המבצע האחרון של המוסד שנועד לעלות על עקבותיו של רון ארד, זה שאת קיומו חשף השבוע ראש הממשלה נפתלי בנט, לא נגמר בכישלון. אבל הוא עלול להוביל להכרה בכישלון גדול הרבה יותר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המבצע הסתיים בשלילה נוספת, חדה יותר, של הכיוון המרכזי והמוביל אליו כיוונה קהילת המודיעין הישראלית את עצמה מאז 1992: ההנחה שגובתה באינספור מבצעים, האזנות, יירוט תשדורות, פיצוח צפנים, גיוס סוכנים, מתווכים ונוכלים - וקובעת כי רון ארד נחטף על ידי איראן או שליחים מטעמה מהמקום האחרון שבו היה ידוע כי הוא נמצא בחיים במאי 1988. לפי אותה הנחה הוא הועבר בשלב מסוים לאיראן, אחר כך הוחזר ללבנון, ושם מת באמצע שנות התשעים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מה שהמוסד הביא, או יותר נכון לא הביא, מהמבצע האחרון, מראה כי ייתכן מאוד שכל מגדל המודיעין העצום הזה, שהושקעו בו אינספור שנות אדם, תקציבי עתק, פאר היכולות והאנשים של הביון הישראלי, יקרוס כמגדל קלפים ויתברר כמה שמכונה בעולם המרגלים "רעש", כלומר בליל של פרטים שנראה כמו הישג אבל בסוף מתברר כמידע כוזב.
אם זה יקרה, מישהו יהיה חייב לשאול כמה שאלות קשות. כי קריסת המגדל לא משליכה רק על פרשת רון ארד אלא על שורת מסקנות של המודיעין הישראלי גם בתחומים משיקים, המבוססים על אותם מקורות. יש כאלה שיגידו שזהו אחד מהכישלונות הגדולים בתולדות המודיעין הישראלי, בוודאי בחמישייה הפותחת.
שרשרת של טעויות, הזנחה, הערכות שגויות, אי־הבנת הצד השני וסתם מזל שחור משחור הפכו את היעלמותו של רון ארד לתעלומה הגדולה והמתסכלת ביותר שהמודיעין הישראלי עסק בה מעודו. המאמצים האדירים לפתור את החידה חרגו בעוצמתם ובהשלכותיהם מאות מונים מחשיבות גורלו של אדם אחד, ובמידה רבה יעצבו מרגע ההיעלמות ועד לכתיבת שורות אלה את ההיסטוריה של המלחמה החשאית של ישראל מול איראן וחיזבאללה.
"לא היה אדם בהיסטוריה של המין האנושי שהוקדשו כל כך הרבה מאמצים כדי לאתר אותו. לא הייתה אבן שלא הפכנו, מקור שלא גייסנו, שוחד שלא שילמנו ופיסת מידע שלא בדקנו. הכל נגמר במפח נפש אחד גדול. אפס מידע. אפס התקדמות בדרך לפתרון התעלומה הטרגית הזאת", אומר אחד ממפקדי המבצע להשבת הנווט השבוי בשלבים שונים.
אנחנו מפרסמים כאן את פרטיהם של המבצעים החשאיים, חלקם בפעם הראשונה, שניהל המודיעין הישראלי בעקבות רון ארד.
באוקטובר 1986 צנח רון ארד בלבנון אחרי שמטוסו נפגע מפצצה שהשליך והמרעום שלה הופעל מתחת לכנף בשל כשל טכני. מנהיג המיליציה השיעית אמל, נביה ברי, הכריז כי הוא מחזיק בו, ולנווט השבוי הוצמד בקהילת המודיעין הכינוי "חום הגוף". מתאם השבויים והנעדרים דאז, אורי לוברני, גייס שני שיעים המקורבים לחוגים הקיצוניים של חיזבאללה שיכלו להסתובב באופן חופשי בלבנון. השניים התבקשו לעבור בכל המרפאות ובתי החולים השיעיים בלבנון ולבדוק אם מאושפז בהם אסיר יוקרתי או מישהו שאותו מנסים להסתיר. הם חזרו עם תשובה שלילית.
בשלב הבא גייס לוברני את העיתונאית תמר גולן, שהייתה שליחת עיתון "מעריב" בפריז ומקורבת לרבין וסייעה במשך שנים רבות למוסד. היא השאילה את הדירה שבה התגוררה בפריז, שהייתה שייכת למשפחת דה־רוטשילד, לקיום פגישות שונות ופעלה בדיסקרטיות רבה לפי בקשותיו של לוברני.
גולן איתרה צלם טלוויזיה צרפתי שעובד בלבנון והיה מוכן לסייע. מהר מאוד גילתה גולן, כי הוא גם מכור לסמים ודורש עוד ועוד כסף. "האיש הזה הוא מה שאני מכנה מֶרְד דה־לה־חרא", סיפרה לי בראיון בעבר. "צריך כסף לסמים. היה לי קשר טלפוני ישיר עם רבין ולוברני. בתוך שלוש שעות הכל היה מסודר. הייתי הולכת למשלחת של משרד הביטחון בפריז, שהייתה ממוקמת אז בנפרד מהשגרירות, וכך ניתן לשמור על דיסקרטיות מרבית והיו מוציאים את הדולרים מהכספת. נתתי לו כסף וקניתי כרטיסי טיסה ומצלמה איכותית. בגלל המעורבות שלו בעסקי הסמים הוא הכיר שם את כולם. הוא חזר עם מידע וצילומים, שאותם העביר בשיחה עם נציג של לוברני שבא לפריז לפגוש אותו.
"הבעיה הייתה שהוא הפך לאבן על צווארי. ראה בי איזה סוג של אחות רחמנייה וכל פעם התקשר אליי כי הוא חולה, כי הוא שבר את הרגל וצריך אשפוז ואין לו ביטוח, וסתם כי הוא צריך עוד כסף לסמים. הקשר הבעייתי הזה נקטע בבת אחת כשמשטרת פריז מצאה את גופתו. מישהו טרח להיפטר ממנו".
אל לוברני הגיע שמו של ג'מיל סעיד, איש עסקים לבנוני שיעי הפעיל באפריקה ומקורב מאוד לברי. הוא קיבל את שם הקוד "הסייר". שבתאי קלמנוביץ' (איש העסקים והמרגל הסובייטי) הפך לשותף סוד למגעים עם הסייר. לאחר שהשב"כ גילה שקלמנוביץ' היה מרגל של הקג"ב, הוא לא נעצר תחילה בזכות המעורבות החיובית שלו בניסיונות לשחרר את רון ארד.
