על הניסים ועל המפלצות
התואר "הפרשה המפלצתית" מוענק השבוע, בלי ספק, לאפשרות שהחשוד ברצח ליטל יעל מלניק ישוחרר ממעצר, ולאפשרות המבהילה כפליים, שהפרקליטות תחליט להקל על עצמה ולהגיש נגד החשוד כתב אישום מופחת ואולי אפילו להימנע מהגשת כתב אישום. בסוף השבוע התבשרנו שהלחץ הציבורי עושה את שלו, הפרקליטות כפי הנראה התעשתה ותגיש נגד החשוד כתב אישום על רצח בנסיבות מחמירות.
בניגוד לשיטת בית הלל בהדלקת נרות חנוכה, שלפיה יש להגביר את האור בכל יום, היחס לליטל יעל מלניק ז"ל, בחייה ולאחר הירצחה, מלמד שבחיים האמיתיים, אלה המנוהלים על ידי ממסדים, פעמים רבות דווקא שיטת בית שמאי גוברת והאור הולך ודועך.
כשבית משפט השלום בחיפה הורה לשחרר את אדוארד קצ'ורה ממעצר, סבתא לודמילה - שהיא אות ומופת לסבתאות - התעלפה, ורות, האחות המרשימה והרהוטה של ליטל יעל, הטיחה דברים בבית המשפט. הלב שלי היה איתן (האמת רות, בתוכי שחררתי מילים קשות הרבה יותר).
האור בחנוכייה התגבר כשבית המשפט המחוזי החליט להאריך (ושוב להאריך) את מעצרו של קצ'ורה. רות, שהאיפוק שלה ראוי לכל שבח, הגיבה במילים אלו: "הייתי מאוד נסערת ולא הייתה לי כוונה להעליב את השופטת. התחננתי שלא ישחררו אותו ואני שמחה על החלטת בית המשפט המחוזי. יש ניסים בחנוכה".
ניסים קורים?
בשבועיים האחרונים אני עסוקה באינטנסיביות בשאלה מהו נס – בספרות המקראית, בספרות התלמודית ובעולם שלנו – והנה רות מלניק כורכת בין החלטת בית המשפט המחוזי לנס חנוכה, ואני מבינה שעליי להוסיף סימני שאלה זוהרים סביב ההגדרות שמצאתי עד כה למושג "נס".
בקריאה הראשונה (וגם בשנייה ובשלישית) של דבריה של רות על אודות נס חנוכה בבית המשפט, הייתי עסוקה בעיקר בהשתוממות. שהרי אם יש משהו שליטל יעל הייתה זקוקה לו ומעולם לא התרחש, הוא נס.
הנס של ליטל יעל הייתה המשפחה שלה שנאבקה למענה, אלא שלא כמו אגדת פך השמן, בחיים האמיתיים אלוהים לא מוסיף כוחות יש מאין. לסבא בוגדן, לסבתא לודמילה ולרות לא היה סיכוי מול בית החולים והמשטרה. הנס של ליטל יעל היה משפחה מדהימה אבל במציאות, לרוב, החזקים מנצחים.
בזמן הדלקת נרות החג ולאחר מסע לא קצר עם תולדות הנס היהודי, הבנתי לאיזו אמת גדולה – כלומר, אמת פשוטה ומדויקת – מכוונים דבריה של רות.
אבל רגע, נתחיל במקרא
הנס המקראי הוא מוט שמונף לגובה, כמו תורן הדגל. באחד מרגעי הקיטורים של בני ישראל במדבר, אלוהים שולח נחשים שינשכו למוות את המתלוננים. המתלוננים, שהתלוננו על המזון במדבר, מתלוננים עכשיו על מכת הנחשים - ואלוהים נשבר ומציע להם רפואה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". זה הנס, נחש על מוט גבוה שיציל את המתבוננים בו מנשיכת הנחש הארצי.
