חודשיים עברו מאז שהכוחות האמריקאיים עזבו את אפגניסטן, והמדינה נפלה בידי הארגון האיסלאמי הקיצוני והאכזרי הטליבאן. עם נפילת קאבול דווח על תורים ארוכים מחוץ לשדות התעופה ולשגרירויות זרות, מלאות באזרחים הממתינים בתקווה שיוכלו להשיג ויזות או טיסות מחוץ למדינה על מנת להימלט מחיים תחת משטר אלים. תמונות של אזרחים שנתלו בתקווה אחרונה על גלגלי מטוסים ממריאים הופצו בכל העולם. זה היה ברור: הם יעשו הכל, הכל, כדי לא להישאר שם אפילו עוד דקה אחת. עבור כל אזרח אפגני זו סכנה. עבור הנשים האפגניות אפילו יותר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מהר מאוד התברר שהטליבאן הוא בדיוק אותו ארגון ברברי שאזרחי אפגניסטן ידעו בהשתלטות הקודמת לפני יותר משני עשורים. כזה שמונע מנשים זכויות בסיסיות, ומאיים עליהן בהפיכה לשפחות מין ובמכות באור יום, באמצע הרחוב.
5 צפייה בגלריה
''לא ציפינו לכזאת אדישות מהעולם''. אזרחים אפגנים מנסים להימלט מהמדינה בשדה התעופה של קאבול
(צילום: אינסטגרם)
חמש נשים צעירות, בשנות ה־20 לחייהן, סיפרו לנו בשבוע האחרון כיצד השתנו חייהן מקצה לקצה. הן פוחדות. השיחה לא פעם מתנתקת, הן מתחרטות ואז שוב יוצרות קשר. רוצות שהעולם יידע מה עובר על העם האפגני בכלל ועל הנשים האפגניות בפרט. הן מספרות על חיים שהפכו לבלתי נסבלים: אסור להן לרכוש השכלה, לעבוד, לצאת לבדן מהבית כדי לקנות מצרכים - אלא רק בליווי גבר, לנעול עקבים, ללבוש בגדים צבעוניים והן חייבות לכסות את עצמן באופן מלא כשהן יוצאות מהבית.
בקול רועד ובכי מר, כולן מתארות את אותה מציאות נוראית שנכפתה עליהן, מתחננות לעזרה ממדינות המערב, אבל מבינות שהיא כנראה כבר לא תגיע.
לפני שהטליבאן הגיע למדתי הנדסה באוניברסיטה בקאבול, ואז נאלצתי לחזור לגור עם הוריי ברזני. היו לי חיים טובים למדי בקאבול, למדתי, מימשתי את עצמי, היו לי מטרות, בניתי עתיד לעצמי. קיוויתי שיום אחד, כשאסיים את הלימודים, אתחיל לעבוד וארוויח מספיק כסף כדי לעזור להורים שלי. באוניברסיטה למדתי עם בנות רבות שייחלו ליום הזה שיוכלו לעזור בפרנסה של המשפחה בעזרת ההשכלה שירכשו. ועכשיו? מה יש לי עכשיו?"
כיצד חייך השתנו מאז חזרתו של הטליבאן?
"אין בי יותר תקווה או משמעות לחיים. כלום. אני בבית. המציאות היא שכעת נשים צריכות לשבת בבית, זהו כל תפקידן בחיים. אתמול בת דודתי צילצלה אליי בבכי מר ואמרה לי, ‘מה אנחנו אמורות לעשות? איך חיינו ייראו מעתה? איך אפשר לחיות כשאסור לנו לעבוד או ללמוד?’ כאב לי נורא לשמוע אותה. בכינו יחד. הטליבאן הודיע שנשים צריכות להישאר בבית ולא לצאת - זו לא המטרה שלנו בחיים, לא איחלתי לעצמי שכך חיי ייראו, חיים בתוך ארבעה קירות.
“כל האוניברסיטאות נסגרו לנשים, אסור לנו לצאת לעבוד, ואני פשוט מוצפת רגשית, כל מה שאני רוצה לעשות זה רק לבכות. את היחידה שאני יכולה לסמוך עליה ולספר את מה שעובר עליי, ואת אישה, אני בטוחה שאת מבינה אותי".
איפה היית ביום שבו הטליבאן השתלט על קאבול?
