1. בעניין בניית התיבה – לוועדה אין כל ביקורת. לא ברור כיצד תיבה לא גדולה (150 x 25 מטר, גובה 15 מטר) הצליחה להכיל יצורים רבים כל כך, וכמו כן, לא ברור כיצד היא שרדה את שטפונות המבול. אבל עם הצלחה אין להתווכח. התיבה מלאה את ייעודה ובתחום זה לא היו כשלים.
ביחס ליתר התחומים, דו"ח הוועדה מכיל סעיפים קצרים אך מהותיים. כיוון שמדובר בניסיון אלוהי ראשון להשמיד את האנושות, מומלץ לקוראו בקפידה לפני הניסיון הבא:
2. הכעס האלוהי על בנות ובני האדם שהוא ברא מובן שהרי "הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". עם זאת, הבחירה להעניש גם את הצמחים והחיות ולהשמיד כמעט את כל העולם, תמוהה.
3. המסקנה החשובה ביותר – מבצע המבול נכשל ולא השיג את ייעודו. עיון בפרשת נח ובוודאי בכל התנ"ך, מלמד שהאנושות המשיכה וממשיכה להרגיז את אלוהים, והעולם עדיין מלא חמס.
לאחר המבול אפילו נח - "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" - שיועד להתחיל את האנושות החדשה, זה שלפני המבול "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ", הפך לפוסט-טראומטי. האשמה והפחד הפכו אותו לשיכור המתגולל באוהלו, וחם בנו, פוסט-טראומתי אף הוא, אנס אותו בעודו שיכור.
4. כנראה שהבחירה להשמיד פרויקט שרק התחיל את דרכו, ואחר כך לשוב ולבנותו מאותם חומרים, לא תפתור את הבעיות ויש לשקול חלופות:
א' השמדה טוטלית של כל הפרויקט ששמו "עולם. ב' השלמה עם כך שהפרויקט יהיה בעל אופי מושחת. ג' לימוד מעמיק של גורמי השחיתות, ומציאת פתרונות יסודיים שייושמו בעולם הקיים.
הולדת האמונה בבחירה חופשית
הכשל שהוביל לבחירה באסטרטגיית המבול הוא האמונה בבחירה החופשית, אמונה שנולדה בצמוד לבריאת אדם וחווה. כבר מהניסוי הראשון, ניסוי האכילה מפרי עץ הדעת, ניתן היה ללמוד שרעיון הבחירה החופשית לא עומד במבחן המציאות. האלוהים ברא אנושות שלא מתאימה לקונספט של חופש בחירה.
פעם אחר פעם כושלת האמונה שלבנות ובני חווה יש אפשרות לבחור באופן חופשי. בכל פעם הניסיון מוביל לכישלון, ובעקבותיו לסבל ולענישה קיצונית. בכל פעם אנחנו מופתעות מחדש לגלות שהענישה לא משפיעה לטובה על רמת הפשיעה. למרות זאת, ומסיבות שקשה להסבירן, אלוהים לא מוותר על החוט המשולש שמורכב מאנושות, בחירה חופשית ועונשים.
לאמונה בבחירה החופשית יש יחסי ציבור יוצאים מגדר הרגיל, וכולנו, דתיות וחילוניות מכל המגזרים, מאמינות ומחנכות את בנותינו שהכול בידיים שלהן.
איחולים שפוצעים את הנשמה
על כרטיסי ברכה מנצנצים אנחנו כותבות סיסמאות הבל של תרבות הבחירה החופשית: "השמיים הם הגבול", "אם תאמיני בעצמך תצליחי", ומזמזמות באוזני הבנות והבנים שלנו: "מלך הגברים... מלך העולם... קום תהיה כל מה שבא לך", וגם "תעשי רק מה שאת אוהבת".
וכשיתגלה הכזב? אנחנו כבר נהיה זקנות והן יהיו נשים מבוגרות, רבות מהן מתוסכלות, מרגישות שהן אכזבו אותנו ולא הגשימו את החלומות שרקמנו עבורן. הן יכלאו את חלומותיהן במסך הטלוויזיה, בהתמכרות לקניות, לדיאטות, שיפוצים, ניתוחים, בישולים, ניקיונות ושאר פעולות שיסיחו את דעתן מההבנה הכואבת שהשיטה - בשקר יסודה.
