקרה די נדיר.
"הייתי אז בן 26, רגע לפני שהרגשתי זקן בן 27. 'גניבה' נכתב במעין תחושה כללית כלפי המצב ובכלל לא בטוח שהייתי באמת במצב איום, כמו שנכתב. התחברתי ללחן וחשבתי שזה שיר נורא סוחף".
יש שם שורה שאומרת: 'פוקח שתי ידיים, מוציא ת'זין עושה ביד'. זה היה עובר היום?
אורית: "גם ככה לא השמיעו אותנו ברדיו באותה תקופה".
תום: "יש משהו יפה בלבוא ולומר, אני חשוף. לקהל זה לא נראה מוזר. אגב, באלבום הראשון אין כמעט מילה גסה וכתבו עלינו בביקורת: 'היהודים, פח הזבל'. אמרתי לעצמי, זבל, עד כדי כך? אמא'לה! אז להעיר על גסויות כאלה זה התחסדות. מה כבר אמרתי, 'עושה ביד'".
תום: "כולם נלחמים על אותו דבר ולא מבינים שזה אותו דבר, כלומר שזה אותו אלוהים. הדהים אותי איך אף אחד לא מרים את הראש ואומר: 'אם יש אל אחד אז יש אל אחד ואין בעצם צורך להילחם, תתעוררו'. זה שיגע אותי".
תום: "כל האלבום השני, למעט 'סמי' ו'גניבה', התחיל אחרי שחיים שמש בא אליי ואמר לי, 'מה עם אלבום חדש?' עדיין היינו בדירת חדר. אמרתי לחיים, 'די, אני לא יכול יותר לכתוב שם, תמצא לי מקום'. 'עוד מעט' היה השיר האחרון שנכתב במזווה, ולאחר מכן חיים שלח אותי לשבוע לרמות נפתלי, לצימר של משפחה, בלי טלפון. הייתי בניתוק מוחלט, על הצוק, נוף לא ייאמן. ישבתי וכתבתי תוך חמישה ימים כמעט את כל האלבום".
תום: "הגיטריסט איציק סולם היה יושב איתנו מדי פעם ליצור. הוא גר בשערי תקווה עם חברה שלו והיינו נוסעים אליו, וכך נכתב 'אינטרמת'. זה היה ניסיון לכתוב שיר בשלושה אקורדים, בלי שהקהל לא ירגיש שזה רק שלושה אקורדים. הבית השלישי נכתב על לורנה בוביט שחתכה את הזין של בעלה.
"גם החזית בלבנון נכנסה לשיר. אתה שומע את ההספדים העצובים האלה על החיילים שוב ושוב וזה כואב לך. כתבתי בשיר: 'היום הוא בחולון, הוא לבד שוכב' והתכוונתי לומר: עולם כמנהגו נוהג וההורים ממשיכים לבכות".
תום: "את האלבום השלישי הקלטנו כולו בבית. שכרנו דירה במושב גני עם ועברנו לשנה. זה היה בית של אנשים שהיו חייבים לצאת לשליחות, כך שקיבלנו בית חלומות במחיר נמוך, שני דונם רק החצר. בנינו אולפן והלהקה הגיעה לישון איתנו בבית כדי שנקליט למחרת על הבוקר. שקוף שאורית בשיר הזה, היא לא נותנת לי ליפול ביום־יום".
תום: "נקודת המוצא הייתה וריאציה על מכתבי התאבדות. כמו גם התאבדות של חברה בבית הספר, למרות שהשיר לא נכתב עליה. אני זוכר כמה שיחות טלפון עם מעריצים שמדברים על התאבדות, כאלה שאסור היה להפסיק אותן, כך שהעברנו בינינו את הטלפון. זוכר שיחה אחת ספציפית של כמה שעות שבה ניסינו להחזיק את הדבר הזה איתנו, עד כדי כך. זה היה מבהיל כי בעצם אותם מעריצים שמו עלינו משהו שהם חושבים שאנחנו יודעים להתעסק איתו, וזה לא מדויק. אז אתה רוצה לעזור אבל פוחד נורא, שלא תגיד משהו לא נכון".
