בשערי העיר האסורה
בסיום כיתה י"א זומנתי לשיחה עם המנהל והמחנכת. זו הייתה שיחה קצרה שסללה עבורי את שביל היציאה מבית הספר, ששמח להשתחרר ממני (ולמען האמת, גם אני ממנו) שנה לפני הסיום הרשמי.
בבית הספר שממנו גורשתי, לא אפשרו לבנות ללמוד גמרא. וככל שהתרבו הנימוקים לאיסור, התחזקה הבנתי שמדובר במניפולציה שתכליתה למנוע חלוקה שוויונית של השלל הרוחני והחומרי של הקהילה.
השחרור המוקדם מבית הספר היה האות שהגיעה שעתי להיכנס אל העיר האסורה לנשים, העיר של לימודי התלמוד. 38 שנים עברו מהיום שבו יצאתי מבית הספר הדתי לבנות ונכנסתי בשערי התלמוד, והעונג והפליאה עדיין לא תמו.
מאיזה שער להיכנס?
כששאלתי מהיכן כדאי להתחיל, ומה אצליח ללמוד לבד בראשית דרכי בשבילי התלמוד הבבלי, קיבלתי את התשובה "פרק חלק" במסכת סנהדרין. פרק אגדי (ומשום כך נחשב לפרק קל להבנה), שנפתח בקביעה המנחמת של המשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
חכמי המשנה, שלהם זכות היוצרים על ההומור היהודי החריף והעצוב, לא השלימו עם קביעה נוחה ופשוטה זו, ומיד הוסיפו: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס..." הרשימה ממשיכה וכבר קל להבין שרוב הקהילה היהודית בזמנם של חכמי המשנה, וגם חלק מחכמי המשנה עצמם, לא יזכו למדור בעולם הבא. כך הפכה המשנה התמימה והמבטיחה, לכלי נשק רוחני לצורך חיסול חשבונות בתוך הקהילה היהודית.
בעיטה לאחור
חוקים פרסונליים הם לא המצאה חדשה. לא נחה דעתם של חכמי המשנה בעריכת רשימת דעות ומעשים שיפסלו אותנו מ"העולם הבא", והם הוסיפו לרשימת הפסולים שמות של דמויות מקראיות: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא... ירבעם, אחאב ומנשה... בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי".
כן, טקסט עמוס משמעות עבור מי שזה עתה נזרקה מבית הספר הדתי.
השאלות הקיומיות מעמיקות
התלמוד (בפרטי הסוגיות שלו ובעריכתו) הוא טקסט ספרותי מבריק. טקסט פצוע ופוצע, טקסט חתרני שהופך כל "סלע קיומנו" וחושף את הנחשים והעקרבים שמסתתרים תחתיו. בפרק "חלק" בתלמוד הבבלי (זה שהבטיחו לי שהוא קל), מובאות אגדות מושחזות ומטלטלות. באחת האגדות נוזף המלך מנשה בחכם הבבלי, רב אשי, על שהעז לפגוע בכבודו.
מנשה מלך על יהודה במשך תקופה ארוכה, ומבחינה כלכלית ומדינית נראה שהוא עשה עבודה טובה. אלא שהמקרא, ובעקבותיו המשנה שלנו, נוטרים לו על יחסו החיובי לפולחן הבעל והאשרה. באגדה שלפנינו מנשה מלמד את רב אשי ואותנו שיעור בצניעות (מתורגם מארמית, ובתוספת מילים מבהירות):
"רב אשי סיים את יום הלימודים בבית המדרש במשנה העוסקת בשלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, והודיע: מחר נפתח את הלימודים בחברינו.
"מנשה נראה לרב אשי בחלום, ואמר לו: חבריך וחברים של אבא שלך אתה קורא לנו? האם אתה יודע מהיכן צריך לבצוע את הלחם בזמן ברכת 'המוציא'? השיב רב אשי: אני לא יודע. אמר לו מנשה: מהיכן צריך לבצוע את הלחם אתה לא יודע, ואתה קורא לי חבר שלך?! אמר לו רב אשי: למד אותי את ההלכה הזו, ומחר אדרוש אותה משמך בבית המדרש. השיב לו מנשה: יש לבצוע את הלחם לצורך הברכה מהמקום של הקרום הקשה. אמר לו רב אשי: כיוון שאתה כל כך חכם, איך ייתכן שעבדת עבודה זרה? אמר לו מנשה: אם היית שם, היית אוחז בשולי הגלימה שלך ורץ אחריי..."
אם היית שם
ההומור התלמודי הנהדר נכנס לפעולה בבחירה לבחון את איכויותיו של המלך ביכולתו לנצח תלמיד חכם במחלוקת הלכתית זניחה, וכמובן בבחירה לתת למלך להביס את הלמדן. תפקידו של מלך הוא לאפשר לנתיניו להניח לחם על השולחן, ולשם כך הוא מנהל מלחמות, יחסי חוץ ואת קופת הממלכה. לעומת זאת, החכם הבבלי שחי בלי אחריות ציבורית כוללת, בלי כלי נשק ובלי טריטוריה לנהל, בונה מגדלים הלכתיים באוויר.
ההלכה היא המדינה הרוחנית של היהודי הנודד, זה שחי ללא מלך, וההשוואה בין משימת המלך למשימה ההלכתית של החכם מעוררת חיוך עצוב וגם גאווה. גאווה על עם שהצליח לקיים את עצמו שנים ארוכות בכוחם של מילים ורעיונות, ללא ממלכה, ללא כסף ציבורי וללא כלי נשק.
