למי מותר לפרש את התורה?
מדי שבוע (כמעט) אני מקבלת ב"בית המדרש של הטוקבקים" תגובות הקובלות על בחירתי לפרש את המקרא באופן עצמאי: "מי נתן לך רשות לדבר על דת במקום חכמי ישראל?"
ואני שואלת, ממי אני צריכה לבקש רשות? מתי התקבלה ההחלטה ומדוע לא הוזמנתי להשתתף בדיון ובהצבעה בשאלת הפרשנות הלגיטימית של התורה? על פי המסורת, כל נשמות ישראל השתתפו במעמד הר סיני, ולכן אני מרשה לעצמי להניח שגם נשמתי הייתה שם, בסיני, ונדבקה באהבה לתורה ובתשוקה לפרש אותה.
מתי המציאו את קידוש החודש?
אני אוהבת את פרשנויות חז"ל לתורה. הן תמיד יצירתיות ולפעמים הן מרגשות, מקוממות או משעשעות. יש ביניהן מוצלחות יותר וגם פחות, אבל הן לא הפירושים היחידים לתורה. לרוב חז"ל לא מסבירים את "פשט" התורה. הם לא חיפשו את הפשט ולא מצאו אותו. הפשט פשוט לא עניין אותם. הם השתוקקו לחידושים.
2 צפייה בגלריה
ההחלטה של חז"ל שיום המולד של החודש ייקבע בבית דין, על ידי עדי ראייה, הייתה מהפכנית
(צילום: רויטרס)
יש פסוקים המשמשים לכאורה "ראיית זהב" לקשר ההדוק שבין התורה שבעל-פה לתורה שבכתב. פסוקים החביבים על מי שמבקשת להוכיח שחז"ל לא יצרו מהפכה, ואפילו לא המציאו חוקים משל עצמם.
אחד הפסוקים, אם לא ה-פסוק בעניין זה, מופיע בפרשת השבוע: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". הפרשנות המסורתית רואה בפסוק הזה מצווה – המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, קידוש החודש.
כמעט הפסדנו את ספר בראשית
ניתן היה לצפות מרש"י, פרשן התורה המפורסם, שיפתח את פירושו לתורה במילים חגיגיות, המשבחות את הסיפורים המפוארים של בריאת העולם וראשית עם ישראל. אלא שרש"י פותח את פירושו לתורה באכזבה גלויה על כך שספר הספרים נפתח ב"בּוֹבֶּע מַייסֶעס", סיפורי סבתא, ולא בדבר האמיתי – במצוות: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות י"ב, ב'), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל".
מה לנו מבריאת העולם, גירוש הגר או עקידת יצחק? "צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה". אולי קשה להאמין, אבל את התחינה הזו, מלאת הפאתוס, כתב ביאליק בחתימת מאמרו "הלכה ואגדה". כל כך קרוב לרש"י על הפסוק הראשון בתורה.
אין סיבה להילחץ, כבודו של ספר בראשית נותר במקומו - ורש"י מצא הצדקה לקיומו. גם ביאליק העניק את עיקר מרצו לאגדה ולא להלכה. אבל תפיסת העולם המתנצלת, מעוררת מחשבה. העם היהודי לא מכיר את עצמו ללא ההלכה, ולדברי רש"י, ההלכה הראשונה היא "החודש הזה לכם".
האמנם מצווה?
קריאה פשוטה של הפסוק בהקשרו מלמדת ש"החודש הזה לכם" איננה מצווה אלא הודעה, אינפורמציה בסוגיית סדר החודשים בלוח השנה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".
כן, הפסוקים מכילים מצווה - אבל זו מצוות השחיטה, משיחת דם ואכילת השה בערב יציאת מצרים ובכל הפסחים הבאים עלינו לטובה. על מנת לארגן את לוח המועדים העברי, עדכן אלוהים את אהרון ומשה שמכאן והלאה יחל מניין החודשים בחודש שבו יצאנו ממצרים. ומה על מצוות "קידוש החודש"? היא לא נמצאת בפסוק.
יא ירח, מה עשית?
מקורו של הביטוי היפה "כזה ראה וקדש", בניסיון הפרשני לכרוך את הקביעה "החודש הזה לכם" עם מצוות קידוש החודש: "'החודש הזה לכם' מלמד שהראה לו הקדוש ברוך-הוא למשה באצבע דמות לבנה, ואמר כזה ראה וקדש לכם ראש חדשים" (מכילתא דרשב"י בא, ומקומות נוספים).
אם חשבנו שאלוהים הוא מפקד קשוח שמנחית על עמו הוראות, בא הדרשן ומתקן את הרושם. המילים "החודש הזה" אינן קביעת זמן בעלמא, אלא הצבעה מדויקת על אובייקט, על הירח (משום מה אני נזכרת ב"בריאת האדם" של מיכלאנג'לו). אלוהים, כן זה שיש לו יד ואצבעות, החזיק בביתו טבלה עם צורות שונות של הירח (בדיוק כמו רבן גמליאל בבית הדין ביבנה). הוא הצביע על צורת הלבנה במולדה, ולימד בסבלנות את משה ואהרון: "כך נראה ראש חודש".
