בחירה נשית בחיי רווקות
ספר שמות מגיע – ואיתו נכנסות לבתי הכנסת, ולא לעזרת נשים כי אם ללב ההתרחשות, נשות מצרים העצמאיות והאמיצות. לקריאת התורה יעלו: שפרה, פועה, מרים, בת לוי, בת פרעה וציפורה (אחת משש האחיות של ציפורה תשלים למניין שבע). מכנה משותף לנשים האמיצות האלה (מלבד בת לוי) הוא שהן מופיעות בתורה בגפן. אולי יש להן בן זוג ואולי לא; הן מוזכרות באופן עצמאי ופועלות לפי שיקול דעתן.
וציפורה? האישה הנשואה משולחת לבית אביה מיד לאחר בחירתה לפעול באופן עצמאי כדי להציל את משפחתה. מכאן ואילך גם היא אישה ללא זוגיות.
לחתן את מרים
התורה מספרת לנו על חיי המשפחה של אהרון ומשה: לשניהם הייתה אישה והיו ילדים (אף שמשה לא חי עם משפחתו). לעומתם, מרים מוצגת כאישה שלא הקימה משפחה. היא תמיד האחות של משה ואהרון, והיא תמיד לבד.
לחכמי הדורות היה חשוב לתקן את המחדל המקראי הזה והם התעקשו לחתן את מרים וגם לארגן לה ילדים. איך נסביר את התשוקה הפרשנית לחתן את מרים, ומדוע הרווקות שהייתה טובה למקרא כבר לא מתאימה לחז"ל?
כדי לנסות להשיב על כך, נתבונן תחילה במשפחה המפוארת שהצמיחו חז"ל למרים.
למי קראתם עזובה?
פסוקים מוזרים ברשימות הדורות של דברי הימים, קוראים לחז"ל לקשור לראשם דרשות (דברי הימים א', ב'): "וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן: וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר".
מיהו כלב בן חצרון ומיהי "עזובה", ועל שום מה זכתה לשם עצוב זה? והאם עזובה היא אשתו של כלב בן חצרון, כפי שעולה מהתיאור "ותמת עזובה וייקח לו כלב את אפרת", או שהיא בתו של כלב, כפי שנאמר במפורש בתחילת הדברים: "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה"? הנה לנו חידה בלשית, שעליה יבנו חז"ל בניין מפואר שמציג לראווה את מיטב תפיסת עולמם בכל הקשור ליחסים בין המינים.
"אם תלך מי יחבק אותי ככה"
תמצית תפיסת העולם של המדרש שלפנינו מבוטאת בעברית עכשווית, בשורות המפורסמות של עידן רייכל: "אם תלך מי יחבק אותי ככה/ מי ישמע אותי בסוף היום/ מי ינחם וירגיע/ רק אתה יודע". המלודיה הנוגעת ללב הופכת את הנואשות של גיבורת השיר לפוטוגנית.
והנה גרסה קדומה של עידן רייכל בעברית חז"לית (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ב ע"א): "עזובה – זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה? שהכול עזבוה מתחילתה. הוליד? והלא הוא נישא לה. אמר רבי יוחנן: כל הנושא אישה לשם שמיים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה".
אז שמה השני של מרים הוא עזובה, והשם המדכא הזה ניתן לה כיוון שכולם עזבו אותה. וכפי שמסביר זאת רש"י: "שמתחילה חולנית הייתה... שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה". זוכרות את לאה עם העיניים הרכות? אז מרים. אותו תרגיל: אישה רווקה היא אישה שאף גבר לא רצה להתחתן איתה. וכל כך למה? הקריטריון המרכזי לבחירת אישה הוא היותה "יפת תואר", ולאה ומרים היו חולניות. ומי צריך אישה עם עיניים רכות או פנים חיוורות? לא משנה כמה מעלות יהיו לך, ערכך בשוק הבשר של הנישואים ייקבע לפי קריטריון אחד – היופי (אה, וגם בתולין).
וכלב, הוא אביה או בעלה? בתרבות פטריארכלית אפשר גם וגם. גבר ראוי שנושא אישה לשם שמיים יכול להיחשב גם לאביה וגם לבעלה.
מה זה "לשם שמיים"?
במסכת דרך ארץ מונים שיקולים של גברים בבחירת בנות זוג: "יש נושא אישה לשום זנות, ויש נושא אישה לשום ממון, ויש נושא אישה לשום גדולה, ויש נושא אישה לשום שמיים... הנושא אישה לשום שמיים, סוף שיוצאים ממנו בנים שמושיעים את ישראל".
עכשיו הכול ברור: אישה נבחרת כי החתן המיועד רוצה זנות, כסף או גדולה. מול שיקולי נישואים אלה נמצאים החתנים הראויים הרוצים להתחתן לשם שמיים, כלומר לשאת אישה בעלת מידות שתלד בנים, כן בנים, שיירשו ממנה את תכונות האופי הנפלאות אבל לא את המין, והם יהיו המנהיגים העתידיים של העם.