והכי נורא? גם הן יספרו לבנותיהן ש"השמיים הם הגבול".
זו לא טעות, זו הטעיה
קשה להאמין שהתרבות הדתית-מונותאיסטית, ובעקבותיה גם תפיסות המוסר החילוניות, לא הצליחו להגיע למסקנה שלרעיון הבחירה החופשית יש רייטינג גבוה מדי, שמנותק כמעט לחלוטין מהמציאות. את הדבקות באמונה בבחירה החופשית נוכל להבין אם נחפש את האינטרס שבשימורה ובעוצמתה.
כשאנחנו מנסות לאתר אינטרסים תרבותיים, כדאי לחפשם במרחב המחייה של המנהיגות. השאלה שצריכה להנחות את החיפוש היא: מה מרוויחה ההנהגה (הדתית/ הפוליטית) מטיפוח אמונה זו? במקרה שלנו, התשובה פשוטה ומקרה הבוחן של סיפור המבול יעיד על כך. האמונה בבחירה החופשית מעבירה את כל הבעיות למישור של הפרט, ומעמיסה משקולות של אשמה על כתפי כל אחת מאתנו. אישה אשמה לא באה בתלונות למנהיגות, אלא אוכלת את עצמה בשקט.
רעיון הבחירה החופשית לופת אותנו משלושה כיוונים: האחד – הוא גורם לנו להתהלך בעולם עם תחושה קבועה של אשמה. השני - הוא מבודד כל אחת מאיתנו, שכן הוא מניח את כל כובד משקלו על האחריות האישית. הלפיתה השלישית הוא ביצירת רגשי נחיתות וקנאה מול "המפורסמות" ו"המצליחות", שהרי הן ביצעו את משימת הבחירה החופשית ואנו כשלנו בה.
המבול כמקרה בוחן
כן חברות, רעיון הבחירה החופשית משיג מטרה הפוכה מזו המוצהרת. הוא כאילו עובד בשירות החירות האנושית, ולמעשה הוא משעבד את מעט החירות שיש לנו.
מפתיע לחשוב שסיפור המבול, שבמוקדו ענישה קולקטיבית, נוצר על מנת לבצר את האמונה בבחירה החופשית. אלא שהעובדה שאיש אחד שמוגדר "צדיק תמים" ניצל מהמבול (והציל את משפחתו), מעודדת אותנו להאמין שאם רק נהיה צדיקות כמו נח, נוכל להציל אותנו ואת משפחתנו. לחילופין, אם נפגענו ממבול כזה או אחר, נידרש להאמין שאנו נשות חמס ועלינו מוטלת האשמה. מובן שחינוך מסוג זה יגרום לנו להסמיק מבושה כשאסון שמתרחש עלינו, ולכן לא נאבק לתיקון העוולות האמיתיות.
עוד דוגמאות?
קל להבין שבחירה חופשית (כמעט) לא קיימת, ובכל זאת, למען מי שזקוקה לכך, הנה כמה דוגמאות לשבר את האוזן:
אם את חושבת שבחרת להיות יהודייה וציונית ועל כן את משוכנעת שיהדות וציונות הן הבחירות הנכונות, כדאי לך לחשוב מה הייתה תפיסת עולמך לו היית נולדת כפלסטינית בעזה, בכפר בסין או כנוצרייה בקהילה ליברלית באירופה. מה היו הסיכויים שבכל אחת מהאפשרויות האלו היית חושבת שהבחירה בחיים יהודיים-ציוניים היא מוסרית.
או, מה הסיכויים שהיית אישה משכילה לו היית נולדת וחיה באפגניסטן, בכפר קטן ועני באפריקה או במאה שערים.
האם באמת בחרת להיות "חילונית"? האם באמת בחרת להיות "חרדי"? האם באמת בחרתי להיות "שמאלנית"? והאם תומכי ביבי בחרו באופן חופשי לתמוך בו?
ההבנה הפשוטה שההחלטות שלנו הן כמעט רק תוצר של נסיבות, מחנכת לצניעות, להקשבה פקוחת לב ולאחריות.