המילה "לכם" משתחררת גם היא ממשמעותה בפשט הפסוק, ומכאן ואילך היא מציינת שקידוש החודש שייך "לכם" ולא לאלוהים. קידוש החודש הוא בסמכותכם, בסמכות בית דין של מטה. המדרש ציורי, יפה ומושך את הלב – ואין לו דבר עם פשט הפסוק.
מתי המציאו את מצוות "קידוש החודש"
קידוש החודש הוא רעיון שהומצא על ידי הפרושים. על שני אדנים חשובים ניצב חוק קידוש החודש. האחד – יש חשיבות קהילתית קריטית לידיעה באיזה יום בדיוק מתחיל כל חודש. השני – ההחלטה על תאריך הלידה של כל חודש נקבעת בידי בית דין שגובים עדות ממי שראו את המולד.
"קידוש החודש" מערים קשיים על חיי הקהילה, שהרי לחקלאית בעולם העתיק אין צורך לדעת מתי בדיוק התחיל החודש, ואין לה גם צורך לתאם תאריכים עם שכנותיה. ביישוב כפרי קטן בימים עברו לא קבעו פגישות ביומן. די היה לה לחקלאית להכיר את חלקי היום, את עונות השנה ואת השינויים הפנימיים בכל עונה. לא היה לה צורך בתאריכים מדויקים.
הצורך בלוח שנה מדויק וגם אחיד הוא צורך של מנהיגות שרוצה לגבש עם. הגיבוש נעשה סביב מועדים, ועליהם להיות משותפים לקהילה. אם לא נחגוג יחד את החגים, לא נהיה לעם. את ההנחה הזו נמצא כבר בתורה, שהרי היא נוקבת בתאריכי החגים, ומשום כך גם קובעת: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
החלק המפתיע, המהפכני, שלא נמצא בתורה, הוא ההחלטה שיום המולד של החודש ייקבע בבית דין על ידי עדי ראייה. ההחלטה נראית מיותרת, שכן היא מסרבלת את החיים הקהילתיים. איך יכול בית דין בעולם העתיק, לקדש למשל את חודש תשרי וגם להספיק להודיע לכל קהילות ישראל מתי לחגוג את החג שחל ביום הראשון של חודש זה? על הבחירה הזו אנו משלמות עד היום – שכן ליתר ביטחון אנחנו חוגגות את ראש השנה במשך יומיים.
מי צריך את כאב הראש הזה?
אם הבנו ש"קידוש החודש" הוא לא מצווה מהתורה ושהוא יוצר תסבוכת קהילתית גדולה, אז נשאלת השאלה, למה המציאו אותו חז"ל?
"קידוש החודש" על כל פרטיו וסיבוכיו הוא רעיון גאוני מבחינת החכמים. הוא משיג שתי מטרות קהילתיות חשובות. ראשית, הוא מייצר מתח ועניין בקרב חברי הקהילה שיכולים לבוא ולהעיד על המולד, וגם צורך של כל חברות וחברי הקהילה להתעדכן במהירות בנעשה בבית הדין. הכוח השני של מצווה זו הוא בביצור מעמד החכמים. התבוננות פרטית בשמי הלילה לא תועיל עוד להכרת לוח השנה, וגם האפשרות לחשב את החודשים לא רלוונטית. כל הכוח בסוגיה מרכזית זו נוכס לבית דין, והתלות בבית הדין מתחדשת עם הלבנה.
בסופו של דבר, ההנהגה נשברה וקבעה לוח שנה מסודר – אבל עד שזה קרה, במשך מאות שנים, העניק החוק כוח למנהיגות, והייתה תלות קבועה של הקהילה בהחלטה שהתקבלה בבית הדין. כך בונים סמכות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על מבול העדויות על פגיעות מיניות שאנו עדות לו בשבועות האחרונים. בדבריי התייחסתי להחלטה של חיים ולדר לשים קץ לחייו, וכיניתי אותה "התאבדות בזויה". חבר, שמכנה את עצמו בשם הלא-יומרני משה רבנו, קבל על הגדרתי ושאל: "את יכולה להסביר לי מה ההבדל בין התאבדות בזויה לבין התאבדות לא בזויה?"
כן, אני יכולה. להבנתי, התאבדות איננה מעשה בזוי. התאבדות לרוב מתרחשת מתוך מצוקה וסבל קשים מנשוא. התאבדות לרוב גורמת לנשים ואנשים רבים לכאוב את האובדן. התאבדות היא מעשה עצוב מאוד, אבל היא לא מעשה בזוי.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerההתאבדות של ולדר, לעומת זאת, היא מעשה בזוי של מי שניצל נשים וגברים רבים, וגם במותו ממשיך לברוח מאחריות.
שבת שלום!