גבר שאלה שיקוליו יהיה לא רק בעלה של אשתו, אלא גם אביה.
שאלוהים תשמור
המדרש הזה הוא רצף של פנטזיות מיזוגיניות. הוא בא ללמדנו שאישה לא נשואה היא "עזובה", ויש התאמה בין אישה מכוערת לאישה עזובה. השיקולים לבחירת אישה לא עוסקים בקשר הזוגי, אלא בתועלת שתצמח לבעל מההתקשרות: כסף, מין, כבוד או ילדים נפלאים. ושיא השיאים – מותר להתבלבל בין בעל לאבא.
כל העושר הזה הגיע למרים רק כיוון שהייתה אישה לא נשואה וללא ילדים ועם קריירה לא רעה. מרים זכתה למנה יפה של מימוש עצמי, ולא כולם התלהבו.
מה השתבש?
התנ"ך מחזיק לא מעט נשים עצמאיות ומצליחות שלא מסופר לנו על בני הזוג שלהן או על ילדיהן. הן לא מבכות את גורלן נטול המשפחה, והמקרא לא מביע פליאה לנוכח מעמדן העצמאי. ייתכן שסיפורים אלה במקורם יוחסו לאלות עתיקות, שומרות ומגינות. עם התפתחות התרבות המונותאיסטית לבשו הסיפורים כסות אנושית, אבל שמרו על דמותה החזקה, המיטיבה והעצמאית של הגיבורה.
השוואה כללית בין המקרא לספרות חז"ל מעידה על החרפת המיזוגיניה בספרות חז"ל. לא אוכל הפעם לפרט את השערותיי בעניין הסיבה לשינוי הזה, וההשערות גם משניות בחשיבותן. הדבר חשוב ביותר הוא להצביע על התופעה: היחס לנשים בספרות חז"ל פטרוני ומתנשא יותר מזה שנמצא בתנ"ך.
אל-הורות – נגד הזרם
מרים המקראית היא דוגמה לאישה אל-הורית. לא, היא לא עזובה וגם לא עצובה. כלומר, יכול להיות שהיא עצובה, אבל אם היא עצובה זה לא מפני שהיא עצמאית. אפשר לחזור לתרבות המקראית, בעניין זה לפחות, לשאול ממנה כמה מודלים נשיים עצמאיים ולהפסיק ללמד את בנותינו ששמלת קצפת היא מתכון לאושר, ושהדרך למימוש עצמי עוברת בחדר לידה. תסתכלו סביבכן, תתבוננו עמוק בלב ותראו שזו שטות. זו דרך של שלטון לבצר את עצמו, להגדיל את נכסיו האנושיים ולהרוויח שקט, כמאמר פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".
תביאי לעולם ילדים אם זה נראה לך נכון, מוסרי וגם מתאים לאישיות שלך. תחיי בזוגיות רק אם ומתי שבא לך. והעיקר – תעשי מצוות מוסריות, תתרמי לתיקון עולם ותחיי חיים ראויים, שיגרמו לך להרגיש שעשית משהו בשביל מישהו. כל היתר – תעמולה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה בבית המדרש של הטוקבקים חברה בשם א. מרק: "התחושה שלי היא שהכותבת מונחית על ידי מנטרה שגורמת לה לפספס את המטרה. חברה/ קהילה מורכבת מפרטים, והם אלה שמכתיבים באופן ישיר או באמצעות מי שהם בחרו שינהיג אותם, את אופן התנהלות הקבוצה. במילים פשוטות, חינוך בא מהבית, ותיקון חייב להתחיל אצל הפרט על מנת שהקבוצה המורכבת מהפרטים תאמץ התנהלות נאותה".
יקרה, אני קוראת את דבריך ומתלבטת. לא יודעת איך להכריע, שהרי מצד אחד – ברור שחינוך בא מהבית, ומצד שני גם ברור לי שההנהגה רוצה לטעת בנו את האמונה שתיקון חייב להתחיל אצל הפרט. האינטרס של בעלי הכוח הוא שניקח עלינו את מלוא האחריות לעוולות וניתן להם שקט ומרחב להמשיך לעשות את שלהם. אני מציעה שאולי נחלק כך את האחריות: אהבה, חמלה וגבולות אלו דברים שמגיעים בעיקר מהבית, אבל ערכים – הם סיפור קהילתי, וערכים קלוקלים דורשים שינויים יסודיים בקהילה.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerראי את מקרה הגינקולוג הפוגע משיבא כדוגמה איומה לשינוי הקהילתי הנדרש. זה לא הבית – זו הקהילה שאפשרה לזוועה הזו להתרחש (ובעקיפין גם עודדה אותה), והשינוי צריך להתחיל בטלטול הממסד: הפוליטי, המשטרתי, המשפטי והרפואי.
שבת שלום!