קלמנוביץ' ו"הסייר" היו מתחרים עסקיים, אך היו מיודדים. קלמנוביץ' יצר קשר בין לוברני ל"סייר", פגישתם הראשונה התקיימה במסעדה סינית בלונדון ובהמשך בבית הסמוך לביתו של סעיד בלונדון. בפגישות אלה התרשם לוברני כי סעיד הוא אדם רציני שיכול לספק ידע ממשי על גורלו של ארד.
בשלב הראשון ובתמורת הטבות שונות, אמור היה דיראני להעביר לישראל סרט וידיאו של ארד. מי שהיה אמור לאסוף את הקלטת היה "הקצין", איש חיל האוויר שעסק בעניינים חשאיים, והוא יצא לשווייץ, שם הייתה אמורה להתרחש ההעברה. אלא שאז הבהיר "הסייר" ללוברני כי ברי, שהיה שרוי באותה תקופה במצוקה פוליטית, רוצה לחזק את קשריו עם אש"ף ושחרורם של עשרות רבות מלוחמי הארגון שייזקף לזכותו עשוי לסייע לו בכך. הוא העביר לסעיד רשימה של כמה מאות מאנשי אש"ף, כולל כאלה עם "דם על הידיים". לוברני לקח את הרשימה אל רבין, שר הביטחון דאז.
בהיותו בשווייץ התקשר "הקצין" למטה בישראל כדי לקבל אישור סופי להמשיך במבצע, שכלל תשלום של עשרות אלפי דולרים תמורת הסרט, וקיבל להפתעתו הוראת ביטול. לישראל כבר היה באותה תקופה אישור ודאי ומוחלט על זהותו של ארד ועניין הסרט נשכח. אותו סרט הוקרן רק בספטמבר 2006 במסגרת תוכנית של רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC. משפחת ארד לא ידעה בזמנו כי ניתן היה להשיג אותו 19 שנים קודם.
תחת השפעת הביקורת הקשה שהוטחה בו בעקבות עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו יותר מ־1,000 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל, סירב רבין לשלם את המחיר שבו נקבו ברי ו"הסייר" והורה ללוברני להוסיף ולנסות להתמקח. לפי תא"ל קותי מור, המזכיר הצבאי של שר הביטחון דאז, "המחיר על ארד לא היה מטורף. אם נשווה את המחיר הזה לעסקת ג'יבריל הרי שזה היה ממש כלום. כמה מיליוני דולרים ואסירים לא מאוד חשובים. רבין כבר ממש היה על סף קבלת התנאים, אבל אז פרצה האינתיפאדה וכל הקלפים נטרפו".
בדצמבר 1988 הודיע סעיד ללוברני, כי מוסטפא דיראני, מאנשיו של ברי, הכריז על הקמת ארגון חדש בשם "ההתנגדות המאמינה" וחטף איתו את רון ארד מידי אמל, ארגונו לשעבר.
בשלב הזה נכנס לתמונה שחקן חשאי חדש: מתווך המרגלים של המודיעין הסובייטי, עורך הדין הגרמני וולפגנג פוגל, שמבין כי הגוש המזרחי עומד לפני התפרקות ומציע עוד עסקה אחת, אחרונה, שבה כולם ישחררו את כולם.
במסגרת העסקה, תעביר ישראל את המרגל מרקוס קלינגברג לברית המועצות ותשחרר את כל אסיריה השיעים ללבנון תמורת בני הזוג פולארד ורון ארד. האמריקאים יוותרו על כמה מחבלים איראנים ולבנונים ויקבלו שורת סוכני CIA שנחטפו. אבל זה היה מאוחר מדי הן עבור פולארד והן עבור רון ארד. האימפריה הסובייטית ירדה מגדולתה.
ניסיונות השתדלנות אצל האמריקאים לכלול את פולארד כשלו, בעיקר משום שארה"ב זילזלה ברוסים ולא הסכימה לשלם מחיר כה כבד תמורת שחרור מרגליה הכלואים שם. חמור מכך, אפילו ניסיונות המזרח־גרמנים והרוסים לפעול אצל הסורים ואצל האיראנים, שיפעילו את השפעתם על חיזבאללה שיפעיל את השפעתו על דיראני, לא קידמו כל מהלך בעניינו של רון ארד. רק בדיעבד יתברר כי בזמן הזה ארד כבר לא היה כלל בידיו של דיראני.
המקום האחרון שבו ידעו בישראל בוודאות כי רון ארד נמצא ובחיים היה בבית משפחת שוכור, מאנשיו של דיראני, בכפר נבי שית בבקעא. ב־4 במאי 1988 התרחשה פעולת צה"ל במיידון. השומרים, לפי אחת הסברות, האמינו כי מדובר בפשיטת קומנדו ישראלית עליהם, ברחו מהבית והשאירו את רון ארד הכלוא לבדו בבית הנעול. מאז ארד נעלם.
בסוף 1989 הגיעו למודיעין בישראל סימנים כי הסורים, כנראה בעקבות המאמצים הבינלאומיים לברר על גורלו של ארד, מפעילים לחץ קשה על איראן ועל דיראני ואנשיו לאתר את הנווט השבוי. אנשי המודיעין הסורי אף פגשו את דיראני עצמו וחלק מאנשיו והכו אותם.
אך לאחר כמה חודשים חדלו הסורים באחת ובמפתיע מהמאמץ הניכר שהפעילו בנושא. רק בדיעבד התחבר המידע הזה לעוד שתי ידיעות מדאיגות: התברר ממקור מעולה כי נשיא איראן רפסנג'אני פנה לחוסיין שיח' אל־איסלאם, שגריר איראן בדמשק אבל בעצם מפקד כל הכוחות האיראניים באזור, וביקש לדעת מה קרה עם רון ארד. השגריר חזר אליו ואמר: "אדוני הנשיא, בדקתי במקום שבו השארנו אותו לאחרונה, אבל הנכס כבר לא ברשותנו".
