אזהרת קריאה: מדובר בטור לא פופולרי. למעשה, כמעט בלתי אפשרי לשכנע בטיעון שהוא לגמרי לא מובן מאליו: אין סיבה להעלות את שכרם של חיילי הסדיר. ובכל זאת, יש דברים שצריכים להיאמר או להיכתב: שירות חובה הוא חלק מההוויה הישראלית מאז קום המדינה. כאשר צעיר מתגייס לצבא הוא יודע את המחיר שהוא משלם על שירות חובה: הוא מוותר על מיטב שנותיו הצעירות, הוא תורם למדינה שלוש שנות שירות (בקרבי או בעורף), הוא לעיתים מסכן את חייו, וכן, הוא גם לא ירוויח מהשירות הזה כסף. בשנים האחרונות קצת התבלבלנו: התחלנו לכמת את התרומה האישית של חיילי צה"ל לכסף, כאילו מדובר בצבא מקצועני של שכירים.
בשבועות האחרונים מתנהל בישראל קמפיין אינטנסיבי להגדלת "שכרם" של חיילי צה"ל. האמת שלא מדובר בשכר, כי צה"ל מעולם לא היה צבא שכירים. פעם זה "דמי קיום", ובשנים רחוקות יותר קראו לזה "דמי כיס". הקמפיין התקשורתי, הפוליטי והציבורי נגוע בשיקולים פופוליסטיים וגורפי לייקים. פוליטיקאים תוקפים את התקציב כי שכרם של חיילי צה"ל לא עלה ותוכניות טלוויזיה שטחיות קוראות לציבור להצטרף למחאה ברשתות החברתיות כאילו הדבר החשוב ביותר במדינה הוא להגדיל את דמי הקיום של חיילי צה"ל. הקמפיין הזה תופס כי זאת המחאה הכי כיפית בעולם. חיילים הם הקונצנזוס. הרי מי לא בעד חיילי צה"ל?
הקמפיין להגדלת שכרם של החיילים מעוות משתי סיבות מרכזיות. הראשונה, גם אם יכפילו את שכרם של חיילי הסדיר זה לא ישפר באופן משמעותי את מצבם. צה"ל אינו חברה קבלנית או מפעל המשלם משכורות. השנייה, מאחר שמדובר בתוספת של מיליארדי שקלים לתוספת הביטחון – למה לחלק את הכסף באופן שווה בין חייל עשיר לחייל נזקק? בין חייל נטול בעיות כלכליות לחייל בודד?
הלוואי שהיה ניתן לשלם יותר לחיילי צה"ל בשירות סדיר. אבל צריך שיהיה גם סדר עדיפויות נכון יותר, גם אם זה בא על חשבונם של החיילים היקרים לנו מכל: קשישים, נכים וילדים בסיכון
ביום שישי פורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה קשה לעיכול על חיילים שנאלצים למכור שמירות בתשלום לחיילים מבוססים כדי לשרוד כלכלית. את הכספים האלה צריך לנתב למי שמגיע באמת ולא למרק את המצפון האישי שלנו עם אמירה של "תגדילו את שכר החיילים".
האתוס הישראלי עיצב בתודעה כי אוכלוסיית לובשי המדים לעיתים מקודשת יותר מזו האזרחית. לכן האינסטינקט הבסיסי הוא להתגייס ללא סייג לכל סוגיה הקשורה בחיילי צה"ל, גם אם מבחינה ערכית ופרקטית נכון יותר לסייע לאוכלוסיות אחרות בחברה הישראלית. מעבר לכשני מיליארד שקל בשנה עבור "דמי קיום" משלם הצבא מאות מיליוני שקלים במענקים, שכר דירה וכן מענקי שחרור והטבות ללוחמים קרביים (כמו מימון של כ-60% מלימודי תואר ראשון).
יובל קרנימאז 2013 ועד היום עלה שכרם של החיילים בכ-250%. חייל קרבי שב-2013 קיבל 510 שקל בחודש מקבל כיום 1,642 שקל; חייל המשרת בעורף שקיבל 352 שקל ב-2013 מקבל היום 823 שקל. גם ב-2016 עלה שכרם של החיילים באופן משמעותי.
כשהיינו חיילים בתחילת שנות ה-90, עוד לפני שחילקו מענקי שחרור והטבות נוספות, קיבלנו "דמי כיס" של 300 שקל בחודש. הזמנים השתנו, וזה בסדר. הלוואי שהיה ניתן לשלם יותר לחיילי צה"ל בשירות סדיר. אבל צריך שיהיה גם סדר עדיפויות נכון יותר, גם אם זה בא על חשבונם של החיילים היקרים לנו מכל: קשישים, נכים וילדים בסיכון.
חיילי צה"ל ימשיכו לעשות את השירות הכי טוב שהם יכולים גם אם התגמול הכספי לכך לא יעלה. בסוף, "צבא העם" לא צועד על חשבון הבנק של חייליו.
- יובל קרני הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