"הייתי באוניברסיטה, פתאום חברה התקשרה אליי ואמרה לי, 'בואי מהר להוסטל (מעונות הסטודנטים – ג"ק), הטליבאן הגיע והשתלט על כל קאבול'. רצתי להוסטל, ארזתי מהר את חפציי במטרה לעזוב לבית של דודיי בקאבול אבל לא הייתה שום מונית. ישבנו כל הבנות יחד בהוסטל ופשוט בכינו מפוחדות ממש. זה היה היום הנוראי ביותר בחיי, אני לא אשכח אותו לעולם. גם עכשיו, כשאני משתפת אותך בזיכרונות מהיום הנוראי הזה, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות.
"למדתי אנגלית באוניברסיטה, כל כך רציתי לשפר את השפה, התכוננתי למבחן כדי לטוס מאפגניסטן ולהמשיך ללמוד בחו"ל, כדי לקבל השכלה טובה, אבל החלום הזה נגוז. מהיום שהטליבאן הגיע, אין יותר אותי, אין לי יותר זהות, אין לי יותר משמעות או מטרות. אין חיים".
איך הימים שלך נראים כעת?
"אני חיה בבית הוריי, ואני משועממת נורא. אני בוכה כל היום. פעם יכולתי לנהוג במכונית, עכשיו כבר לא, אין חופש לנשים לעשות מה שהן רוצות. אסור לי לעבוד. הטליבאן אומר שלנשים אסור לעבוד, שהן צריכות להתחתן. בנים יכולים ללמוד בבית הספר ובנות יכולות ללמוד רק עד הכיתה השישית. אני מרגישה שאני בתוך כלא. אמא שלי, אחיותיי, חברותיי, כולן איבדו תקווה. יש לי חברה שאיבדה את אביה, והיא הייתה יוצאת לעבוד כדי לפרנס את אמה ואחיותיה, ועכשיו אין לה את האפשרות הזאת. היא בוכה כל היום. לפעמים אני אומרת, 'אלוהים, אני לא רוצה את החיים האלה, קח אותי, אני רוצה למות'.
"ועכשיו אין לי ברירה, אני חייבת להתחתן עם גבר וזה הסיוט הכי גדול שלי. יש לי חברות שהצליחו לברוח מאפגניסטן וכולם אומרים לי שאני חייבת להתחתן כדי שיהיה לי טוב באפגניסטן. ואני לא רוצה, אני לא רוצה להתחתן, רציתי להיות מהנדסת ולעבוד, אני לא רוצה להתחתן.
"אני קמה כל בוקר, מנקה, מכבסת, עושה את מטלות הבית. זו כל התכלית שלי מעתה. הטליבאן הוציא הוראה שאסור לנו אפילו להשתמש ברשתות חברתיות. הלוואי ויכולתי לברוח מפה, הלוואי, הרבה אנשים ניסו, אבל לצערי אין לי כסף. אני רוצה לחיות במקום שבו אוכל לנשום בלי לפחד, לרכוב על אופניים לאוניברסיטה.
"היום כשיצאתי לקנות כמה דברים בשוק, הבחנתי בנערה שלבשה מכנסיים וחטפה מכות נוראיות מאנשי הטליבאן. הם הכו אותה דקות ארוכות בעודה שרועה על האדמה. אף אחד לא יכול היה לעשות שום דבר. אחרי שהכו אותה היא נלקחה לאנשהו.
"פעם אחת כשיצאתי לרחוב לבד, אנשי הטליבאן עצרו אותי ואמרו לי שאסור לי להסתובב לבד, אחד מהם נתן לי מכה בזרוע עם הרובה שלו. זה היה נורא.
"אמא שלי איבדה תקווה, היא פשוט מודאגת וחוששת מה יהיה איתי ועם אחותי הקטנה. היא מסבירה לי שכדי שאהיה בטוחה בחיי אני חייבת להתחתן כמה שיותר מהר. חזרנו 20 שנה אחורה. כל הזמן הזה נשות אפגניסטן התחילו להיות כמו הנשים במערב, אינטליגנטיות, משכילות, אבל עכשיו חזרנו אחורה בזמן. חזרנו לנקודת ההתחלה. לאומללות".
צפית בתמונות הנוראיות של אזרחים אפגנים שמנסים להימלט מהמדינה?