הצלבה למידע הזה תגיע ב־1994, אחרי חטיפת דיראני. למחבל הותר לצאת לחצר מתקן הכליאה החשאי. החוקרים שמו לב כי הוא מחביא משהו מתחת לאחת האבנים - מסרים שהעביר לשיח' עבד אל־כרים עובייד, שבו ראה סמכות דתית חשובה. דיראני כותב לשיח' כי שנה אחרי שארד נעלם מהבית הוא פנה לשגריר בדמשק כדי לדרוש להשיב אליו את הנכס היקר. "העברתי את העניין לשגריר הכבוד בדמשק, שבדרך כלל היינו דורשים ממנו לפתור בעיות מסוג זה, אך הפעם הוא התחמק, והעניין הזה הסב לי בעיות בזמן החקירה (בישראל)".
שנים מאוחר יותר יפרש המתווך הגרמני גרהרד קונראד את המידע הזה כאישור למותו של רון ארד בידי ידיים הקשורות לאיראן באמצע 1989: "יש לנו מודיעין מהימן ביותר ברמה הגבוהה הניתנת להשגה, כי האיראנים ביקשו לקבל בחזרה את הנכס היקר מהמקום שבו הוא הוחזק אבל נאמר להם כי הוא כבר לא שם. אני מאמין שיש קבוצה של אנשים שמסיבה כזו או אחרת יש להם חסינות מוחלטת ואסור לבוא אליהם בטענות או בדרישות, ושאצלם מצא כנראה רון ארד את מותו ב־1989".
קונראד סבור כי מותו של ארד בעת ההיא היה קשור להיעלמותם של ארבעה בכירים איראנים בלבנון ב־1982, היעלמות שאיראן רואה בישראל האחראית לה. "שניים מהם כלל לא היו דיפלומטים אלא אנשי משמרות המהפכה בדרג גבוה, שאביו של אחד מהם היה מקורב לח'ומייני. ייתכן שמישהו מקורב להם החליט שהוא נוקם את נקמתו דרך רון ארד".
אבל כל אלה דברים שנאמרו שנים מאוחר יותר וגם אז התקבלו בחוסר אמון בישראל. ב־1991, אחרי שורה של אכזבות, רבין מזמין אליו את אורי סלונים, חבר צוות שו"ן (שבויים ונעדרים) לשיחה בארבע עיניים כדי למצוא דרכים חדשות לפתור את סוגיות רון ארד ונעדרי סולטן יעקוב. סלונים: "אמרתי לרבין שיש לי הצעה מעט יוצאת דפן לפריצת דרך. בוא ננסה לעשות משהו עם הנאצי הזה, קורט ולדהיים". מבצע "קצין צפע" יצא לדרך.
קורט ולדהיים כיהן כמזכ"ל האו"ם. לאחר מכן, כשהכריז על מועמדתו לתפקיד קנצלר אוסטריה, התברר כי הוא "השמיט" מהאוטוביוגרפיה שלו פרטים שנגעו לפעילותו במלחמת העולם השנייה וכי, ככל הנראה, היה קצין מודיעין ביחידת צבא גרמנית שעסקה בהוצאות להורג ובהעברת אלפי סרבים, יוונים ויהודים למחנות השמדה. בחירתו לתפקיד הביאה על אוסטריה בידוד בינלאומי ורוב גדול של מדינות לא הכיר בנשיאותו.
"רבין אמר כי נודע שולדהיים מקיים קשרים הדוקים עם איראן", שיחזר סלונים, "וכי הוא עומד לנסוע בקרוב לטהרן לסדרת פגישות עם הנשיא רפסנג'אני. לנשיא הרצוג, אמר רבין, יש קשר עם ולדהיים מתקופתם באו"ם. הוא אמר שאתאם דרכו פגישה סודית. 'תאמר לו שאם הוא יצליח להפעיל לחץ על רפסנג'אני ולהחזיר הביתה את רון ארד, אנחנו נדאג למחיקת העבר הנאצי שלו אחת ולתמיד'".
סלונים יצא לווינה ובתיקו מכתב אישי מחיים הרצוג לולדהיים וכן מכתבים שכתבו משפחות נעדרי סולטן יעקוב לרפסנג'אני. "זאת הייתה פגישה של שעתיים", משחזר סלונים. "ולדהיים היה מנומס ולבבי מאוד. היה נראה כי עצם קיומה של הפגישה עם שליח של שר הביטחון הישראלי הייתה חשובה לו מאוד. הוא היה מופתע, בלשון המעטה. היה נראה שהוא שמח מאוד על האפשרות לקבל את 'תעודת היושר' הזו. כשנפרדנו חשבתי שהוא באמת מתכוון לעשות מאמץ".
ולדהיים נסע לטהרן ונפגש עם רפסנג'אני ב־10 ביוני 1991. לוברני: "כמה ימים אחרי שולדהיים חזר קיבלתי טלפון מהשליש שלו, שאמר שהוא עשה מאמץ גדול והפעיל לחץ על רפסנג'אני כמה פעמים במהלך הפגישות, אך בכל זאת קיבל את אותה התשובה. הנשיא האיראני אמר לו שאין לו מושג מי זה רון ארד והוא בוודאי שאינו יודע מה עלה בגורלו".
תוך כדי המשא ומתן של לוברני עם גורם לבנוני מסוים בבירה אירופית, הלבנוני טילפן לאיש הקשר שלו בביירות ונתן את השפופרת ללוברני. המשוחח מהצד השני אמר: "יש פה מישהו שרוצה לדבר איתך". לוברני אמר "תפדאל". מן העבר השני של השפורפרת נשמע קול נמוך וסמכותי. "שלום", הוא אמר, "שמי עימאד מורנייה".
מורנייה, "ילד פרא" ככינויו במודיעין הישראלי, היה המפקד הצבאי של חיזבאללה והאדם שהטריד יותר מכל את המודיעין הישראלי במשך שנות דור. לוברני דיווח אחר כך לראש הממשלה יצחק שמיר, כי השיחה הייתה קצרה וכללה מלבד מילות נימוס, גם פנייה של לוברני למורנייה בעניינו של רון ארד. לוברני הבהיר למורנייה שישראל תהיה מוכנה שלם מחיר גבוה, כמעט בכל מחיר, תמורתו. מורנייה החריש.
שתיקתו התפרשה כאיתות שיש על מה לדבר ועודדה את ישראל להסכים ולשלם במחיר עצורים ואסורים שהיו בידיה, בעיקר מכלא אל־ח'יאם, בתמורה לבני הערובה המערביים שהיו בידי חיזבאללה. באמצע אוקטובר 1991 נקרא המתווך בעסקה, שליח האו"ם לאזור, ז'אנדומיניקו פיקו, לשיחה אצל הרמטכ"ל אהוד ברק בביתו בכוכב יאיר.