כל הטענות על כך שנס הוא פריצה אלוהית של חוקי הטבע, לא הולמות את סיפורי הניסים במקרא. מבחינת המקרא, נס הוא דרך של אלוהי ישראל להעלות את עצמו למעלה, להתגדל ולהתבלט
כל הטענות על כך שנס הוא פריצה אלוהית של חוקי הטבע, לא הולמות את סיפורי הניסים במקרא. מבחינת המקרא, נס הוא דרכו של אלוהי ישראל להעלות את עצמו למעלה, להתגדל ולהתבלט מעל העמים והאלים האחרים.
הזזת הרים, הורדה חריגה של גשמים וניצחון במלחמות – כך מעלה אלוהים את עצמו על נס. כיוון שמדובר באלוהים שלנו, נס פירושו פעילות אלוהית חריגה שמצהירה על אהבתו אותנו.
נס הוא מושג פוליטי
כיוון שנס הוא פעולת ראווה אלוהית שנועדה להגדיל את שמו בעולם, מובן שנס הוא מושג פוליטי. התשובה לשאלה אם אירוע מפתיע ייכנס לקטגוריה של נס, תלויה במשקפיים הפוליטיים של המתבוננת.
נס חנוכה הוא דוגמה נהדרת לפוליטיזציה של מושג הנס. מי שמעיינת בספרי מקבים (א' וב') לא תפגוש שם את "נס פך השמן". לדידם של מקורות החג הקדומים, נס חנוכה הוא נס הניצחון במלחמה – התערבות אלוהית שמסבירה את העובדה שקומץ צדיקים ניצח צבא גדול ומנוסה של רשעים.
חכמי התורה שבעל-פה חיו, יצרו ובוודאי ערכו את יצירותיהם מאות שנים לאחר ניצחון מרד החשמונאים. הם הכירו את הפנים המושחתות של החשמונאים. הם גם הכירו מרידות כושלות ונהרות דם ששטפו את הארץ ואת תפוצות ישראל, בעקבותיהן. הם סלדו משניהם – מהחשמונאים ומהמלחמות.
במקום להכחיש את סיפור נס חנוכה, הם "בייתו" אותו; הציעו לו גרסה לא מאיימת (שבת כא, ב): "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
כן, נס הוא עניין פוליטי. מי שמאמינה במלחמות דת, תפאר את אלוהיה ביכולתו להגן עלינו גם כשנצא למלחמות חסרות שחר. מי שרוצה שקט צבאי וחיים רוחניים, תדבר על שמן טהור ואור פלאי שהולך ומתגבר
מלחמת החשמונאים? סיפור קטן וזניח מבחינת הנראטיב שמבקשים להנחיל חז"ל. העניין החשוב הוא פך של שמן שאמור היה לדלוק יום אחד והספיק לשמונה ימים.
כן, נס הוא עניין פוליטי. מי שמאמינה במלחמות דת, תפאר את אלוהיה ביכולתו להגן עלינו גם כשנצא למלחמות חסרות שחר. מי שרוצה שקט צבאי וחיים רוחניים, תדבר על שמן טהור ואור פלאי שהולך ומתגבר.
וכשאנו מדברות על "נס"?
העולם נמצא בתנועה תמידית. כל הזמן מתרחשים דברים, ורבים מהם יכולים להפתיע אותנו. הבחירה להגדיר משהו כ"נס" מבטאת את רצוננו להפנות את תשומת הלב לאירוע מסוים ואולי גם לייצר ספין ולהסיט את תשומת הלב מאירועים אחרים. בתרבות הישראלית שלנו – הדתית, המסורתית או החילונית, הימנית או השמאלנית – יש שוק גדול וצבעוני של ניסים. מה שמשותף לכולם הוא שמנקודת מבטה של המספרת, נס הוא תמיד דבר חיובי והוא תמיד תומך באמונתה.
בחזרה לאולם בית המשפט
הפסיכיאטרית ג'ודית הרמן, בספרה "טראומה והחלמה", מתחברת לדבריה של רות מלניק בכך שהיא מלמדת אותנו כיצד להבחין בין שגרה לניסים:
"גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד יישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".