"בהחלט. זה היה מביש. אני יודעת שהרבה אנשים בעולם צפו בתמונות האלה וצחקו, עשו מזה בדיחה, על אותם אנשים שנתלים על מטוסים. אבל אני מבינה את האנשים האלה שניסו לברוח, הם לא אנשים טיפשים, הם אנשים שמאבדים תקווה מוכנים לעשות הכל".
פ' לא תשכח לעולם את כניסת הטליבאן לקאבול. עד הרגע האחרון, היא מספרת, כולם חשבו שזה לא אפשרי. שזה לא יקרה. שמישהו יעצור את זה ברגע האחרון.
"כולם היו בעבודה כמו בימים רגילים. הייתי בעצמי באוניברסיטה, כשלפתע שמעתי רעש נוראי, אלה הטליבאן שנכנסו לעיר", היא מתארת את הרגע שבו הכל השתנה, "אני לא יכולה להביע את מה שהרגשתי כי מילים לא יכולות לתאר את הפחד והחרדה. כל האוניברסיטאות ובתי הספר והמשרדים נצטוו לסגור ולחזור הביתה, היה ברור שבגלל הטרור של הטליבאן צפויה מלחמה, אז אנחנו באמצע השיעור חזרנו הביתה ישירות מהאוניברסיטה. זה היה יום רע ונורא מאוד".
המצב לא השתפר מאז אותו יום. לא עבור פ' ולא עבור חברותיה ומשפחתה.
"החיים באפגניסטן הפכו שונים וקשים מאוד מאז שהטליבאן החזיר לעצמו את השליטה על החיים שלנו", מספרת פ', "אנשים נוטים פחות לעזוב את בתיהם, במיוחד נשים ונערות. אף אחד לא יכול ללכת לשוק לקנות מצרכים. הבנקים סגורים, אף אחד לא יכול למשוך את כספו מהבנק, האבטלה והעוני הגיעו לשיא. כמעט כל האנשים חיים מתחת לקו העוני. בחלק מהמשפחות, המפרנסים היו אלמנות שיצאו לעבוד ונהגו להאכיל את עצמן, אבל עכשיו אסור להן לצאת לעבוד. אין כמעט כרטיסי אשראי, שהפכו להרבה פחות שכיחים. זה נדיר למצוא אותם.
"מחירי המזון הוכפלו, קמח, שמן ואורז. אנשים מהמחוזות הצפוניים הגיעו לקאבול כתוצאה מהמלחמה והקימו אוהלים ברחובות. אוניברסיטאות ובתי ספר נסגרו בפני סטודנטים ועדיין לא התקבלה החלטה אם לפתוח אותם. מסיבה זו, כל התלמידים והמרצים התייאשו מהמצב ורוב חברינו לכיתה נמלטו לחו"ל.
"החיים תחת שלטון הטליבאן משעממים ומדכאים. ילדים, צעירים, מבוגרים – כולם בדיכאון.
"אבא שלי, לפני השתלטות הטליבאן יצא לעבוד כל יום, עזב כל יום בשבע בבוקר וחזר בחמש בערב. כיום הוא מובטל והוא נמצא כמעט חודשיים בבית. הוא היה היחיד במשפחתנו שעבד כי אני סטודנטית בעצמי והייתי עסוקה רק בלימודיי. אבל כרגע אין במשפחתנו מי שיש לו עבודה או הכנסה. בימים אלה אנו עוברים את הימים הקשים ביותר בחיים.
"האחיות הצעירות שלי בבית כי אין בית ספר. רבים מקרובינו נמלטו למדינות זרות לאחר שהטליבאן הגיע מכיוון שהם או שיתפו איתם פעולה או שהיה להם מסמך שעזר להם, אך לצערנו לא היו לנו נותני חסות בעניין זה".
את המהלומה העיקרית, מספרת פ', סופגות הנשים. בכל יום.
"הטליבאן שיקרו שלא יכריחו נשים ללכת עם חיג'אב ועכשיו, הם הרבה יותר נוראים מבעבר מול נשים. כל יום הם מכריזים על חוק שטותי חדש לנשים. אחד הכללים החדשים לנשים ולבנות הוא שאסור לנעול נעלי עקב כי זה מעורר גברים. הטליבאן הם טרוריסטים, הם תמיד ניצלו לרעה את האיסלאם. אני בעצמי הייתי אקטיביסטית ועשיתי הרבה דברים עבור נשים מדוכאות באפגניסטן, אבל כשהטליבאן נכנס לעיר שרפנו את כל המסמכים שלי כך שלא יישאר זכר".