"ברק אמר לי שהוא לא מקבל את ההסדר שעליו החלטנו קודם עם אורי סלונים, ובו ארד יבוא כסעיף אחרון, אלא מעוניין להפוך הכל ולהתחיל עם ארד", משחזר פיקו. ברק חשש שארד ייוותר בשבי וישראל ללא קלפי מיקוח. "אני אמרתי שזו שטות, שזה יבריח את האיראנים ושאני אפסיד את הקרדיט שלי אצלם".
בסופו של דבר ברק צדק. ישראל שיחררה מאל־ח'יאם 91 עצורים. בתמורה הועברה לישראל באפריל 1991 מעטפה ובה תצלומים של הגופות החנוטות של נעדרי צה"ל פינק ואלשייך. ארד נותר מאחור, אפילו ללא אישור מחיזבאללה כי הוא נמצא בידי מישהו.
ב־5 בינואר 1989 הגיע רס"ן אייל רגוניס, קצין המודיעין של סיירת מטכ"ל, לבסיס היחידה רותח מזעם. יום קודם לכן שידר ה־BBC תוכנית תעודה מיוחדת על המתרחש בעולם השיעי. בתוכנית הובאו פרטים רבים על תנועת חיזבאללה. אחד המנהיגים הרוחניים הבולטים של התנועה בדרום, נאמר בכתבה, הוא השיח' עבד אל־כרים עובייד. זה תקף את ישראל בחריפות ואמר שהיא מדינה של נאצים המבצעת פשעי מלחמה נגד האחים הפלסטינים. באותה הזדמנות קרא לטבוח ביהודים באשר הם.
רגוניס לא ידע את נפשו מרוב כעס. "מה פתאום יושב איש כזה בביתו בדרום לבנון, מרחק יריקה מהמוצבים שלנו, ואנחנו יושבים כאן ולא עושים כלום. אני אומר או שהורגים אותו או שחוטפים אותו למתקן של 504 ושם כבר יפרקו לו את הצורה".
לא ייאמן, אבל כך נולד מבצע החטיפה של השיח' עובייד, שכונה "עלם חמודות", כהתבדחות על גזרתו המלאה ו־140 הק"ג שלו. תוך כדי ההכנות והתרגולים ובעיקר אחרי החטיפה, נתפרו סביבו אגדות שהעצימו את מעורבותו בטרור ובעיקר הפכו אותו מאיש דת בינוני בחשיבותו לקלף מיקוח בולט בקרב על השבת רון ארד. אבל האמת היא שהכל התחיל ונגמר בעצבים של רגוניס.
הפיוז הקצר של הקמ"ן עשוי לשמש משל לעניין כולו. המודיעין של ישראל בסוף שנות השמונים היה מתוסכל ונבוך על שלא הצליח להשיב את רון ארד והנעדרים הנוספים הביתה. "גל החטיפות שאפיין את התקופה השנייה של הטיפול בפרשת רון ארד”, אומר אחד מאנשי הביון שעסקו בצד המבצעי וגם בצד המודיעיני של הפרשה, "סימל יותר מכל את תחושת התסכול והרצון לעשות משהו, כל דבר, העיקר להזיז את העגלה התקועה הזו".
כצפוי, שיח' עובייד לא ידע לספק מידע כלשהו על גורלו של רון ארד. חקירת קצין המבצעים של דיראני, ג'וואד קצאפי, שגם אותו חטפה סיירת מטכ"ל, הניבה תוצאות דומות.
באמ"ן ובצוות השבויים והנעדרים היו מתוסכלים ומיואשים. בסדרת ישיבות שקיימה צמרת אמ"ן ביולי־אוגוסט 1991, נדון הצורך למצוא "שובר שוויון", כהגדרת אחד המשתתפים, בעניין רון ארד. אחרי שלא הושגה כל התקדמות על אף חטיפת קצאפי והשיח' עובייד, הציעו חלק מהמשתתפים לעלות דרג ולחטוף את מזכ"ל חיזבאללה, השיח' חוסיין עבאס מוסאווי.
בפברואר 1992 התקבלה באמ"ן ידיעה דרמטית ממקור שנחשב מהימן: חיזבאללה יקיים בג'יבשית מפגן מדיני גדול לרגל יום השנה להירצחו של קודמו של השיח' עובייד, השיח' רארב חרב (בהתנקשות של מחסלים שהודו כי פעלו מטעמה של ישראל). למפגן צפויים היו להגיע בכירי חיזבאללה, כולל המזכ"ל מוסאווי ומפקד משמרות המהפכה האיראניים בלבנון, עלי רזא עסכרי. התוכנית הייתה לנצל את האזכרה שלו כדי לתרגל מודל של סיירת מטכ"ל לחטוף את מוסאווי בשנה שלאחר מכן. ראש אמ"ן, אורי שגיא, אמר בשולי אחת מהישיבות: "בואו לא נחסום את עצמנו ממחשבה מבצעית. נבצע מודל מודיעיני עם זנב מבצעי, נכין מסוקים בכוננות תקיפה".
בדיוק באותה תקופה תירגלו בחיל האוויר מודל שנשמע אז כמו מדע בדיוני - מעקב וסימון לייזר של מכונית נוסעת על ידי מזל"טים ובהתאם לסימון, ירי עליה ממסוקים של טילים מונחי לייזר. או בקיצור, הפעם הראשונה שבה שולבו כטב"מים בפעולת חיסול.
יומיים לפני המבצע, ב־14 בפברואר 1992, אירע הפיגוע שכונה "ליל הקלשונים" בשטח אימונים 105, סמוך לקיבוץ גלעד ברמות מנשה. בסכינים, בגרזנים ובקלשון רצחו ערבים ישראלים חברי התנועה האיסלאמית שלושה חיילים. על המדינה ירד אבל כבד, מלווה בזעם. "אווירה של נקמה" לא פסחה על מסדרונות הקריה, כתב תא"ל עמוס גלבוע בתחקיר פנימי שערך למה שהתרחש שם באותן שעות נמהרות.
