מלאך המוות הוא לא פועל ניקיון
אם נדמה לנו שעצם המפגש עם המוות יהפוך אותנו לחומלות וחכמות יותר, אנו מוזמנות לעיין בפרשת "ויחי", החותמת את ספר בראשית, ולהבין שאנו מתות כפי שאנו חיות. מלאך המוות הוא לא פועל הניקיון של הנשמה, והקרבה אליו לא תעשה עבורנו את מה שסירבנו לעשות לאורך חיינו.
יעקב, שחי חיים עצובים ומרירים, חיים שהייתה בהם הונאה עצמית והונאת הזולת, עוזב את העולם חבוט וחובט. על ערש דווי יעקב נפרד מבניו כפי שגידל אותם: בקללות לחלק מהילדים וברכות לילדים אחרים, ובדברי פרידה שאורכם תלוי במידת העניין שעורר בו כל ילד.
שלושת הבנים הראשונים סופגים עלבונות: ראובן הוא "פַּחַז כַּמַּיִם", שמעון ולוי: "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", ו"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". גד, אשר, נפתלי ובנימין נאלצים להסתפק בפסוק קצר לכל אחד. וכמובן, למרבה הצער, דינה ממשיכה לא להתקיים, וכך גם שאר האחיות ששמותיהן לא נודעו.
אפילו על ערש דווי יעקב לא מסוגל ללטף את כל ילדיו, לומר מילות אהבה ולאפשר להם להפוך למשפחה תומכת, עם חוויה יסודית של אהבה ושוויון. החינוך של יעקב הצליח; שניים עשר בניו שהיו לעם, לא למדו לעבוד יחד. מאז ועד היום הם מנהלים ביניהם את תחרות הבן המועדף.
כאן גרים בכיף חטא וסבל
יעקב מנהל את משפחתו בשיטת "הפרד ומשול", והוא לגמרי לא לבד בעניין זה. כך מתנהלת התרבות שלנו, ואין לנו סיבה להתפלא על גילויים של חוסר סולידריות.
שורשי תרבות "הפרד ומשול" ניזונים מהאמונה שהחטאים שלנו הם בעיקרם חטאים אישיים, והם מקור הסבל שלנו. כדי לצאת ממעגל החטא והסבל נדרשת כל אחת לתקן את חייה האישיים. המורשת הרוחנית שלנו, מהמקרא והלאה, משכנת נתחים גדולים של החטאים, הסבל והפתרון ברשות הפרט.
כשיעקב סונט בשלושת בניו הגדולים, הוא לא מציע פריזמה משפחתית לחטאיהם. כאב, הוא היה יכול ואף צריך להציע תמונה כוללת של החטאים. האם אין הקשר משפחתי לסיפור הנורא על ילד ששוכב עם פילגש אביו? האם יעקב באמת יכול לחמוק מאחריות להתנהלות חמומת המוח של בניו מול שכם וחמור?
אני לא רוצה לשחק "חבילה עוברת" עם החטאים של ראובן, שמעון ולוי או עם חטא מכירת יוסף. העניין שלי אינו בחיפוש אשמים, אלא בשאלה איך נדאג למגר חטאים כאלה. על מנת להשיב על שאלה זו אנחנו חייבות לאתר את הקרקע שעליה הם צומחים.
הקליניקה הטיפולית, תא הווידוי והבית של יעקב
קו ברור נמתח בין יעקב ובניו, תאי הווידוי בכנסייה וחדר הטיפול הפסיכולוגי. שלושתם בנויים על ההנחות הבאות: 1. הטעויות, או אם נרצה החטא והרוע, נמצאים ברשות היחיד.ה; 2. הסבל והשחרור ממנו תלויים בתיקון שיעשה היחיד הסובל; 3. התקשורת לצורך זיהוי מקור הסבל נעשית מול בעל סמכות שגם הוא בודד.
יעקב מכנס את בניו יחד אך פונה לכל אחד לבד. הוא לא משוחח אלא מספר לכל בן מהן יכולותיו, מהן חולשותיו ומהם חטאיו. הוא מראה פנים שונות לכל ילד. כל ילד יצטרך לגלות מה משמעות דברי אביו, הוא יצטרך לתקן ולשאת בתוצאות. והכול בבדידות.
