הבעל ירש דירה מסבתו – גרושתו דרשה חצי

האישה טענה שבמהלך הנישואין היה ברור שהדירה משותפת וכספי השכירות ממנה הופקדו לחשבון משותף של הזוג. אבל בית המשפט דחה אותה

עו"ד יוגב בוטבול | פסקדיןפורסם: 12.10.21 , 08:31

בית המשפט למשפחה בקריות דחה לאחרונה תביעה של אישה גרושה שדרשה לקבל מחצית מהזכויות בדירה שירש בעלה לשעבר מסבתו. השופטת ליאת דהן חיון קבעה שאין סיבה לסטות מהכלל שלפיו נכסים שהתקבלו בירושה לא יאוזנו.

בני הזוג, הורים לשלושה ילדים בגירים, נפרדו ב-2014. מאז הגישה האישה כמה תביעות רכושיות שבמסגרתן דרשה בין היתר להצהיר שהיא זכאית להירשם כבעלת חצי מהזכויות בדירה שירש הבעל במהלך החיים המשותפים לאחר מות סבתו ב-2010. לטענתה היה ברור שמדובר בנכס משותף, לאור העובדה שדמי השכירות (1,000 שקל בחודש) הופקדו לחשבון המשותף.

לדבריה, הצדדים עשו שימוש בכספי השכירות לצורך התא המשפחתי וכן העניקו רשות לבן הבכור להתגורר בה לאחר שיפוץ הדירה על ידם. בנוסף, הדירה הושכרה לצדדים שלישיים והיא חתמה על הסכם השכירות לצד בעלה. היא הוסיפה כי הם גרו בדירה יחד לפני הנישואים. בנסיבות אלה, לדבריה, היה שיתוף ספציפי ויש להורות על פירוק שיתוף ביחס לנכס.

גירושים גירושין ריב פרידה סכסוך (shutterstock)

אילוסטרציה(shutterstock)

הבעל מצדו הכחיש שהייתה כוונת שיתוף. לחיזוק גרסתו הוא ציין שהאישה לחצה עליו למכור את הדירה לכיסוי חובות והוא סירב לעשות כן בכדי שהכספים שיתקבלו לא יזקפו כחלק ממסת הנכסים של התא המשפחתי.

לדבריו, סבתו אפשרה לו עוד בחייה להשכיר את הדירה וליטול לעצמו את דמי השכירות. כמו כן, מעולם לא נאמר לאישה או הובטח לה שהדירה תהיה משותפת. הוא הוסיף כי האישה לא טיפלה בהשכרת הדירה או בגביית דמי השכירות, אף שידעה את זהות השוכרים.

ואכן, השופטת ליאת דהן חיון דחתה את התביעה והבהירה כי על הטוען לשיתוף מוטל להוכיח כוונה ליצירת שיתוף ספציפי בנכס והאישה לא עמדה בחובתה זו. בפסק הדין צוין שאין במגורי הצדדים בטרם הנישואין בכדי ללמד על שיתוף הנכסים, בפרט כאשר בתקופה זו הזכויות היו נתונות לסבתא המנוחה, ולצדדים ניתנה רק זכות שימוש.

שנית, חרף העובדה שילדי הצדדים התגוררו בנכס לא מוכיחה שמדובר בנכס משותף. זאת במיוחד לנוכח עדות האישה עצמה, שהצהירה כי "אני הייתי צריכה לריב אתו שהילד יקבל את הדירה כי הוא לא רצה".

גם טענות האישה בנוגע לכספי השכירות נדחו. השופטת כתבה כי היא לא הוכיחה שהכספים הופקדו בחשבון המשותף ועדותה בהקשר זה לא הייתה קוהרנטית. השופטת ציינה כי האישה צירפה הסכם שכירות אך עדותה ביחס להסכם זה נמסרה באופן מבולבל והיא לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע היא לא חתומה עליו. היא גם לא זימנה איש מהשוכרים לעדות.

האישה גם לא הוכיחה כוונת שיתוף מצד הבעל או הצהרה במפורש או בהתנהגות כי מדובר בנכס משותף. "אני מקבלת את טענת האיש ולפיה מעולם לא הבטיח לאישה בכל צורה שהיא כי דירת הירושה תשמש כנכס משותף", סיכמה השופטת.