תא"ל יקותיאל (קותי) מור, אז כבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, נרעש: "אנחנו הלוא קפצנו על ההזדמנות לראות איך המודיעין שייאסף במודל יעזור לנו בעתיד לחטוף את מוסאווי כדי להחזיר את רון ארד. איך הגענו מזה לחיסול שלו?" אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ראש אמ"ן שגיא והרמכ"ל אהוד ברק לחצו על שר הביטחון ארנס לאשר. ברק ידע שהטכנולוגיה תשכנע אותו ולקח את ארנס לחמ"ל להראות לו את השיירה של מזכ"ל חיזבאללה בשידור ישיר. "אינני זוכר מתי בפעם האחרונה היינו עם עדשה של מצלמה על אישיות כזאת, ומי יודע מתי נהיה עוד פעם".
מוסאווי חוסל. יחד איתו נהרגו אשתו, בנו וחמישה שומרי ראשו. ברק טפח על כתפי הנוכחים: "well done", אמר. אחד מהם הסתובב אחריו והוסיף בהומור שחור: "very well done".
חיזבאללה פתח בהרעשה כבדה והרג ילדה בצפון. שבוע אחר כך הרג את אהוד סדן, קב"ט שגרירות ישראל באנקרה. ב־17 במרץ 1992 פוצץ מחבל מתאבד ששלח עימאד מורנייה מכונית תופת ליד שגרירות ישראל בבואנוס־איירס. ארבעה ישראלים עובדי השגרירות וחמישה יהודים מקומיים שעבדו שם היו בין 29 ההרוגים בפיגוע. רוב ההרוגים היו ילדים מבית ספר סמוך.
בתגובה ביצעו מסוקי קרב של חיל האוויר טבח בקורס צוערים של חיזבאללה בעין דרדרה בלבנון. מורנייה הגיב בשיגור עוד מחבל מתאבד שפוצץ את בניין הקהילות היהודיות בבואנוס־איירס. 86 איש נהרגו, 100 נפצעו והבניין נחרב כליל.
פרשת רון ארד הפכה מספח לאירועים, למחוללת ההיסטוריה, הסיבה והמסובב. עוד ועוד אנשים קיפחו את חייהם.
הכישלון לא היה רק של אמ"ן. המוסד, שאמור לתת את רוב הכיסוי המודיעיני למה שמתרחש מחוץ למדינה, התייחס ללבנון ולחיזבאללה כמו למטרד ולא כמו לאיום אסטרטגי - וייחד לכך משאבים בהתאם.
בראש המתייצבים נגד המוסד עמד סגן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, עמוס גלעד. אנשי המוסד ניסו לפעול לסילוקו מעניין רון ארד, אך הוא לא התקפל. בסופו של דבר, השיג הלחץ שלו את מטרתו וראש הממשלה שמיר שוכנע להורות למוסד לפעול במלוא העוצמה בנושא. כשיצחק רבין נכנס לתפקיד ראש הממשלה, הוא הורה למוסד להגדיל ולחזק מאוד את היחידה העוסקת בנושא. בראש החטיבה הועמד מפעיל ומגייס סוכנים ותיק בשם ישראל פרלוב.
אחד הנושאים הראשונים שבהם עסקה היחידה, היה המאמצים של איש העסקים נחום מנבר לסייע בנושא רון ארד. מנבר קיבל אישור לסחור עם איראן בנשק רגיל אבל הרחיב עצמאית את האישור שניתן לו כדי למכור לאיראנים גם חומרי מוצא, ידע ומכשירים ליצירת נשק כימי מסוכן ביותר. בכל אותה עת הוסיף להשתמש ב"אליבי" שקיבל - סיוע בהשגת מידע על רון ארד.
מבחינת ישראל, נתיב מנבר, שיכונה לימים בשם הקוד הציורי "טרמיט", הוליד תקוות של ממש כשלמוסד התברר מיהו אותו איראני בכיר מאוד מולו פועל מנבר - סגן שר ההגנה וראש חלק מהתעשייה הצבאית, ד"ר מג'יד עבספור.
מנבר הודיע למוסד, כי קיבל מאחד מאנשיו של עבספור קלטת ובה צילומים של הנווט. אנשי הארגון עיכבו טיסת שכר של אל על מניס שברביירה ומנבר פגש בנמל התעופה את הקב"ט המקומי של החברה ומסר לידיו את החבילה. הקב"ט עלה בעצמו למטוס והפקיד את החבילה בידי שליח מיוחד של המוסד שהמתין ליד כבש המטוס בנתב"ג.
במטה המוסד התכנסו כמה מהמעורבים לצפות בקלטת, ובהם גלעד ופרלוב. "אחרי שניות ספורות היה ברור שזה זיוף, ולא זיוף מוצלח במיוחד", נזכר אחד מהם. "עמד שם ערבי באמצע שדה פרחים ואמר במבטא כבד שהוא נווט ישראלי שיצא להפציץ אזרחים בלבנון. זה היה כל כך פתטי וכל כך שקוף, שלא הבנו מה הם רצו להשיג בזה. אולי חוץ מאשר לטרטר אותנו".
לאורך זמן הצליח לשטות מנבר במוסד ובמפעיל שלו מהשב"כ שהיו משוכנעים שהוא באמת רוצה לעזור. הבעיה הייתה שגם סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב וגם המקביל הבריטי למוסד, ה־MI6 התבוננו על התבשיל הכימי הזה ולא היו מרוצים בכלל. "העסק לא עשה לנו שכל", אמר לפני מספר ימים בוושינגטון אחד מבכירי היחידה של הארגון שעסקה באותה תקופה בפרויקט הנשק הלא־קונבנציונלי של איראן. "מג'יד עבספור היה אחד מהאנשים הכי מסוכנים באיראן, ולא הבנו איך ישראל נותנת לאיש עסקים מקומי למכור לו נשק כימי. כשבאנו למוסד הם לא ידעו מכלום, או לפחות טענו שהם לא יודעים מכלום ואמרו שהוא מסייע להם בעניין של רון ארד.
"אנחנו עדיין חשבנו שזה מוזר מאוד כל הסיפור הזה. אנחנו מעריכים את הדבקות של ישראל בנושא השבויים והנעדרים, לפעמים אני חושב שארה"ב הייתה צריכה ללמוד מכם שיעור או שניים בעניין, אבל עם כל הכבוד לעניין רון ארד, אתם לא יכולים לצעוק על כולם בעניין של איראן ולא לדרוש את זה מאחד משלכם".
