סבתא בישלה דייסה
זוכרות את המשחק הזה? אף פעם לא הבנתי את הקמצנות של הסבתא, את חוסר היכולת שלה להפנים כמה נכדות ונכדים באמת יש לה וגם את ההחלטה שלא להקטין לכולן את המנות ובמקום זה לשלוח את הזרת לקבץ נדבות. ולמה תמיד הזרת?
גם "משחק הכיסאות", ואיתו שורה של משחקי ילדות, נועד להכין את הפעוטות למציאות שבה לפעמים (בתקווה שרק לפעמים) לא ישאירו לנו מקום, או לא יעניקו לנו נתח מהנכסים הקהילתיים. הדגדוג והצחוק בסיום המשחק מקלים על ההורים ועל הפעוטות לעכל את המסר של משחק ההכנה לחוויות הניכור והחרם.
מקום ראשון ב"סבתא בישלה"
יעקב אבינו היה אלוף במשחקי "סבתא בישלה". אדם עם שתי נשים, שתי פילגשים, שניים-עשר בנים ובת אחת (שעליה למדנו בנסיבות כואבות. יש להניח שהיו נוספות) יצר משפחה עם בעיית איזונים מובנית, וכשנוספת עליה האישיות המורכבת שלו נרקח מתכון לדייסה של כאבים, שלעולם תרעיב חלק מהדמויות במשפחה.
ההתחלה מוכרת
יעקב רצה את רחל וקיבל את לאה. לאה הייתה האישה השנואה והוולדנית ורחל האישה האהובה והעקרה. והפילגשים? הן בתחתית קערת הדייסה: בניהן יכונו "בני הפילגשים" וישויכו לנשים הרשמיות. רחל יולדת את יוסף, אחר כך יולדת את בנימין ומתה.
על יוסף נגזרה "אחרוּת" זוהרת וארורה. אביו מאוהב בו ומעניק לו את קערת הדייסה הגדולה מכולן, את כתונת הפסים. האהבה חסרת הפרופורציות של האב, ועיוורונו ביחס לילדיו, גורמים לו לשלוח את יוסף כמעט אל מותו. יעקב לא מבין כמה מסוכנת ירידת יוסף לשכם, ולכן גם לא חושד בטענת האחים ש"חיה רעה אכלתהו".
כך הפך יוסף האהוב ל"זרת" של המשפחה, וקערת הדייסה חולקה בין האחים הנותרים.
ה"זרת" מתחכמת
יוסף הוא בחור מבריק, כריזמטי ומלא יוזמה, והוא קורץ בחיוך ל"סבתא בישלה". קיפחו אותו? הוא מנער את הבגדים מהאבק והופך למייסד ולמנהל של קערת המזון הגדולה ביותר (ולמעשה היחידה) באזור.
המשימה של יוסף
יוסף מזהה את אחיו והם לא מזהים אותו. בכל פעם שנקראות פרשות "מקץ" ו"ויגש", עולה השאלה מדוע משחק יוסף ברגשות של אביו. מילא האחים, הם זכו בהתעללות בדין, אבל מה עם יעקב? נראה שליוסף יש כמה משימות שהוא לא יצליח למלא כשזהותו תיחשף. אני חושבת שאחד הדברים שיוסף בודק הוא האם אבא עדיין משחק עם ילדיו ב"סבתא בישלה דייסה", או שהוא למד את הלקח.
העובדה שבנימין לא הגיע למצרים עם החבורה מעוררת את חשדו: שוב אבא מקרב ילד אחד אל הצלחת והודף את האחרים, וגם הפעם הילד הזה הוא בנה של רחל.
ורק שמעון נשכח
כולנו זוכרות את הדרישה להוריד את בנימין למצרים, אבל מעטות זוכרות ששמעון נלקח כפיקדון עד לבואו של בנימין. הבחירה בשמעון הייתה יוזמה מתוחכמת של יוסף. שמעון הוא בן האישה השנואה, ובעזרתו יוכל יוסף לבדוק האם אביו שוב מפלה בין האחים. האם הפעם סובל בנימין מהקירבה לצלחת הדייסה?