את מפחדת?
"מאוד. הטליבאן לא יכול לסלוח על הפשע הזה. אם הם יידעו שהייתי אקטיביסטית פמיניסטית הם יהרגו אותי במקום. הטליבאן הוציא חוק חדש שבמסגרתו אסור לנשים להשתמש בסמארטפונים, ובקרוב הם ייקחו אותם מכל הנשים. האלימות נגד נשים הולכת וגוברת מיום ליום, נשים מוכות ברחובות מכיוון שלא לבשו את החיג'אב כפי שהטליבאן רוצה. תעזרו לנו, בבקשה".
מ', סטודנטית צעירה מאפגניסטן, אוהבת להיזכר במהלך היום בחיים השקטים שהיו לה לפני הטליבאן. זה היה רק לפני כמה חודשים, למרות שזה נראה כמו נצח.
"יכולנו לצאת ללא חשש, לעשות קניות, ליהנות עם חברים, אבל עכשיו אין לנו את הזכות לעשות אף אחד מהדברים האלה. בעבר, אני וכל הבנות יכולנו ללמוד, להשתתף בקורסי אימון, להתאמן, ליהנות ולחיות איך שאנחנו רוצות, אבל עכשיו כולם בבית מתוסכלים. ראיתי במו עיניי איך מכים ואף רוצחים נשים ונערות לא מכוסות. מותר לנו ללכת לחנויות הקרובות לביתנו, וזהו. בראיון שנערך לאחרונה, אחד מראשי הטליבאן קבע כי אסור לאישה ללבוש בגדים בצבעים נועזים, אסור להשתמש בבושם כשהיא מחוץ לביתה, ואסור לשמוע את קול נעליהן אפילו".
איך נראים הימים שלך?
"בבית אני בעיקר מבשלת, מתאמנת קצת בתוך הבית, קוראת קצת. ואני חייבת להגיד שגם את אלה אין לי הרבה חשק לעשות, אני ממש מדוכאת. אני הבת הבכורה בבית ואני הייתי אמורה לעזור בפרנסה, וכעת אין לי את היכולת. הטליבאן הרגו את אבי, וכעת אמי, אחי הקטן ואני נותרנו לבד, מבולבלים וכל כך מיואשים. אני חייבת לומר שבימים אלה נשים פה הן כמו יונים שנכלאו בכלובים אפלים, אנחנו אפילו לא יכולות לעזוב את הבית לבד.
"במשך שנים רבות, למרות הבעיות הרבות שעמדו בפני הנשים האפגניות, נאבקנו ונאבקנו, אך כיום כולן חיות בפינת הבית במצב של ייאוש. אף אישה או ילדה לא צוחקת מעומק ליבה כי הטליבאן חושב שרק גברים יכולים לקבוע כיצד כל רגע בחייהן של נשים צריך להתנהל. אנחנו חייבות עזרה ותשומת לב גלובלית".
את מתכננת לנסות לברוח מהמדינה?
"יום אחד, יום אחד אצליח לברוח מפה. ברגע שזה יתאפשר לי, אני מבטיחה שאברח מהכלוב הזה".
האם לדעתך העולם עושה מספיק עבור נשים באפגניסטן?
"באמת שלא ציפינו לכל כך הרבה אדישות מהעולם. העולם נותר אדיש למראות הנוראיים של אנשים מנסים לברוח מפה בעוד הם נתלים על מטוסים. העולם לא תומך בנו מספיק, לפחות לא כמו שהיה צריך, ולא התבטא מספיק נגד דיכוי נשים אפגניות. וזה נורא עצוב".
אם רק היה לה מספיק כסף, ג' הייתה בורחת. "לא יכולתי לעזוב את המדינה הזאת כדי להמשיך את חיי באושר", היא אומרת עכשיו בהשלמה כואבת. "יותר מ־40 יום אין לנו יום שמח. איננו יכולות לנשום בקלות, אנו חשות סכנה כל רגע, כל שנייה, ונראה כי אנו הולכות אחורה. אין לנו לאן להתקדם, אין לנו איך לרכוש השכלה ואסור לנו לעבוד. מה יהיה איתי? מה יהיה עם כל השנים שלמדתי באוניברסיטה? מה עם כל מה שכבר הספקתי ללמוד? זו הייתה השנה השלישית שלי ונותרה לי שנה אחת לתואר".
