את קבלת החומש הראשון, בראשית, חגגנו בכיתה א' בריקוד לצלילי השיר "אליעזר ורבקה" של לוין קיפניס (המכונה, על פי שורת הפתיחה: "נערה טובה יפת עיניים"). בנות הכיתה התחלקו לשניים: חצי לבשו מכנסיים שחורים וחולצות לבנות והיו ל"עבד אברהם" (המכונה בשיר: אליעזר) - והחצי המאושר לבשו שמלות ערביות שנקנו בשוק של העיר העתיקה, נשאו כד קטן על הכתף, רקדו לפני ה"בנים" ושרו את השורות האלמותיות: "שְׁתֵה, אֲדוֹנִי, כַּדִּי לְפָנֶיךָ, אַחַר אֶשְׁאַב גַּם לִגְמַלֶּיךָ".
לא נס לחו של השיר, והוא ממשיך להרוות את דמיונן של בנות ישראל הצעירות, ואף זכה לביצוע של רונה קינן.
"מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא, בַּת חַיִל"
השיר קרוב למקור המקראי, ובשניהם מוצגת נערה יפה שאיכותה נמדדת בנכונותה להתאמץ מעל ומעבר למצופה למען גבר זר שפונה אליה בבקשה חצופה.
"שְׁתֵה, אֲדוֹנִי, כַּדִּי לְפָנֶיךָ, אַחַר אֶשְׁאַב גַּם לִגְמַלֶּיךָ". לא, המורה לא הסבירה לנו שהכד הקטן שנשאנו הוא אחיזת עיניים רומנטית, ולמעשה מדובר בכד גדול וכבד ובשאיבה מאומצת, שנועדה להרוות את צימאונם של הגבר וחבורת גמליו.
מבחן התאמה לנישואים
חוקר הספרות, רוברט אלטר (בדבריו על סצנות דפוס במקרא), מסביר שמתוך היכרות אינטואיטיבית עם ההתנהגות המקובלת, הבינה רבקה (או, אם נרצה, המספר המקראי שיצר את דמותה של רבקה), שהמפגש שלה עם האיש הזר על הבאר עשוי להוביל לחתונה, ובקשתו היא מבחן התאמה לנישואים. תשובתה הכילה את המענה שיקנה לה מעמד אטרקטיבי ב"טינדר" של אותם הימים.
איזוהי אישה אטרקטיבית לנישואים?
טובת מראה, בתולה, אוהבת לרצות את הזולת ומוכנה לעבוד קשה לשם כך. בת למשפחה מיוחסת ושמחה לקבל תכשיטים. ברכת הדרך ממשפחתה היא שיהיו לה הרבה ילדים, ובניה יכבשו את שונאיהם. זו תוכנית העבודה.
ומיהו הגבר האטרקטיבי?
איש עשיר שישמח להעניק לאשתו מעושרו, בן למשפחה מיוחסת, אדם שמכיר במעמדו ומצפה לקבל מאשתו שירות נאמן ומסור.
משמעותה של שיחה מיותרת
היא שאבה והשקתה, סיפרה על הייחוס המשפחתי שלה, קיבלה תכשיטים, הבטיחה מקום לינה, רצה לבית אמה לבשר על בוא האורח - ואז היא זזה, לזמן מה, מהבמה (אולי עברה אל אחורי הקלעים, להכנת סעודת האורח והמארחים).
בשלב זה לבן, אחיה של הכלה המיועדת, מתחיל לרוץ, ועם תום הריצות מתיישבת החבורה לדבר ביזנס ולאכול. החתונה הוכרזה והמתנות חולקו, ולכאורה כאן היה על המספר לסיים את הסיפור הארוך אודות ביקור העבד בבית משפחת הכלה.
אלא שלסיפור נוסף זנב מפתיע: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ, וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי: וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי... וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה? וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ".
מה חשיבות המשא ומתן סביב השאלה מתי בדיוק יצאו העבד ורבקה אל בית החתן? ובנוסף, מה משמעות הבקשה של אחיה ואמה של רבקה: "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר?"
פרשני המקרא מסכימים שקשה להניח ש"ימים" פירושו כמה ימים ו"עשור" מכוון לעשרה חודשים (שלא לומר – שנים). שהרי מוזר לחשוב שהמשאלה תעסוק בימים בודדים. בנוסף, קשה להניח שהמשאלה מנוסחת עם שתי אפשרויות קצה, ולבסוף, שואלים הפרשנים איך יכול להיות שהמשפחה מתחילה בבקשה צנועה (ימים) - ולאחר שחשה בסירוב היא מגדילה את הבקשה (עשור).
רמז מטרים
יכול להיות שלפנינו רמז מטרים למעללי לבן ביעקב. המספר מראה לנו שכבר עבד אברהם הרגיש שאין לתת אמון במשפחה זו. הצהרותיהם נטולות כנות, והמספרים שבהם נוקטת המשפחה מעורפלים בכוונת מכוון. אתה יודע מתי אתה נכנס לבית לבן, אבל אתה לא יודע איך ומתי תצא ממנו.
"נקרא לנערה ונשאל את פיה"
זה אחד הפסוקים הקסומים בתורה, ואין צורך להכביר מילים נוכח השמחה וההפתעה על הימצאותו ברגעי השיא של שידוכי הדור השני של ההורים שלנו.
בלי לבטל את השמחה יש לציין שרבקה לא נשאלת על עצם הנישואין, אלא רק על המועד. דווקא הפסוק הקסום והמאפשר מלמד שרבקה לא הייתה חלק משיחת החתונה, שהרי העובדה שיש לקרוא לה מלמדת שהיא נעדרה מהמפגש.
ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לחגוג. כמעט יובל לאחר ריקוד "נערה טובה יפת עיניים", אני רוקדת בסלון ביתי, ברגליים של פמיניסטית מבוגרת, את ריקוד: "נקרא לנערה ונשאל את פיה".
הנערה הפסיקה לחכות שיקראו לה
השבוע צעדנו, מאות נשים וגברים, עם קים ארד, אישה צעירה ואמיצה, בדרכה למשרדי הפרקליטות להגיש עצומה (ובה למעלה מ-11 אלף חתימות), בדרישה להעמיד לדין את הפסיכולוג יובל כרמי על עבירת אונס, ולא, כפי שבחרה הפרקליטות, על עבירה הקלה יותר של "קיום יחסי מין בין מטפל ומטופל".
קים היא מנהיגה משכמה ומעלה, היא מודל לאחריות, רהיטות וגם חמלה. היא, משפחתה המרשימה וחברותיה וחבריה הם קרן אור וסיבה לאופטימיות. קים יודעת היכן האשמה צריכה להתגורר, והיא מסרבת להיכנע לתרבות האונס. היא לא מאפשרת למערכת להמשיך ולהתפלש בביבים הסרוחים של ההשתקה, שיתוף הפעולה והלבנת פני המתלוננות.
קים לא מחכה שיקראו לנערה ויחליטו מתי מותר לה להתערב בגורלה. היא יצאה אל העולם בלב פתוח וחכם ובפנים גלויות. זו הייתה זכות לצעוד איתה, שהרי היא נאבקת למען כל הקהילה והיא לא מסתפקת בפירורים שהתפזרו על הזקן הפטריארכלי של הפרקליטות.
בואו נדבר על השפה
מילים נוצרות מתוך תרבות ויוצרות אותה (ובהקשר הזה כדאי לקרוא את המאמר של ביאליק: "גילוי וכיסוי בלשון", ולהתמלא במחשבות ובהנאה בכל רגע של קריאה). מלבד ההנחה המביכה שמעניקה הפרקליטות לעצמה ולנאשם בבחירה בכתב אישום מרוכך, יש בו מכבסת מילים מסוכנת, מכבסה מסמאת עיניים. מכבסת המילים היא ביטוי לכך שעדיין, גם במקרים הנדירים שבהם מוגש כתב אישום נגד אנסים, הפעולה נעשית מתוך עולם הערכים של תרבות האונס.
שתי מילים בכותרת התיקון בחוק העונשין: "יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל" - בלתי נסבלות בהקשר שלנו. התיקון נוצר כנראה מכוונות ראויות, ובמקרים מסוימים הוא נותן מענה למצוקה משפטית, אבל הוא הופך להיות חמור - תרבותית ומשפטית - כשמשתמשים בו כפתרון זול לעבירה החמורה של אונס.
המילה המתעתעת הראשונה היא "יחסים", שכן יחסים מתקיימים בין שני סובייקטים ולא בין סובייקט לאובייקט. אין לי יחסים עם העגבניות שאני אוכלת ולא עם המדרכה שעליה אני פוסעת. לאנס אין יחסים עם הנאנסת. כפי שמתארת קים, כרמי לא ניהל עימה יחסי מין, הוא ניצל אותה. כרמי הכיר את נפשה של קים וידע איך לגרום לה להפוך, לרגעים, לאובייקט. מה שכרמי לא הבין הוא שקים היא אישה חזקה, מאוד חזקה, והיא תשיב לעצמה את עמדת הסובייקט ואף תוביל נשים נוספות אל הגאולה הזו.
המילה השנייה שמבטאת, בהקשר זה, טעות חמורה ועיקשת, היא "מין". אנחנו חייבות לנתק את הקשר בין אונס למיניות. אונס שייך למשפחת עבירות האלימות. טעויות בהבנת חומרת המעשה מתבססות על הטענה השקרית שאונס הוא אקט (שלא לומר "יחסים") שמקורו במשיכה מינית בלתי נשלטת. הגברים, לפי תפיסה זו, הם יצורים עם צרכים מיניים אדירים, כמעט בלתי נשלטים. אישה (וגם ילדה וילד) הם פיתויים מיניים שהרבה גברים לא יכולים להתמודד איתם.
אבל זו הטעיה תרבותית איומה. כל גבר שרוצה להשביע תאווה מינית, יכול למצוא לכך ערוצים כשרים. אונס הוא מעשה כוחני, ביטוי לרצון לשלוט. חדירה לגוף הזולת באונס לא שונה מחדירה על ידי סכין או קליע של רובה, ולא משנה עם מה ולאן אתה חודר. אונס קרוב לרצח ורחוק כרחוק מזרח ממערב מ"יחסי מין".
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר דנתי באגדה תלמודית, בה משוחח בחלום החכם הבבלי, רב אשי, עם המלך מנשה. סיפרתי לכן שזו הייתה אחת האגדות התלמודיות הראשונות שלמדתי, ודרכה הכרתי את השפה הארמית.
בתגובה כתבה, בבית המדרש של הטוקבקים, חן קיסר: "תודה, תוכלי בבקשה לשלב בעתיד גם את המקור הארמי?"
חן, איזו בקשה מקסימה. אני אשתדל, לפחות מידי פעם. והנה המשפט מלא החמלה, שמיוחס למנשה ולפיו כל הבחירות שלנו הן תלויות זמן ומקום: "אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". ובעברית: אם היית שם, היית אוחז את שולי גלימתך ורץ אחריי (לעבודת כוכבים). זה משפט שראוי להכיר בעל-פה, ולומר אותו לעצמנו בכל פעם שרם לבבנו על הזולת.
שבת שלום!