האם אפשר להעליב את אלוהים?
השאלה האם אפשר להעליב את אלוהים מצטרפת לרשימת פרדוקסים שבראשם השאלה הפופולרית: האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. אם נטען שאלוהים מושלם ועל כן דבר לא יכול לפגוע בו, הרי שאמרנו שיש דבר שאלוהים לא יכול לו - הוא לא יכול להיעלב ולהיפגע ועל כן לא מושלם.
אבל אני לא שואלת את השאלה הזו מתוך סקרנות פילוסופית, אלא מתוך עניין בחוויה האנושית, החוויה שלנו. מנקודת מבט זו למדתי השבוע שהתשובה לשאלה די חד-משמעית – אפשר להעליב את אלוהים, וזה אפילו פשוט.
בבית המדרש של הטוקבקים
בשבת שעברה פרסמתי טור שכותרתו "כשאלוהים שיקר בשביל שלום בית", ובו העליתי את הטענה הלא מקורית, החז"לית, שאלוהים שינה את דבריה של שרה על אברהם ("ואדוני זקן") על מנת לא לגרום לסכסוך בין בני הזוג.
חברה אנונימית בבית המדרש קצת כעסה על דבריי וכתבה: "נראה לי שגיהנום יהיה מקום קר מדיי בשבילך, כף הקלע יותר מתאים. כמה זדון ורשע לדבר ככה על מלך מלכי המלכים לייחס למלך תכונות אנושיות מאוסות. הגזמת... תתביישי".
היא לא החברה היחידה שכעסה. מדברי הכועסות הבנתי שכנראה קל לפגוע באלוהים ואני, בלי שהתכוונתי לכך, עשיתי זאת.
האם התורה פוגעת באלוהים?
הדבר המפתיע הוא שהטענה שאלוהים שיקר למען שלום בית היא טענה מסורתית מוכרת. יתר על כן, קריאה של פשט התורה מלמדת שזה כנראה מה שהתורה ביקשה ללמד אותנו, שהרי שרה אמרה דבר אחד - ואלוהים ציטט אותה, תוך שהוא משנה את דבריה. משום כך, יש להרהר בשאלה האם התורה פוגעת באלוהים. ואולי, על מנת לשמור על כבודו של אלוהים, עלינו לעוות את התורה (זו שעל פי המסורת הוא בעצמו אחראי לנוסח שלה).
בפינה לשיפוטכן
הנה דוגמאות מקראיות נוספות, הפעם מפרשת השבוע: אם הייתי כותבת שלאלוהים יש גוף, יש לו מלאכים ופעם הוא עמד בראש סולם, שיש בית ויש לו גם שער - יש סיכוי שהייתי מקבלת תגובות נוספות שתובעות ממני, "תתביישי לך".
אני מסתכנת בקביעה שאני לא פוגעת באלוהים, אלא בממסד שרואה עצמו ממונה על יחסי הציבור של אלוהים. בתנ"ך וגם בספרות חז"ל לאלוהים יש גוף ויש לו גם צוות שמיימי מרתק, עסוק ומסוכסך.
אלא שהרמב"ם ניסה - ועם השנים גם הצליח - לשכנע אותנו לנטוש את אלוהי המקרא והתלמוד לטובת אל שאין לו רצון, אין בו שינוי וכמובן שאין לו גוף. הרמב"ם, ובעקבותיו מסורת פרשנית שלמה, עמלה על הצעת פירושים שתכליתם לשכנע אותנו להתנכר למובן הפשוט של התיאור המקראי והחז"לי של אלוהים, ולאמץ פרשנות שמוציאה את המקרא מפשוטו ואת אלוהים מגשמיותו.
כשאני חוזרת ומתעקשת על פשט התיאור המקראי, אני כמובן לא פוגעת באלוהים, אלא בנציגי ונציגות הממסד שעמלות לנקות את המקרא מפשט הכתובים. מובן שמותר לקרוא את התורה שלא כפשוטה, אבל קשה לטעון שקריאת הפשט היא פגיעה באלוהים. במקסימום היא פגיעה במי שמינו את עצמן לדוברות שלו.