בחירתה של סופי?
לכאורה, ניצבת בפני יעקב דילמה אכזרית – האם לסכן את בנימין ולשחרר את שמעון, או לשמור על בנימין ולוותר על שמעון. אלא שמבחינת יעקב אין דילמה. יעקב נזכר בצורך לרדת למצרים רק כשנגמר המזון בבית: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" – הוא מדבר עם בניו על האוכל ומתעלם משמעון.
אפשר להניח שכאשר רואה יוסף את משך הזמן הארוך שבו נתון שמעון בכלא, ואת השתיקה מכיוון משפחת יעקב, הוא מבין שאבא שלו לא למד לקח וממשיך להפלות בין הבנים. שמעון נותר רעב ובנימין שוחה בקערת דייסה חמימה והרסנית.
על העיוורון ההורי
יותר מכל אני נדהמת מהמשפט שאומר יעקב לבניו טרם יציאתם השנייה למצרים: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין". אפילו את השם שלו הוא לא מציין, והוא לא קורא לו "בני". "אחיכם אחר" זה המעמד של שמעון בעיני אביו. הכי "סבתא בישלה דייסה" שיש.
הפרשנים המסורתיים חתרו לפנינו
הפרשנים המסורתיים היו חתרנים גדולים ולא הניחו לסיפור שמעון לחמוק. כך מסביר הרמב"ן את היחס המנוכר של יעקב לבנו: "את אחיכם אחר – נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי לאביו בעבור דבר שכם... וכאשר עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין, וינחהו במצרים".
זוכרות את אונס דינה? התורה מספרת ששמעון ולוי נקמו את נקמת המשפחה בשכם, חמור ובני עמם. יעקב לא סלח לשמעון, ולולא הרעב, שמעון היה נשאר במצרים.
הנציב מוולוז'ין מסביר מדוע אומר יעקב "ושילח לכם את אחיכם": "מהו 'לכם'? אלא היה סבור יעקב טעמו של דבר שהניחו את שמעון במאסר ולא אחר, משום שהוא אינו נוח בחברתם... ואמר כי מעתה שישב במאסר ישוב מדרכו גם הוא, ויהיה נוח לכם בחברתכם והיה לאיש אחר".
הוא באמת לא למד.. אם האחים שונאים את שמעון, איך הוא שוב שולח אותו איתם, ומה גורם לו לחשוב שהילדים יסתדרו לבד, והילד הדחוי הוא שצריך ללמוד את הלקח ולהסתדר עם האחים ששונאים אותו?
אני מנסה לדמיין על מה שוחחו יוסף ושמעון בימי השבי הארוכים. האם הם פיתחו אחוות אחים שנדחו מהשבט - ואולי ניסו להבין מה גורם לאבא יעקב לאהוב ילד אחד ולהתעלם מילד אחר, ולמה תמיד אין מספיק אהבה וחום בקדרות הדייסה של יעקב?
ומה קורה בקדירה שלנו?
מעת לעת אני משתפת אתכן במסעותיי עם שני, בתי המיוחדת. הורות לילדה עם צרכים מיוחדים תמיד מעוררת מחשבות על משחקי הכלה והדרה, משחקי "סבתא בישלה דייסה". הלב נרעד בכל פעם מהאפשרות שלא יישאר לה כיסא, וחלקה בקערה הקהילתית יקופח. קל להפוך א.נשים עם צרכים מיוחדים ל"שמעון", קל לשכוח שיש להן "צרכים מיוחדים" והם זקוקים למענה מיוחד. הרגעים הלא מעטים, שבהם אני רואה את הבת שלי מקבלת מהקהילה מזון חם ומנחם שמוגש ומונגש עבורה, הם רגעים של קסם. רגעי דמעות.