נתקלת באלימות מצד אנשי הטליבאן?
"ראיתי כמה פעמים את האכזריות של הטליבאן נגד נשים, ומאז שהטליבאן לקח את השלטון, אנשיו ביצעו מעשים אכזריים רבים נגד נשים. הם הכו נשים במהלך הפגנה של נשים נגד הטליבאן. אני ומשפחתי ניסינו לעזוב את הארץ כמה פעמים. היינו אפילו בתוכנית הפינוי. אך מכיוון שאנשים רבים הציפו את שדה התעופה, לא הצלחנו לעזוב את הארץ ובמזל נשארנו בחיים. כידוע, אירעו פיצוצים ופיגועים בשדה התעופה בקאבול ואנשים רבים נהרגו. הטליבאן הם קיצונים שתמיד רצו מלחמה והרג וטבח אנשים. הם תמיד היו בעד אלימות. כן, אני, עצמי, איימו עליי כי הם לא רוצים שאני (כל הבנות בעצם) אלמד יותר באוניברסיטה. אנחנו מנסים לעזוב את אפגניסטן בהקדם האפשרי, כי אי־אפשר לחיות כאן יותר ואנחנו בסכנה תמידית".
כניסת הטאליבן לקאבול תפסה אותה בדרך לאוניברסיטה - המקום שהיה מרכז חייה ועכשיו נלקח ממנה.
"אני זוכרת בדיוק מתי הלכתי לאוניברסיטה", היא נזכרת, "כשהגעתי הדרך הייתה כאוטית, כל הכבישים היו סגורים. המכוניות נעצרו. כל השוטרים היו על הכביש ונמלטו. הסטודנטים באוניברסיטאות בקאבול גורשו מהלילה עם כל חפציהם. אנשים רבים סגרו את חנויותיהם. חזרתי הביתה עם הרבה פחד ופאניקה. אם אצא היום מהבית זה רק עם אבא שלי, הוא גם לבוש בשחור וארוך.
“אנחנו סובלים מעוני, מאומללות, מרעב, משליליות, והמצב הביטחוני רע מאוד. אתמול למשל מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במסגד בקאבול. אני אפילו לא בטוחה אם דיווחו על כך בעולם".
החיים של פ' היו כמעט כל מה שהיא חלמה עליו. היא דוברת רוסית, ובזכות ידע השפה עבדה במשרד ממשלתי וסייעה לסטודנטים מאפגניסטן להירשם להמשך לימודים בחו"ל. היא נשואה למנתח פלסטי, ואמא לילדים. אבל אז הכל התהפך.
"כאישה, כמעט בלתי אפשרי לצאת החוצה אפילו אפילו כדי לקנות את הדבר הקטן ביותר - צריך בעל, אח, או בן שיתלווה אלייך, בלי גבר אסור לך", היא מספרת בשיחה שנקטעת מספר פעמים.
הפחד הכי גדול שלה הוא העבודה. "במשרד, היכן שעבדתי פיזית - השארתי הכל כפי שהיה. במסדרון תלויה תמונה שלי ללא כיסוי ראש, ותיקייה עם העתקי כלל המסמכים שלי - אם זה תעודת גמר של בית הספר, תעודת לידה, צילומים, ואני כל כך מפחדת שזה נשאר שם. הטליבאן הודיעו שכל מי שעבד במשרדים ממשלתיים ועם זרים כדאי שיודה בכך בעצמו כי אם יגלו זאת בעצמם דין אותם אנשים יהיה רע מאוד".
למה דווקא זה מפריע להם?
"הטליבאן חושבים שאם עבדת במשרדי הממשלה או עם גופים זרים אתה מרגל או בוגד. חמותה של חברה שלי, עבדה גם במשרד ממשלתי. יום אחד הם פרצו לביתה, התחילו לחטט לה בכל המסמכים, הפכו לה את כל הבית, הכו אותה קשות. בעלי ביקש שאעזוב את הבית שלנו ואעבור לגור עם אמי עם הילדים ושלא אצא מהבית לתקופה מסוימת. אנחנו מאוד חוששים שיום אחד יגיעו גם אליי. ביום השלישי אחרי שהטליבאן השתלטו על קאבול הלכתי עם הבן שלי, לבושה כולי בשחור כמובן, כדי לנסות לקחת את התיקייה הזו, רק שידם לא תגיע אל המסמכים הללו, אבל לא נתנו לי להיכנס. בניסיון הראשון להיכנס שם, הבחור שעמד בכניסה למבנה החל לחבוט בי עם מקל ארוך. שוב ושוב. הבן הקטן שלי כל כך נבהל והתחיל לצרוח ולבכות. זה היה נורא. אם את אישה באפגניסטן - את כלום.