לשנות את כיוון האשמה
השבוע צעקו כותרות העיתונים את רציחתה של ליטל יעל מלניק, נערה בת 17, מאושפזת במוסד רפואי שעל פי החשד נרצחה על ידי מי שאמור היה לשמור על חייה ובריאותה. אין ספק שהרוצח צריך להיענש בחומרה, ויחד עם זאת, יש להזכיר שוב ושוב שהתמקדות של המחאה ברוצח פועלת באופן פרדוכסלי נגד מיגור התופעה. הרוצח והאנס (כן, כך יש לכנות מי שמבצע אקט מיני בבנות ובני חסותו), הוא פרי של תרבות שמעודדת (כן, קראתן נכון, מעודדת) זאת.
האם הייתה לו בחירה חופשית?
ההבנה הקשה לעיכול היא שזה מורכב. נסו לדמיין מה היה קורה לו אח בבית חולים היה יושב במרכז המחלקה ואוכל פגר של חתול. הוא היה מפוטר לאלתר, נכון? אז מה ההבדל בין אונס של מטופלת לאכילת חתול? שאכילת חתול באמת מזעזעת אותנו.
או מה היה קורה לו הרב מוטי אלון היה מחלל שבת בפרהסיה, האם גם אז היה זוכה לאתרוג של הרב דרוקמן וחבריו? ברור שלא, הרי חילול שבת.
הגורמים המרכזיים להפיכתו של אדם לאנס-רוצח הם האופן שבו הוא גודל והתרבות הקהילתית שלנו. אנחנו לא נולדות פושעות ולא בוחרות להיות פושעות, ובדיוק כמו בימי המבול – ענישה לא תפתור את האלימות המגדרית.
כן, כמובן שצריך להעניש אנסים ורוצחים, אבל מה שחשוב הרבה יותר הוא לשקם את הבתים הפרטיים ואת ערכי הקהילה. ענישה חייבת להיות חלק ממערך שיקומי. אנסים נוצרו על ידי קהילה שמזניחה את השכבות החלשות שלה, שמאפשרת למשפחות לפגוע ולהזניח ילדים (כן, רוב האנשים הפוגעים היו ילדים פגועים), שמאפשרת למצ'ואיזם ולעמדות מיזוגיניות לחגוג ומטפחת את תרבות האונס. התיקון האמיתי הוא בתביעה מהרשויות להקצות תקציבי ענק, תקציבים בלתי נתפסים, להתמודדות עם תרבות האונס. תקציבים בתחום השיטור, החינוך והרווחה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
כאילו בתיאום עם הטור של השבוע, כתב "אחד העם": "באמת אני שואל, מאיפה את מביאה את דברי ההבל ורעות הרוח האלה. התורה נמסרה למשה במעמד הר סיני, מילה במילה מהקדוש ברוך-הוא, ולו אות אחת הייתה חסרה או שונה אין היא קבילה... האל כל-יכול, לא מוגבל והוא ואין בלתו... האל לא חייב לך דבר, ואם יש לך טענות דברי אתו ישירות... לטעמי אין לנו צורך להיחשף לקובלנות של כל אחד כלפי הבריאה, ברוך ה' יש גם יצר הרע לכל אחד מאתנו שעליו צריך להתגבר".
אחד העם יקר, תודה על דברי הטעם. אני שמחה להכיר את תמונת העולם הרוחנית שלך. שאלתי לפני שבועיים ואני שואלת שוב: איך אתה מבין את הקביעה שהתורה נמסרה למשה במעמד הר סיני? היכן היה משה, כיצד מסר לו אותה האל ומתי ואיך היא נכתבה? רק אם תרד לפרטי האמונה אני אוכל להתייחס אליה. כרגע היא ערטילאית.
ובעניין התלונות, ברוכה ה' אין לי תלונות, לא כלפיה, לא כלפי אף אחת או אחד ולא כלפי עצמי. תלונות אין לי - אבל סקרנות יש לי וגם כאב. יש דברים כואבים שצריך לתקן בעולם, ובדבר הזה אני מסכימה אתך – האחריות לתיקון היא עלינו בלבד.
שבת שלום!