אורית: "במקרים כאלה התייעצנו עם אנשי מקצוע כדי לתת יד. בדרך כלל זה הצליח".
תום: "אחד משני שירים שלא נכנסו לאלבום 'פורטה', שעבדנו עליו הרבה זמן עם הפסקה באמצע, כי טסנו לניו־יורק לארבעה חודשים. זו הייתה בשבילי פעם ראשונה בארה"ב. אנשים חשבו שאנחנו עוזבים את הארץ אבל לא הייתה כוונה כזו, רק לקחת אוויר. בסוף 2004 עשינו הופעת אנפלאגד בהיכל התרבות בת"א, ואמרנו, 'מה, לא נוציא שיר חדש? בואו נעשה את אם כבר'. ככה הוא יצא לרדיו, נלקח מתוך ההופעה, ונהיה להיט מטורף".
תום: "דמיינתי סצנה בתוך בית חולים, מישהי שמסיימת את חייה. אורית הייתה אז בסוף חודש שמיני. צילמנו בלטרון, בחורף, והביאו מראש מכשיר מדמה גשם למקרה שלא יירד. יצא שכפור אימים ועוד שופכים עלינו גשם. אני רואה את אורית מתחילה לרעוד ולא יודע מה לעשות".
תום: "גם לשיר הזה הקלטנו גרסה באנגלית. התחלנו להקליט באנגלית כבר באלבום השני, עשינו גם פעם הופעה רק בשירים באנגלית בפסטיבל SXSW בטקסס, והחוויה הייתה מדהימה, של התחלה מאפס. אחד שבא אליך אחרי ההופעה כזו הוא בהרגשה כמו מאה איש בארץ, כי הם לא באמת מכירים אותך. הייתה אז מישהי שניגשה ואמרה, 'אני מסדרת לכם סיבוב עם מטאליקה'. אבל למחרת חזרנו לארץ וקיבלנו טלפון שביקש מאיתנו שיר לפרסומת לפיאט, You Hurt Me Anyway, שעשינו בהופעה. כסף לא רע אבל לא המשכנו לעבוד בחו"ל. היה ברור שצריך להיות שם אם אתה רוצה להצליח, והיינו מחויבים למה שקורה פה".
אורית: "לפעמים אני מבואסת שלא באמת ניסינו ונתנו את כל מה שיש לנו פה".
תום: "אולי זה לא מאוחר, הכל עוד יכול להיות".
תום: "נסענו לברוקלין, לאח של אורית שגר שם, ויש לו פסנתר כנף בבית שמזייף בצורה מחרידה. טיטי יצאה לטייל יום אחד, אני נשארתי בבית על הפסנתר, וכשהם חזרו השיר כבר היה כתוב. תוך כדי הכתיבה הייתה לי תחושה שזה השיר האחרון שאכתוב בקריירה, לא יודע למה. הרגשתי שכל החיים אני נלחם, 23 שנה בלהקה, עדיין כולנו נלחמים, נקרא לזה 'מצפים להכרה', ועדיין מרגישים שלא עשינו את זה, למרות הקיסריות והפארקים. לאלבום האחרון אפילו רצינו לקרוא 'לא לרדיו', כדי שיעזבו אותנו בשקט. אז הטקסט אומר בעצם שיותר לא נלחם, זהו, אין לי כוח להיאבק בכל הדבר הזה שאני לא מבין, במדיה, בתעשייה. ברור שלמחרת התחלתי להילחם שוב מחדש. מאז נכתבו עוד די הרבה שירים".
היהודים יופיעו ב-1 באוקטובר באמפי שוני.
ב־14 באוקטובר יופיעו במיני־ישראל.
אורח: אמיר דדון
פורסם לראשונה: 07:07, 01.10.21