לחם, מלך וחמלה
אוהבות הספרות שבינינו שמו לב בוודאי למשחק המילים: לחם ומלך, משחק לשוני שמגביר את התהייה למי ראויה המלכות: למי שמפרנס המונים? למי שאופה את הלחם? למי שפוסק הלכות ושולט על חוקי אכילת הלחם?
וכמובן שגם החמלה מתחבאת בין המלך ללחם, ומעוררת אותנו לשאול האם יש חמלה בבית מדרש שמכין רשימות של מי שאין להם חלק לעולם הבא. המשנה בפרק חלק מזכירה מלכים שאחראים על הכיבושים, ותלמידי חכמים שאחראים על הלמדנות, ורק החמלה נותרה עזובה, ממתינה לגואל. אני חושבת שהשיחה בחלום הלילה היא הממלכה של החמלה.
איזו זכות הייתה לי ללמוד את "פרק חלק" בגיל 17. המשפט: "אם היית שם היית אוחז בשולי הגלימה שלך ורץ אחריי" היה אחד הראשונים שהכרתי בגרסה הארמית, ועד היום הוא מאופסן במחסני הנפש שלי. הקביעה הזו היא יסוד-היסודות של החמלה. בחלום הלילה הסביר מנשה לרב אשי שהנסיבות הן הגורם העיקרי המשפיע על ההתנהגות שלנו. אין לרב אשי במה להתגאות, שהרי אם היה חי בתקופה אחרת, גם הוא היה בונה במות לעבודה זרה.
ואנחנו?
במוקד פרשת השבוע נמצאת עקדת יצחק, הסיפור ששימש מקור גאווה וביטחון לדורות של יהודיות ויהודים. בכל פעם שבה פחדנו ממנת הייסורים שתבוא עלינו, הזכרנו לאלוהים את עקידת יצחק, וקיווינו שבזכות אבות צדיקים ניפדה מעונש.
ואני, בכל שנה, בשבת הזו שבין סתיו לחורף, אני באה חשבון עם אבא אברהם ואמא שרה. מזועזעת מהמחשבה על אבות שעוקדים את בניהם ועל אימהות שמעלימות עין מהעקידות, אני כותבת בזעם ובדמעות כתב אשמה שמתחדש ומתחדד מדי שנה.
והשנה, ממעמקי הכאב והכעס, שמעתי את קולו של מנשה: "אם היית שם היית אוחזת בשולי שמלתך ורצה אחרי אברהם".
האם יש לדבר סוף? האם אני יכולה לומר בבטחה שיש דברים שלא הייתי עושה בלי קשר למקום ולזמן בו אני חיה? לצערי, אני יודעת את התשובה.
הקורבנות הצבאיים
שירים ישראליים רבים מכבדים את זכר חללי הצבא על ידי זיהויים עם יצחק העקוד. יצירות אחרות מתריסות נגד השירות בצבא, ומשתמשות בהשוואה לעקדה על מנת להחריף את הכעס ואת הביקורת. האם יבוא היום שבו יתבוננו הדורות בהורים ששלחו את בניהם לצבא (ואף נאבקו למען שירות הבנות ביחידות קרביות), כפי שאנו מסתכלות על אברהם ושרה? האם יגיע היום בו הנכונות שלנו לשלוח ילדים לקרב תתפרש כטירוף שאין דרך להבינו?
האם יום אחד תשב תלמידה חכמה בבית המדרש, ותדבר בביקורת חריפה וגלויה על הנשים ששלחו את בניהן לצבא, ובחלום הלילה תבוא לבקרה אם עתיקה מהעידן הציוני, תתבונן בה בעצב, ובלי לנסות להצדיק את עצמה תאמר: "אם היית שם..."
אני מתפללת שבמהרה יגיע יום "וכתתו", ולא נדע עוד מלחמה ולא נבין דרכיה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התייחסתי למגרסת הנייר של חבר הכנסת שטרן (זו ששמשה אותו בתפקידיו הצבאיים). בתגובה כתבה חברה אנונימית: "ביקורת היא דבר חיוני, אבל עלבונות ולשון מעליבה אינם משרתים את המטרה - להיפך, הם מחטיאים את המטרה מכיוון שהם גוררים את הוויכוח הלגיטימי למחוזות לא לו, וחבל. תנועת מי-טו תגווע, בסופו של דבר, ודווקא היא, באיפכא מסתברא, תפגע במעמד הנשים שכל כך חשוב למשק ולחברה. לסיום, יש לומר שלא היית מצפה שיבדקו בציציותיך איך הגעת לדרגת פרופ' וכך יש לנהוג לגבי כל אדם ואישה. לתת להם את הכבוד המגיע להם".
רוחמה וייסצילום: אלבום פרטיתודה יקרה על הדברים המפורטים, ואנסה להתייחס לכולם: ראשית, אני לא חושבת שנקטתי בלשון בוטה. נדמה לי שהלשון הבוטה שייכת במקרה זה לאלעזר שטרן. בקשר לתנועת מי-טו – אין לדעת מה יקרה בעתיד, ואסור ששאלת גורלן העתידי של מהפכות תכתיב את ההחלטות שלנו בהווה. אני חלק ממי-טו כיוון שזה המעשה המוסרי בהווה, ואת העתיד אשאיר לעתיד.
ובקשר לשאלת הבדיקה בציציות – אני לא דמות ציבורית. מעולם לא העמדתי את עצמי לבחירה ולא ביקשתי את אמון העם. יתר על כן, תארים אקדמיים חשובים בעיניי כקליפת השום והם לא מקנים לי יתרון או הגנה מביקורת. עם זאת, הדרך שעשיתי על מנת לקבל אותם פשוטה וגלויה, וכל אחת מוזמנת לבדוק.
שבת שלום!