באותה תקופה החלו לחשוד גם במוסד במנבר והחליטו לשים אותו ואת עבספור תחת מעקב. הנתיב הפתלתל בעקבות הנווט הנעדר עמד לעלות במחיר כבד נוסף. ב־27 במאי 1993 עקבו אנשי המוסד ע' וא' אחרי עבספור, שיצא בחופזה מהמלון של מנבר בווינה. גשם זלעפות ירד והנהיגה בעקבותיו של עבספור הדוהר הייתה קשה במיוחד. ביציאה ממנהרה חפורה מתחת לגשר, התהפך האופנוע שעליו רכבו. נהגת מאזדה שלא הבחינה בהם דרסה את שניהם למוות. במוסד חשדו כי מדובר בהתנקשות. החשד לא היה נכון אבל במוסד, שלא רגיל לאבד לוחמים, ניכוו קשות מהפרשה.
שש שנים לאחר היעלמות רון ארד, פתח איש המוסד ישראל פרלוב בשורת מבצעים בניסיון לגשר על הפער. הוא האמין שארד מוחזק בידיים איראניות וכי לטהרן קשה להודות בכך אחרי שהכחישה נמרצות שהוא בידיה.
גולת הכותרת בימי פרלוב הייתה מבצע "ימי שלכת", גיוס איש חיזבאללה עם מגעים באיראן שלגביו הגיע מידע כי מתוקף תפקידו עמד בקשר עם טייס ישראלי שבוי. פרלוב גייס את אותו אדם ושמע את גרסתו לפיה פגש את ארד החי פעמיים - בלבנון ובאיראן. בודק פוליגרף של השב"כ הוטס להיפגש עם האיש בחו"ל, ועל פי המידע שהעביר פרלוב אחר כך, מצא את האיש דובר אמת.
המידע שהביא אותו אדם, בתמיכת תוצאות הפוליגרף, נחשב במוסד ל"ידיעת הזהב". מידע בטוח, אמין, סגור עם פלומבה. כך לפחות הציג ראש המוסד שבתי שביט את ההישג לראש הממשלה. מבחינת שביט היה בכך כדי לחפות על ההזנחה של המוסד את העניין בכל השנים שקדמו למבצע. רבין כל כך התרשם שהחליט להעניק צל"ש מיוחד מטעמו לפרלוב, אקט חריג בתולדות המוסד.
"ימי שלכת" הוא קו פרשת המים במאמצי האיתור של ארד: אחריו התיישרו קהילת המודיעין והקהילה הדיפלומטית הישראלית עם התיאוריה האיראנית וכל המאמצים האדירים תועלו לנתיב הזה.
פרלוב סיים את תפקידו וכשלא מונה לראש אגף, פרש מהמוסד. רמי איגרא שמונה להחליף אותו היה מהיחידים שטיפחו גישה צוננת כלפי הכיוון האיראני. איגרא הורה על בדיקה מחודשת ומקיפה של כל המידע בפרשת רון ארד, ובכלל זה של המידע שהשיג קודמו. הבדיקה הולידה דרמה שמבעבעת בתוך קהילת המודיעין עד היום והתחזקה אחרי המבצע האחרון של המוסד. איגרא ואחרים טענו כי המידע שהביא הסוכן האיראני לא אמין ומגיע ממקור מפוקפק. עוד טענו כי בדיקת הפוליגרף שנעשתה לאותו סוכן שובשה בלחץ פרלוב.
התוצאות האמיתיות של הבדיקה היו, לטענתם, כי לא ניתן לקבוע מתוך דבריו של המקור כי אמנם פגש את רון ארד בלבנון, ובאשר לפגישה באיראן, המקור הראה "סימנים לנטייה לשקר". פרלוב טוען כי "מדובר בטענות שמקורן בעיקר בקנאה ובצרות עין".
בשורת שיחות עימי בשני עשורים האחרונים איגרא איתן בדעתו, לפיה "אם יש לך כוס ואתה רוצה לסחור בה, אז למה אתה לא מציג את הכוס? לאיראנים יש נכס אדיר ביד, והם יכולים לקבל תמורתו, אפילו תמורת גופה, כל מה שהם רוצים, אז למה הם לא עשו זאת?"
אז אצל מי הוא כן היה?
"ההערכה שלי, שיש לה גם תימוכים מודיעיניים לא מעטים, הייתה ש'the butler did it' (המשרת עשה את זה). אני לא חושב שהייתה לדיראני איזושהי עסקה עם האיראנים. הרי כדי שתתקיים עסקה כזו, שבמהלכה כביכול השומרים של ארד מסתלקים מהבית באמתלה של הפעולה של צה"ל במיידון ואז האיראנים באים ותופסים את רון ארד, תלויה בזה שהאיראנים והשומרים של רון ארד ידעו שעומדת להתקיים פעולה וזה ממש לא סביר. ומעל לכל, שאל את עצמך איך זה שמישהו מחזיק אותו ואחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מאמצים, איש לא מצליח להביא ידיעה פוזיטיבית רצינית אחת שהוא אכן באיראן. כל הידיעות שהתקבלו בנושא שוות בערכן המודיעיני לידיעות שהתקבלו, ועדיין מתקבלות, שמישהו ראה את אלביס בממפיס".
ב־1993 התרסקה הכלכלה האיראנית. הנגיד האיראני יצא בראש צוות יועצים גדול לאירופה וביקש מראשי השלטון והבנקאות פריסת פירעון ההלוואות לטווח ארוך, מנסה על הדרך למקסם את הרווח שלו מהמו"מ.
בישראל הבינו מה הנגיד האיראני עושה, ובחטיבת מחקר באמ"ן, בפיקודם של תא"ל יעקב עמידרור וסא"ל יצחק לב, פנו לנגיד יעקב פרנקל וביקשו שיקצה כמה מומחים לטובת ניתוח המערכת הבנקאית כדי להבין את גודל הבלוף. כך נולד מבצע "הקש בדלת" במסגרתו העבירה ישראל לאיראנים מסר: אם לא תשחררו את רון ארד, ישראל תפגע במו"מ המתנהל באירופה. האיראנים לא הגיבו.
באמ"ן תהו למה, המסקנה הייתה שהאיראנים לא חושבים שישראל רצינית. הוחלט, באישורו של רבין, לקיים הפגנת רצינות. החומר על הניסיונות של האיראנים לסדר את האירופאים עובד ואוגד בתיק מיוחד שהוצג להם. הם נדהמו ועצרו את המו"מ עם איראן והקשיחו מאוד את עמדתם.