עלבונות מהזן החז"לי
חז"ל חשבו שמותר לריב עם אלוהים, מותר לבעוט בו, מותר לסנוט בו, מותר לומר לו את האמת. אם לאלוהים מותר להחריב את בית המקדש (פעמיים), להחליט לא לעזור לנו במלחמות, לתת לחיילים שלנו למות בחרב, לנשים להיאנס ולילדים להימכר בשווקי עבדים; אם לאלוהים מותר להביא לעולם אסונות טבע - לנו מותר להגיד לו מה אנחנו חושבות עליו.
זו העסקה שחז"ל קידשו (ולפעמים מעניין אותי מה הייתן כותבות על הדרשות שלהם בבית המדרש של הטוקבקים).
רוצות דוגמה?
שירת הים היא רגע שיא ביחסים הרומנטיים בין עם ישראל לאלוהים. עם ישראל ממלא את תפקידו, ושם את מבטחו באל החדש. העם חוצה את ים סוף מתוך ביטחון עיוור בכוחו וברצונו הטוב של האל. אלוהים גומל לעם, ומציל אותו בנס גלוי. נס שרבות ידובר בו ובעם שזכה לו. מידה טובה כנגד מידה טובה.
עם סיומו המוצלח של המעבר שרים בנות ובני ישראל שירת תשבחות לאלוהים. בני ישראל, הגאולים, יוצאים מגדרם בבחירת המילים והדימויים לפאר את גדולת אלוהיהם: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא".
שנים רבות אחר כך ישבו בבתי המדרש חכמי התורה שבעל-פה, ביד אחת הם ישבצו את השירה הזו בתפילה היומית שלנו, וביד השנייה הם ישתמשו בה להתריס כנגד אלוהים. הם "יעליבו" אותו ויתקפו אותו על שנטש את תפקיד המציל: "מי כמוכה באלים ה' - מי כמוך באילמים. מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח).
כן, הם לא מתביישים לקרוא לאלוהים "אילם". אלוהים של המדרש הוא לא מלך האלים, כי אם מלך האילמים – הוא רואה את כישלונותינו ועלבונותינו - ושותק.
האם אלוהים נעלב? אני מדמיינת אותו או אותה יושב (היכן שהוא יושב) ואומר: "ניצחוני בניי, נצחוני בניי". הוא יודע שזה הכוח היחיד שיש לנו מולו, והוא גם יודע כמה אנחנו צודקות.
עמיחי הדרשן
יהודה עמיחי יצר מתוך קשר עמוק למסורת היהודית-דרשנית, ולכן הבעיטות הרוחניות שלו הפכו קרביים, לפחות את הקרביים שלי. בבית הספר שבו גדלתי, פירשו עבורי את התורה באופן אלגורי, למדו אותי לקרוא את מה שלא כתוב בה ולהתעלם מכתובים מפורשים. בבית הספר שבו חונכתי, הסתירו ממני את התלמוד בכללו ובעיקר את הדרשנות החתרנית, המתריסה. אלא שלבית הספר שבו למדתי התגנבו כמה ספרי שירה דרשניים, והם הצילו את העולם הרוחני שלי, עולם שהיה צמא למילות אמת, לזכות לשאול שאלות קשות באמת ולכעוס על הניכור וחוסר הצדק האלוהי.
שלוש שורות מפתיחת שירו של יהודה עמיחי למדו אותי מהי התרסה נכונה: "אֶל מָלֵא רַחֲמִים/ אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים/ הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ". קראתי את השורות הנקיות האלה וסערתי. סערתי מהאפשרות להיצמד לפשט ולשחק עם דימויים, מהיכולת לבטא ביקורת וכעס ולהישאר בתוך העולם היהודי. עם השנים נגלה לי הסוד הדרשני, וזכיתי לחשוף את חלקי משורשי הכתיבה הרוחנית המתריסה.
חברות שלי, אלוהים חזק. אם אלוהים חזקה, היא יודעת לשמור על עצמה. היא קיימת כל כך הרבה שנים, שברור שהיא לא זקוקה לשומרות סף. כל כך הרבה שקרים נאמרו לאורך הדורות מתוך רצון מובן אך גם פתטי לשמור על אלוהים. יפה יותר ללכת בשביל של האמת.
שבת שלום!
