סאליבן נפגש עם ראש הממשלה בנט ושר הביטחון גנץ
(צילום: איתי בית און, לע"מ, טל עוז, משרד הביטחון)
אחרי תקופה של חריקות צורמות, בשבוע שחלף היה ניכר שיש סוף סוף תיאום טוב ומתוחכם בין וושינגטון לירושלים בנושא האיראני. הביקור המתוקשר מאוד של היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ג'ק סאליבן, והריאיון החד של מפקד חיל האוויר המיועד, אלוף תומר בר, היו שני המרכיבים המרכזיים באותו מהלך אמריקני-ישראלי.
המהלך נועד לגרום לאיראנים לרדת מהעץ ולחשב מסלול מחדש במשא ומתן המתנהל בווינה בין איראן למעצמות. התכלית של המהלך היא לשכנע את איראן להסכים להגבלת העשרת האורניום והגברת הפיקוח של האו"ם על מתקני הגרעין שלה תמורת הסכמה אמריקנית להסיר את הסנקציות שהטיל עליה הנשיא טרמפ כשפרש ב-2018 מהסכם הגרעין המקורי.
מרכיבים נוספים במהלך האמריקני-ישראלי שהושק השבוע היו הנאומים שנשאו נשיא המדינה הרצוג ושר הביטחון בני גנץ בטקס סיום קורס טיס. הנאומים העניקו מסגרת מדינית נחושה לתמונת היכולות לתקוף באיראן ששרטטו בדבריהם מפקדי חיל האוויר היוצא והנכנס.
5 צפייה בגלריה
חזית אחידה מול ארה"ב. גנץ, בנט ולפיד עם סאליבן
(צילום: שלומי אמסלם, לע"מ,אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
כדי שהאיום בתקיפה באיראן, עליו מדברים האלופים, יהיה אמין הוא צריך להיות מגובה באמירה ברורה של הדרג המדיני, המצביעה על נכונות לקבל את ההחלטה להוציא את האיום הקינטי לפועל אם וכאשר יהיה צורך במימושו. את זה בדיוק עשו הרצוג, בנט, לפיד וגנץ בהודעות שהוציאו אחרי פגישותיהם עם סאליבן. הראיונות שנתן בשרשרת היועץ לביטחון לאומי האמריקני לכלי תקשורת ישראליים ואמריקניים היו תרומתה של ארה"ב למהלך התודעתי-תקשורתי, שכנראה וושינגטון יזמה אותו.
הישראלים שיתפו פעולה בשמחה, בין השאר גם בהדלפות לעיתונות על הדרישות הנוקשות שישראל הציגה לאמריקנים כדי שיציגו אותן לאיראנים במהלך המשא ומתן בווינה. משחק קלאסי של החוקר הטוב והחוקר הרע, כאשר ישראל מלוהקת באופן טבעי לתפקיד הגורם המאיים שמתחנן "תחזיקו אותי".
אבל גם סאליבן לא היה חלבי. כך למשל, באחד הראיונות הוא גילה כי ממשל ביידן כבר קיבל החלטה "בחדרים סגורים" מתי ארה"ב תפרוש משולחן המשא ומתן בווינה ותוסיף סנקציות על אלה שכבר מוטלות על טהרן. לדבריו, זה יקרה בתוך "כמה שבועות" אם איראן לא תגמיש את עמדותיה.
סאליבן הוסיף גם איום מרומז. בתשובה לשאלה אם ארה"ב מתנגדת שישראל תתקוף את מתקני הגרעין באיראן הסתפק היועץ לביטחון לאומי של הנשיא האמריקני באמירה ש"ישראל היא מדינה ריבונית".
משמעות האמירה הזאת, בשפה הדיפלומטית הבינלאומית, היא שלפחות כרגע יש להנהגה בירושלים ולאנשי מערכת הביטחון בקריה אור צהוב בוהק מארה"ב לעשות מה שהם חושבים לנחוץ, ומתי שהם חושבים שזה יהיה נחוץ.