ישראל הבהירה לאיראן כי עצירת המו"מ הייתה תוצאה של פעילות ישראלית. אם לא תחזירו את רון ארד, אנחנו נחשוף את כל השקרים שלכם, איימה שוב ישראל. האיראנים התמידו בשתיקתם. איגרא חזר על טענתו: אם הם שותקים, סימן שאין להם את הכוס ואין להם מושג היכן הכוס מונחת.
הייאוש הוביל את אמ"ן להציע את חטיפתו של מוסטפא דיראני. גם מי שתמך בפעולה, ובראשם ראש אמ"ן שגיא, הודה כי נועדה "להשלים עבורנו פער מודיעיני" ולא כי מישהו חשב שסיירת מטכ”ל תצא למבצע חילוץ ברגע שדיראני, שכונה “עוקץ ארסי” יתחיל לדבר. במילים אחרות: דיראני נחטף ב־1994, שש שנים אחרי המגע האחרון שלו עם רון ארד כדי להעיד מה שהיה אז.
החטיפה דרשה משאבים אדירים ואיסוף מודיעין רחב מאוד כדי לצמצם את הסיכון לחיי הלוחמים של סיירת מטכ"ל. הפגישה המכרעת נערכה בביתו של רבין ברמת אביב. יש יותר גרסאות למה שאירע באותו ערב מאשר מספר האנשים בחדר.
16 צפייה בגלריה
''ממשלת ישראל הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להחזיר אותו הביתה''. רון ארד שנה לפני נפילתו בשבי
איתן הבר המנוח, מנהל לשכתו של רבין, אמר לי לימים כי "אני מוכרח להגיד שהופתעתי כשרבין אישר את חטיפת דיראני. תחשוב מה היה קורה אילו איזה צייד היה יורה ברוטור של המסוק. הרי עשרות מטובי הבחורים היו נהרגים. לעומת זאת, עצם אישור הפעולה, למרות הסיכון, מוכיח כי ממשלת ישראל באמת הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להביא הביתה את רון ארד".
"עוקץ ארסי" נחטף ב־21 במאי 1994. במתקן הכליאה החשאי של יחידה 504 הופקד עליו החוקר דורון זהבי, שנודע בכינוי ג'ורג'. כולם, לרבות ראש הממשלה רבין, תלו בחקירה תקוות גדולות. אבל דיראני היתל בחוקריו, או שמסר מידע שלא יכול היה לקדם באמת את החיפוש אחר “חום הגוף”.
באמצע 1999 הפתיע נסראללה את המתווך גרהרד קונראד ויתר המתווכים הגרמנים ואמר כי הפעיל לחץ כבד על ראשי חמולות גדולות באזור הבקעא בלבנון, בסמוך למקום שבו נראה רון ארד בפעם האחרונה, וכי אלה אמרו כי ייתכן שארד נהרג או מת וקבור בסמוך לכפר נבי־שית, שם היה כלוא, באזור שגודלו כארבעה ק"מ רבועים. אולם המקום עליו הצביע היה גדול מדי לחיפוש דקדקני מהסוג הזה והערוץ הזה נחסם גם הוא.
בשלב זה, אפריל 2000, הודיעו הגרמנים לנסראללה שיחדלו מהמגעים אם לא יציג הוכחה כלשהי כי ארגונו קשור לפרשה. נסראללה הפתיע ושלף את האס ששמר כל השנים בשרוול. בתמורה לשחרור האסירים הלבנוניים שבידי ישראל, ובראשם דיראני ועובייד, יספק פריטים אישיים שהיו על רון ארד בעת שצנח ממטוסו.
במשך חצי שנה נוהל משא ומתן מתיש על שאלת המחיר, ובמקביל ניסה המוסד לאמת כי אכן מדובר באות חיים אמיתי מארד, הראשון מאז 1987. נסראללה דרש בנוסף שחרור של פלסטינים רבים. ישראל סירבה. בסופו של דבר, בסיוע התיווך הגרמני, מסרו אנשי חיזבאללה את האקדח והסירה איתם קפץ ארד ממטוס הפנטום לנציג המודיעין הגרמני.
בידיים רועדות פתחו נציגי צה"ל, המוסד ואילן בירן, את החבילה, השוו את המספר הסידורי של האקדח ואת מודל הסירה המתנפחת והגיעו למסקנה חד־משמעית: אלה היו הפריטים של ארד. 14 יום מאוחר יותר שוחררו 40 פלסטינים לביתם בשטחים ו־12 לבנונים הוטסו לפרנקפורט ומשם לביירות, כביכול ללא קשר למסירת הפריטים שנשארה סודית עוד שנים.
אבל זה היה רק פרלוד רגוע לשורת הדרמות שתביא הפרשה אל העשור הזה. נסראללה הבין כי תמורת שני קלפי המיקוח אותם הבטיח לשחרר, עובייד ודיראני, ישראל מתעקשת לקבל את רון ארד, אותו לא יכול היה או לא רצה לתת. כדי לשחרר את הלבנונים, נסראללה ידע, עליו להגדיל את כוח המיקוח שברשותו.
וכך יצא לדרך אירוע חטיפת שלושת חיילי צה"ל, בני אברהם, עומר סואעד ועדי אביטן, בהר דב ופיתויו של אלחנן טננבוים לדובאי לביצוע עסקת סמים. עבור החזרתם הייתה ישראל מוכנה לשחרר את שני קלפי המיקוח שלה, למרות זעמה של משפחת ארד. שר הביטחון לשעבר, בנימין בן אליעזר, הודה בראיון ברדיו במה שכולם לחשו זמן רב: חטיפת עובייד ודיראני לא הועילה כהוא זה לקידום המאמצים לאיתור רון ארד.
"ברשימה הראשונית נכלל שמו של סמיר קונטאר", משחזר קונראד, "אבל ברגע האחרון לדרישת בן אליעזר, הוציאו אותו מהרשימה. בסופו של דבר נקבע שחיזבאללה יחזיר לישראל את שלושת החיילים ואת אלחנן טננבוים, ובתמורה תחזיר ישראל את דיראני, עובייד, 21 אסירים לבנונים נוספים, 40 פלסטינים ועשרות גופות של לבנונים ופלסטינים. בשלב השני יספק חיזבאללה מידע חד־משמעי על גורלו של רון ארד, או את ארד עצמו, ובתמורה תשחרר ישראל את סמיר קונטאר.