5 צפייה בגלריה
''חלק מהעניין הוא להכות למען יראו וייראו. ככה הם מחנכים אותנו''. נשים אפגניות בחיג'אב
(צילום: AP)
"לפני חודש, הלכתי עם שני הבנים הקטנים שלי ועברנו מעבר חציה. אני זוכרת שבעודנו חוצים במקביל אלינו הלכו כמה בנות מכוסות כולן בשחור אבל הן לא גרבו גרביים שחורים, וחלק קטן מאוד באזור הרגל התחתונה נותר ממש מעט חשוף. חברי הטליבאן החלו להכות אותן עם מקל, חזק מאוד. כל מי שהיה בסביבה נמלט לנפשו, וגם אני. לקחתי את הבנים ורצנו עד שתפסנו מחסה. חלק מהעניין הוא להכות מול אנשים רבים למען כולם יראו וייראו, ובעיקר כדי שלא יחזרו על אותן טעויות. ככה הם מחנכים אותנו.
"בינתיים אני חיה אצל אמי, אין לי שום תכניות לעתיד, לצערי לשני הילדים שלי אין דרכונים, כבר כמה חודשים אין לי משכורת. היום יצאתי רק לחנות למטה יחד עם הבנים. רציתי לקנות להם סוג של בלון, נתתי אותו לבני ואחרי שנייה הוא אמר לי, ‘תחזירי את זה מהר אחרת הם יבואו ויהרגו אותנו’. כל הילדים כאן בטראומה.
"היום הראשון שהטליבאן הגיע לקאבול היה היום הכי נוראי בחיי. היה פשוט נורא. כולם נמלטו, היה פקק של שלוש שעות, לא הייתי מכוסה בשחור, כולם התנפלו על מצרכים - נרות, אורז, שמן, כל הרשת נפלה היה בלתי אפשרי לצלצל במשך שעות ארוכות. השכנה שלי גזרה את כל הציפורניים, הסירה את הלק הצבעוני, שברה את קלטות החתונה שלה וזרקה לפח.
"כל מה שעבר לי בראש באותו יום שזהו, זה סוף חיי. אבל בעיקר הדאגה הבלתי נגמרת לילדים - זה נורא קשה. לפעמים אני מביטה בהם אחרי שהם נרדמים, וחושבת לעצמי, איזה חיים הולכים להיות להם, איזה עתיד מחכה להם? מי הם ייהפכו להיות?"
ואיך נראים עכשיו הימים?
"ראיתי במו עיניי שוב ושוב איך מכים נשים ברחובות קאבול, ביד אחת הם אוחזים במקל ובשנייה סוג של חגורה מעור. בינתיים זה כך.
"אני בטוחה שהמצב רק יחמיר, כל האוניברסיטאות סגורות, אנשים מוכרים את תכולת הבית שלהם רק כדי שיהיה להם כסף לקנות אוכל. גם בעלי לא עובד כל יום, הוא חושש. הטליבאן נגד ניתוחים פלסטיים, הם אומרים שאיך שאלוהים עשה אותך ככה אתה צריך להיות, אסור לבצע שינויים כלשהם בגוף, או לתקן. אז המקצוע של בעלי הפך אסור. הוא מאוד מפחד. לפני חודש הגיע אליהם פציינט שחתכו לו את היד, לא לגמרי אבל הם היו צריכים לנתח אותו כדי לחבר את היד. אחרי חודש כמה מחברי הטליבאן הגיעו לבית החולים, סגרו אותו זמנית ואמרו להם שאסור להם לבצע ניתוחים כאלה ואיימו שאם יעשו זאת שוב יהרגו אותם. אני מבקשת שתעזרו לנו. תצילו לפחות את הילדים".
פורסם לראשונה: 07:11, 15.10.21