לא צריך להיסחף. סאליבן לא רמז שארה"ב תומכת בתקיפה ישראלית או תשתתף בה. צריך לזכור שהמסר שלו כוון לאוזניים איראניות ולא לאוזניים ישראליות ולכן הוא אמור היה להישמע מאיים ומרתיע. בפועל אין ברקע החלטה אמריקנית עקרונית לתת לישראל אור ירוק לתקוף באיראן או הבנה שוושינגטון תסייע לתקיפה כזו שתכוון להשמיד את תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית.
שיתוף פעולה צבאי התקפי, מודיעיני וקינטי (פצצות וטילים) קיים כבר בין הפנטגון לקריה בתל אביב בכל מה שנוגע לדאעש ולהתבססות האיראנים ושלוחיהם בסוריה ובעיראק. קיים שיתוף פעולה מבצעי ישראלי-אמריקני גם בזירת הים האדום. אבל בכל מה שנוגע לעימות ישיר עם איראן, ארה"ב מוכנה, בינתיים, אך ורק לשיתוף פעולה הגנתי עמנו (התרעות מפני תקיפת טילים, תגבור מערך יירוט הטילים בישראל והתמודדות עם טילי שיוט וכטב"מים שיתקיפו את ישראל).
ארה"ב גם משתפת איתנו פעולה באיסוף מודיעין באיראן ובמבצעי סייבר ששיבשו בעבר, ואמורים לשבש בעתיד, את פרויקט הגרעין הצבאי של איראן. זה לא מעט, אך חשוב להדגיש שממשל ביידן, כמו קודמיו, אינו מוכן לתקוף באיראן. נקודה.
ההתנהגות האיראנית שקירבה את ארה"ב לישראל
כעת יש סימנים ברורים שהתנהלות הארוגנטית – אפשר לומר החצופה – של איראן הביאה לא רק להתקרבות בין ארה"ב לשותפותיה למשא ומתן בווינה, כולל סין ורוסיה, אלא גם גרמה לממשל ביידן לשקול ביתר רצינות את המלצותיה של ממשלת בנט בהקשר לניהול המשא ומתן עם סוחרי הבזאר הממולחים מטהרן.
את זה בדיוק רצה סאליבן להמחיש לאיראנים בביקורו כאן בשבוע שחלף. הוא גם מאותת ששיתוף הפעולה עם ישראל עוד עלול להתהדק. אחד הסימנים לכך הוא שוושינגטון עדיין לא הודיעה סופית לישראל שהיא מסרבת להקדים את אספקת לפחות שני מטוסי תדולק באוויר חדישים, כפי שביקש שר הביטחון גנץ.
לאור מגעים שהיו לאחרונה עם גורמי ביטחון אמריקניים, סביר להניח שאם המשא ומתן בווינה יתפוצץ סופית תימצא דרך להקדים את הגעת ה-KC-46 לישראל, מה שישפר מאוד את יכולתה של ישראל לנהל מערכה במה שמכונה בצה"ל "המעגל השלישי".
מהדברים שאמר סאליבן בשיחות עם אישים ישראלים בחדרי חדרים אפשר גם ללמוד שארה"ב נמצאת כבר בשלי תכנון מתקדמים של Plan B, כלומר תוכנית פעולה אמריקנית-אירופית ללחץ על איראן במקרה שהמשא ומתן בווינה יתפוצץ.
לפי פרסומים בתקשורת האמריקנית, התוכנית כולל סנקציות נוספות, הידוק אכיפת הסנקציות "הנשכניות" הישנות שמונעות מאיראן ייצוא נפט וגישה לשוק הפיננסים הבינלאומי, וצעדים שונים לחיזוק ההרתעה של ארה"ב כמו למשל מכירת ציוד לחימה חדיש לישראל ולמדינות המפרץ הערביות, קירוב סוללות הגנה מפני טילים למזרח התיכון, תרגילים משותפים ואולי אף פעולות צבאיות מוגבלות נגד "שלוחיה" של איראן אם יאיימו על כוחות אמריקנים באזור.
מיזם הלחץ וההרתעה של האמריקנים
עם זאת, ברור שממשל ביידן עדיין רוצה להשיג הסכם מחודש, או חדש, עם איראן באמצעות דיפלומטיה. החידוש הוא שהאמריקנים עכשיו כבר מבינים שדיפלומטיה לבדה לא תשיג דבר מהאיראנים.