2 צפייה בגלריה
אדוארד קצ'ורה, הנאשם ברצח של ליטל יעל מלניק ז''ל. רוב הזמן הקהילה תעמוד לימין התוקף
(צילום: אביהו שפירא)
עמידה לימינם של התוקפים היא המעשה השגרתי, המקובל. איש אחד, חסר עכבות ככל שיהיה, לא יכול היה לפצוע את נשמתה של ליטל יעל ואחר כך גם לרצוח אותה. האלימות שלו נתמכה באלימות של מערכות שלמות, מערכות שיכלו להציל, אבל בחרו לעמוד מנגד: המערכת הרפואית שהעסיקה את הטורף, העלימה עין ממעשיו והשתיקה ביקורת, והמשטרה שידעה שליטל יעל בסכנה ולא הצילה אותה.
ג'ודית הרמן מספרת לנו את האמת: רוב הזמן הקהילה תעמוד לימין התוקף. מדוע? כל אקטיביסטית למדה על בשרה את התשובה – הרבה יותר מתגמל, מוגן ונוח להשלים עם עבריינות מאשר להילחם בה.
ועכשיו מובן מהו הנס
מדובר בנס אנושי ועם זאת רוחני, הבחירה הלא-רציונלית, הפלאית, של מעטות ומעטים לעמוד נגד הרוב השותק ולימין הנפגעות והנפגעים. אלו שבחרו להסתכן ולשלם מחירים כבדים, בלתי נתפסים ממש, כדי לחלוק את משא הכאב. סבא וסבתא מלניק ורות האחות, שאין די מילים לתאר את האומץ והנחישות שלהם. עורכות הדין שרון זגגי-פנחס ואפרת נחמני-בר שמייצגת את המשפחה. נשות ואנשי החינוך והטיפול שתומכות במשפחה, חברות וחברים, נשות ואנשי תקשורת שלא מרפות וכמובן מרכזי הסיוע וארגונים נוספים התומכים בנפגעות ובנפגעים בכל ימות השנה.
פעילות אנושית חומלת ולא משתלמת היא הנס. אני מאמינה שלא רחוק היום ובו האור הקטן והעקשן הזה יכריח מערכות חולות להירפא.
זה חג חנוכה ויש לנו אפשרות להיות חלק מהנס, חלק מהמעגל שמתעקש לראות עוול ולהילחם למען הצדק והחמלה. תרומה למען למאבק המשפטי של המשפחה היא אמירה ברורה בנושא. אני חושבת שלא רק הסכום הסופי חשוב, חשובה מאוד אורכה של הרשימה. שוו בנפשכן רשימה של 150 אלף אישה ואיש שתרמו שקל אחד למען המאבק. איזה יופי זה יהיה. איזה נס. זה הקישור. שימו את השקל שלכן במקום שבו הלב נמצא.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר עסקתי בסיפור יהודה ותמר וכאבתי את כאבה של תמר שנתפסה על ידי יהודה כ"אישה קטלנית" ועל כן, בדרכי רמייה, נשלחה לסיים את חייה בבדידות בבית אביה. בעקבות דברים אלה שאל אותי אברהם, בבית המדרש של הטוקבקים: את לא היית חוששת להשיא את בנך לאלמנה כפולה?
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה אברהם על השאלה הקצרה שמאתגרת אותי מכמה כיוונים:
ראשית, אני לא אשיא את בתי או את בני. אם הם ירצו להתחתן הם יעשו זאת בעצמם. ואם הם ישאלו את דעתי? ההמלצה הקבועה שלי היא להפריד בין אהבה וגם הקמת משפחה לחתונה. אני לא מוצאת סיבה חיובית לעריכת טקס שעלול לסבך אותך מבחינה משפטית.
ובעניין "האלמנה הכפולה", כפי שאתה מכנה את אסונה של תמר: אתה באמת מאמין שהאישה אשמה בגורל האכזרי שנגזר עליה ועל בני הזוג שלה? ובאשר אליי, אני באהבה ובגאווה אצרף למשפחתי אישה בשיעור קומתה של תמר.
שבת שלום!