שני שלי מתנדבת בצבא במסגרת התוכנית "שווים במדים", ואני רואה איך שהיא וגם המערכת לומדות להכיר את נקודות השוויון והשוני, את המקום המדויק של שילוב נכון. השילוב הזה, המרגש והמפתיע, מצמיח אותה ומצמיח לה כנפיים. מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת, מדויקת עם עצמה, מגלה בשמחה את יכולותיה ולומדת להכיר ולקבל את הגבולות שלה.
בשבוע שעבר היינו בהתרגשות עצומה (זרה לא תבין זאת). כל השבוע נערכנו לטקס הדלקת נרות והוקרה שקיים פיקוד מרכז למתנדבות ולמתנדבים, לחבורת הצרכים המיוחדים. כמה שהטקס הזה היה הולם בלב והולם את הבת הנפלאה שלי ואת חברותיה וחבריה. וכמה התרגשות הייתה לראות את אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, מקדיש זמן ומחשבה לטקס ולכל אחת ואחד מהמתנדבות. הוא הזמין אותן לבמה, התייחס לכל אחת ברצינות. הוא, בעזרת הצוות, הצליח להציע לחבורת המתנדבת תחושה של צבאיות עם גמישות, שמבינה שיש בעולם הזה "צרכים מיוחדים".
והכי שוויון?
הטקס הסתיים. האלוף שחרר אותנו. ואז, כשכבר היינו ליד הדלת, הוא קרא לנו לחזור. דרש שנשב. אופס, הטקס לא הסתיים. אחד המתנדבים איחר והאלוף לא הסכים לוותר עליו. אנחנו התיישבנו וראינו אותו מקבל תעודה ואות הצטיינות. גם הבחור שאיחר קיבל מנה מפוארת, שוויונית ועם זאת מיוחדת, של דייסה חמה ומזינה. זה היה הרגע המדויק שבו התחלתי לבכות.
ממש חשוב לי להודות לנשמות הטובות שמקיפות את שני בצבא. ליוסי גבאי, לאילון אהרון (שהשתחרר השבוע) לטל ביטון ולמיטב חיים. וכמובן לנשים המופלאות מעמותת "שווים במדים": עדן תורג'מן, יעל דלהרוזה וספיר בלומנברג, אתן מורות ומורים לחיים.
מסר משני
שני ואני חשבנו על הדברים שאכתוב (ועל מה שהיא מבקשת שלא אכתוב), ובשלב מסוים אמרתי לה שאולי האלוף יקרא את מה שכתבנו ולכן זו ההזדמנות שלה לומר לו משהו. אז הנה, האלוף יהודה פוקס, מסר מהפקודה שלך, שני: "שתדע לך שמה שעשית היה אמיץ. יש מתנדבים בקבוצה שלנו שאמרו שהם לא מצטיינים ולא מגיע להם שום טקס. עכשיו הם יודעים שהם כן, וזה לימד אותם משהו על עצמם". אני שוב בוכה...
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות יקרות שלי, הסירו דאגה מלבכן, אני עדיין פציפיסטית, ואני עדיין חושבת שצריך להעביר לפחות 50% מתקציב הביטחון לטובת משרד ממשלתי חדש ומרכזי, שייקרא "המשרד לענייני שלום".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאני מאחלת לנו שיהודה פוקס, חברותיו וחבריו המופלאים יפשטו מדים ויצטרפו למערכות החינוך, חינוך לשלום. ואני כמהה ליום שבו גם האוכלוסייה הפלסטינית תזכה למנת המזון הראויה לה. אני מבטיחה להמשיך להשתלח בכיבוש ובתרבות המלחמה שפושה בנו, אבל היום העיניים שלי מלאות דמעות ואני בוחרת להפריד בין הדברים.
שבת שלום!