גם בתא הווידוי נמצאת כל אחת עם עצמה. גם אם האישה בתא הווידוי עסוקה בחטא שחטאה כלפי הקהילה או כחלק מקבוצה, החטא הוא שלה, העונש יהיה שלה ותהליך הכפרה יושת עליה על ידי הממונה מטעם האל, הכומר.
ובקליניקה? הסבל שלנו, גם אם מקורו בהורינו, הוא סבל פרטי ובודד. הפסיכולוגית היא "יעקב" – היא מסייעת לנו לאתר את החטא, ההחטאות או ההחמצות של חיינו, ולהגדיר את תהליך התיקון. כל הזמן הזה אנחנו לבד והכתפיים שלנו צונחות ממשקל עודף.
היכן המלכוד?
קל לראות את המלכוד כשאנו מרחיקות את עדותנו עד לנאום הפרידה של יעקב. ראובן, שמעון ולוי בוודאי אשמים בחטאיהם. הם היו מבוגרים שעשו מעשים רעים. רעים מאוד. עם זאת, הבחירה של יעקב לבודד אותם ולא לראות את התמונה הכוללת, מסמאת את עיניו ומנקה אותו ואת יתר משפחתו מאחריות. לאבהות של יעקב, ולאופן שבו הוא ניהל את היחסים עם נשותיו ובניו, יש חלק עצום באחריות לפשעי בניו. אם נבחר להיות חכמות ולשנות את החיים לטובה, נצטרך להבין שהבעיה היסודית היא בשיטת הניהול ולא בתוצרים שלה (וכאן, חברותיי, הזמן הנכון לומר: "פטריארכיה").
את מי זה משרת?
תמונת המוסר התרבותית שלנו, זו שמלקה את היחיד ומשחררת את הרשויות, משרתת את בעלי הכוח. כיוון שבעלי הכוח הם שמעצבים את הדת, את התרבות וגם את המושגים של בריאות וחולי נפשי, יש חשש שהמנהיגות תמשיך לבודד אותנו בחדר סגור, כשהאשמה והסבל סוגרים עלינו.
המהפכה הפמיניסטית בעולם הדת והטיפול
המהפכה הפמיניסטית לא אמורה להביא לעולם שוויון מהסוג שיהפוך כמה נשים לבעלות שררה. המהפכה הפמיניסטית צריכה להוביל להתבוננות מחודשת על חלוקת המשאבים בקהילה. המהפכה הפמיניסטית צריכה להצביע על מנגנוני השליטה וההשתקה, ולפרק את המערכות הדכאניות של השלטון. המהפכה הפמיניסטית צריכה לעבוד בשביל כולנו.
ואיך זה קשור לברכת יעקב, לתא הווידוי ולקליניקה? יסוד היסודות ועמוד החכמות של המהפכה הפמיניסטית הוא בהשטחת הפירמידה (והפיכתה למשהו שדומה יותר למעגל), ושינוי מוקד האחריות והאשמה. על מנת לתקן את חטאי הבנים של יעקב (וחטאים משפחתיים באשר הם), יש להבין את הקלקולים המובנים במנגנון המכונה "משפחה", לא להעניש את הפרט ולהמשיך לקיימם. קלקולים כמו קידוש מבנה המשפחה על חשבון המהות, שלטון האב על משפחתו, מנגנוני השתקה והסתרה של חטאים וקידוש השקרים. אלה הבעיות האמיתיות, והן שאחראיות לחטאי יהודה, שמעון ולוי.
ותא הווידוי, או ההכאה היהודית על חטא? הם מנגנוני דיכוי. לא אחפש דרך עדינה יותר להגדיר אותם. הם מעבירים את האחריות על סבל העולם מהשליטים אלינו. מחשש שמא נראה את האמת, נתאגד ונדרוש תיקונים של ממש: שינויים בהקצאת המשאבים, עשיית שלום, צמצום כוחם של שליטים, פיצול סמכויות ועוד, מושך אותנו האגרוף על הלב להתמקד בשנאה והאשמה עצמית – וזה מעולם לא פתר בעיות.
חברות שלי, אם נעבור לעניינים שלנו: לפעמים אנחנו מתעסקות בהשחרת פני עברייני מין בודדים במקום לרכז את המאבק בשינוי המערכת הפטריארכלית הדכאנית. ברור שיש להעניש אנסים ובחומרה, אבל חשוב לזכור שאנסים נוצרים בתוך קהילה שיצרה את תרבות האונס ונהנית ממנה.