בשנתיים הבאות, התרשמו בישראל ובגרמניה, ערכו אנשי חיזבאללה כמה ניסיונות לפתור את התעלומה. בכמה פעמים סיפרו כי ערכו חפירות באזורים שונים בלבנון. "הייתי נוסע באופן תדיר לביירות כדי לאסוף עצמות", אומר המתווך קונראד שאז מותר היה רק לכנות "מר חיזבאללה”.
"לצער כולנו, לדעתי גם זה של נסראללה, כל בדיקות הדי־אן־איי שנערכו להן חזרו שליליות".
במקביל פעל חיזבאללה מול נציגי משמרות המהפכה ומיניסטריון המודיעין בלבנון כדי לחקור את הפרשה ולספק לישראל דוח של מה שאירע בה.
במקום אחר לגמרי בעולם ניהל המוסד מבצע נוסף. פירות המבצע הובילו ב־2005 להקמת ועדת מומחים באמ"ן שבדקה שוב את כל פרשת "חום הגוף". החומרים שנמצאו בפני הוועדה, כך האמינו כל חבריה, לא הותירו מקום לספק: רון ארד נחטף בידי כוח אל־קודס של משמרות המהפכה מהבית של משפחת שוכור בנבי־שית. דיראני חשש מפשיטת קומנדו ישראלית וביקש מהאיראנים לשמור על ארד תמורת כסף וחסות שיפרשו משמרות המהפכה עליו ועל ארגונו הקטן.
מפקד משמרות המפכה בלבנון, עלי רזא עסכרי, על פי אותה גרסה, קיבל את הצעתו של דיראני, בשינוי קטן - הוא לא רצה לשלם ולא רצה להגיד לדיראני מה הוא עושה עם הטייס הישראלי, ולכן ניצל את פעולת צה"ל במיידון וחטף אותו מהבית.
על פי המשכו של אותו נרטיב, ארד הוחזק בלבנון עד שהועבר בתחילת 1990 לאיראן והוחזק שם בתנאי בידוד וסודיות קיצוניים. לאחר חטיפתו של דיראני ב־1994 חששו האיראנים שיפליל אותם והחזירו את ארד ללבנון, שם הוחזק מבלי שאיש יידע על כך עד שמת ממחלה באמצע שנות התשעים.
שלב ב' של העסקה הביא בחשבון את המחויבות הפומבית שנסראללה לקח על עצמו לשחרר את קונטאר, ובישראל יצאו מתוך נקודת הנחה, מוצדקת, שהוא באמת ינסה לפתור את עניין רון ארד. פחות התייחסו למצב שבו לא יצליח אבל עדיין יוותר מחויב לשחרור קונטאר. כדי לעמוד במילתו לשחרר את הרוצח המתועב מהפיגוע בנהריה, הורה נסראללה על חטיפת חיילים ישראלים - אהוד גולדווסר ואלדד רגב - בפעולה שהובילה ב־2006 לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
בנקודה הזו עלה במוחו של ראש המוסד דאז, מאיר דגן, רעיון שיביא אחת ולתמיד לפתרון תעלומת רון ארד. מתחקיר האירועים שהובילו למבצע “עין הנמר” שערכתי בשנים האחרונות וגם משיחות שקיימתי השבוע, עולה שוב רשומון של גרסאות שניתן לפרט כאן בקצרנות במסגרות מגבלות הצנזורה. הרעיון בבסיס המבצע היה כיצד יגיע המוסד ללוע הארי של המודיעין האיראני וחיזבאללה, ויביא משם את המידע שחסר כדי לפתור את תעלומת רון ארד. דגן ביקש לדעת, אחת ולתמיד, מה קרה לארד מאז נעלם מהמקום שבו ידוע בוודאות כי הוחזק לאחרונה, בכפר נבי־שית בלבנון.
כדי לעשות את הדרך הזו נדרש המוסד לעזרתו של השב"כ. יצחק אילן, מראשי הארגון וכנראה אחד מהחוקרים הטובים ביותר שקמו לו אי פעם, הופקד יחד עם סגנו על המשימה. לפני המבצע הם סרקו את כל חומרי המבצעים הקודמים ובמוסד מספרים כי בסופה של הסריקה אמרו "חד־משמעית" שאם המוסד אכן יצליח לסדר להם גישה ללוע הארי של המודיעין האיראני, הם בטוחים שהתעלומה תיפתר.
בשב"כ זוכרים את זה לגמרי אחרת. "אני הבנתי עוד לפני המבצע", אמר לי אילן כמה חודשים לפני מותו, "שהפתרון בכלל לא נמצא שם". ראש השב"כ, יובל דיסקין, שנתן אמון גדול באילן, התנגד למבצע. בניגוד לדגן, הוא סבר כי כל הידיעות שהתקבלו במערכת המודיעין הישראלית המתקפות את "ההנחה האיראנית" היו כוזבות וכי ארד מצא את מותו, כנראה מידיו של אחד משוביו, זמן קצר לאחר שנלקח מנבי־שית ב־1988.
אולם דגן היה אחוז התלהבות מהמבצע, אותו כינו חלק מראשי קהילת המודיעין "הזוי, אם לא מטורף לגמרי". חלקים גדולים של המוסד גויסו לטובת המבצע ובמאמץ גדול ותוך סיכונים אדירים הצליחו לוחמי הארגון להגיע למקום אליו רצו אבל שם, למרבה האכזבה, לא נמצא דבר. שום רמז שיסייע ולו במעט לפתרון. גם הפרשה הזו הולידה מתוכה שובל של מוות וצל כבד.
אותה תוצאה מתסכלת מתחברת למבצע האחרון של המוסד, אותו הזכיר השבוע ראש הממשלה. היא חידדה בזמנו את הדעה, כי כל מערך המודיעין שנבנה מתחילת שנות התשעים ואילך, לפיו רון ארד באיראן, וכל המבצעים והפעולות והחיסולים והמלחמות שנבעו מהמערך הזה, נשענו כולם על כרעי תרנגולת. המבצע האחרון של המוסד הניב עוד אינדיקציות (לא סופיות עדיין) כי סוף המסלול של "חום הגוף", סוף חייו של רון ארד, נמצא קרוב יותר, אולי אף קרוב מאוד, לאותו לילה נורא במאי 1988 בכפר נבי־שית בבקעת הלבנון.