סאליבן סבור, ואף אמר זאת בגלוי, שכדי לחזק את הדיפלומטיה האמריקנית מול האיראנים ולעשות אותה יעילה יותר נחוץ להפעיל שני מנופים נוספים: "לחץ" ו"הרתעה". זאת כדי שהאיראנים יפסיקו לגרור רגליים בווינה במטרה להרוויח זמן שבו ימשיכו בהעשרה מואצת של אורניות ויצברו כמות גדולה של חומר בקיע שממנה אפשר לייצר כמה ליבות נפץ של ראשי קרב אטומיים.
זאת ועוד. כל עוד נמשך המשא ומתן בווינה אין פיקוח מספיק של האו"ם על מתקני הגרעין שיאפשר לדעת מה בדיוק הם עושים בתחום ייצור צנטריפוגות חדשות ומהירות, כמה אורניום הם העשירו ולאיזו דרגה, ואם חידשו את פיתוח המנגנון שמפעיל את מתקן הנפץ.
ה"לחץ" האמריקני מתבטא בגיוס תמיכה בזירה הבינלאומית שתגביר את הבידוד המדיני והכלכלי של איראן בזירה הבינלאומית, גיוס האיחוד האירופי ואפילו רוסיה וסין כדי להציג עמדות קשוחות ואחידות במשא ומתן, וצעדים כלכליים שנועדו למנוע מאיראן, כל עוד לא הושג הסכם, מלהרוויח מהזינוק שחל לאחרונה במחירי הנפט והגז בשוק האנרגיה העולמי. חלק ניכר מהמצוקה הכלכלית הקשה באיראן נובע מקופת המדינה הריקה שמשוועת לדולרים.
ה"הרתעה" לשיטתם של האמריקנים נועדה להוסיף ל"לחץ" ממד של איום פיזי. היא נועדה לגרום לאיראנים לחשוש. כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה. בוושינגטון יודעים מה שאיראן מכחישה – שהאיום במתקפה צבאית ישירה של ישראל אם האיראנים יגיעו לסף-גרעין או חלילה לנשק הגרעיני עצמו – מייצר הרתעה בטהרן. סאליבן בא אלינו כדי לחזק את משבצת ההרתעה במטריצת הלחצים האמריקנים בהקשר לשיחות בווינה.
לא נעים לומר זאת בצורה כה בוטה, אבל ארה"ב משתמשת בנו כבכלב תקיפה ששיניו החדות והרקורד התוקפני שלו אמורים להמחיש לשליטי טהרן מה עלולה להיות האלטרנטיבה אם יכשל עלה הזית הדיפלומטי שמושיטה להם ארה"ב.
גם ההדלפה אתמול ממקורות מודיעין אמריקנים לרשת CNN, שערב הסעודית מייצרת טילים בליסטיים ארוכי טווח בסיוע סיני נועדה לאותה מטרה הרתעתית. הטילים האלה מאיימים בראש ובראשונה על איראן.
בנט משתף פעולה בשמחה עם מיזם ההרתעה האמריקני שסאליבן מוביל, מפני שזה תואם מצוין את הלכי הרוח של הבייס האלקטורלי שלו ואת מורשת נתניהו שהוא ותומכיו חוששים לסטות ממנה. המניעים של גנץ, לפיד והרצוג מורכבים יותר. גם הם רוצים לעזור לאמריקנים, אך בעיקר מתוך תקווה לתגבר ולהדק את שיתוף הפעולה והסיוע שישראל תקבל מארה"ב בעתיד.
רוב הקברניטים הפוליטיים בישראל מבינים שאין להם סיכוי לשכנע את ביידן ואנשיו לזנוח את המשא ומתן בווינה. הם יודעים כי רק בכוחם של האיראנים לעשות זאת, אם ימשיכו להתעקש על דרישותיהם המקסימליסטיות. לכן עדיף לעזור לסאליבן לעשות לימונדה הרתעתית מהלימון הישראלי. להימנע לפי שעה מפעולות באיראן ומחוצה לה שעלולות לפגוע במאמצים הדיפלומטיים האמריקנים, ולהגיע ליום שאחרי המשא ומתן כשהאמריקנים רואים בנו שותף אמין וחייבים לנו.