והקליניקה? בשבוע האחרון זכיתי לשמוע הרצאה מרתקת של חברתי ושותפתי להוראה, הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר אילת כהן וידר. ההרצאה עסקה בקשר שבין אי פיריון ופגיעות מיניות. קשר מפתיע עבור מי שנמצאת בתרבות "יעקב" ו"תא הווידוי", תרבות שמבודדת את הסבל האישי מההקשר הקהילתי-פוליטי שלו. אילת דיברה ואני חשבתי על האומץ בבחירתה להיות פסיכולוגית-אקטיביסטית, ובתור אחת כזו להוביל וגם לסמן את הזרם החדש בפסיכולוגיה.
פסיכולוגיה פמיניסטית
הזרם הפמיניסטי מבין שהסבל האישי הוא, במידה רבה, תוצר של שליטה ואלימות קהילתית. משום כך, תהליך הריפוי מחייב מהפכה בתמונת העולם הפוליטית של הטיפול (כן, כל טיפול, בכל שיטה, הוא גם אקט פוליטי). בזרם הזה, שנמצא בתהליכי היווצרות, המודעות לפוליטיות של החוויה הטיפולית היא חלק חשוב מתהליך הריפוי.
הפסיכולוגיה הפמיניסטית דורשת להגדיר מחדש את שורשי החולי, הנפשי והפיזי, ולראות את המקומות שבהם הסבל האישי הוא תוצר של החלטות פוליטיות ושל מניפולציה קהילתית ומנהיגותית שאין לה לב, ואנו חייבות לשים לה גבול. החלטות על הקצאת משאבים (האם, למשל, לטיפולי פוריות או לתוכנית ממשלתית לטיפול באלימות לסוגיה השונים?), על מה נדבר ואת מה נשתיק, הן החלטות שמשפיעות באופן ישיר על הסבל האישי שלנו וגם על היכולת שלנו להיות בריאות ושמחות.
מטפלת פמיניסטית לא יכולה לטפל בלי להבין את מנגנוני הדיכוי שגורמים לסבל שלה ושל המטופלות והמטופלים שלה. הקליניקה הפמיניסטית היא חדר מוגן שקירותיו נבנים מתוך מודעות וערנות לאלימות הפוליטית ולמחירים שהיא גובה. הפסיכולוגיות הפמיניסטיות מגיעות לבתי משפט ולהפגנות, הן כותבות מאמרי דעה ומחפשות הגדרה חדשה למקור הסבל והדרך לתיקונו. על הקירות בחדר הטיפולים החדש תלויות תמונות ובהן נכתב: "מאמינה לך", "את לא אשמה" ו"MeToo". לא מלאך המוות, כי אם לוחמות החיים הופכות את העולם לחומל וחכם יותר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
החברה החרוצה ביותר בבית המדרש שלנו היא בלי ספק זו המכנה עצמה "כל האמת בפנים" ואני שמחה להתייחס לדבריה: חברה יקרה, השבוע הגדלת לעשות וצירפת בתגובותייך בדיחה עתיקה על ההבדלים בין הזרמים:
"כיצד תדע שאתה בחתונה יהודית? האמא של הכלה בהריון. כיצד תדע שאתה בחתונה קונסרבטיבית? הכלה בהריון. כיצד תדע שאתה בחתונה רפורמית? הרבה בהריון".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה על הבחירה לצרף הומור לביקורת הקבועה שלך על היהדות הרפורמית. יש לי רק שתי הערות. האחת – החלק הראשון של הבדיחה מדבר על חתונה "אורתודוכסית". ההחלפה של "אורתודוכסית" ב"יהודית" נאמנה לתפיסת עולמך, אבל הורסת את הבדיחה. והשנייה – רבה בהיריון זה לא מצחיק, זה מרגש. אני לא יודעת כמה פעמים ראית רבות בהיריון, אני ראיתי כמה וכמה ותמיד אני מתרגשת. תראי יקרה, מהפכה קסומה מתרחשת בבית שלנו, חלק מהנשים בחלק מהזמן כבר זוכות לנתח שווה בעוגה הקהילתית. אני מבינה שהחידוש הזה מבהיל, אבל יש בו גם הרבה קסם וברכה. אני מקווה שברבות הימים גם את תיהני ממנו.
שבת שלום.
