ראול ולנברג מתהפך בקברו
בשבת האחרונה יצאנו, איציק הכלב ואני, לטיול ביער ירושלים. זו הייתה שעת בוקר ושמש חורפית ליטפה אותנו. בירידה ליער ראינו מדריך וסביבו קבוצת מטיילות מבוגרות. ממרחק שמעתי את המדריך אומר משהו על כך שבשכונת רמות הירושלמית כמעט אין תושבים חילוניים, ומיד אחר כך, בעודנו מתקרבות, הוא הצביע לעבר השכונה שלי, קריית היובל, וקבע: "קריית יובל כבר נכבשה לגמרי על ידי החרדים".
הקבוצה עמדה ברחבת ראול ולנברג, האיש שהקריב את חייו להצלת בנות ובני עמנו מידיהם של גזענים, ואני הרגשתי שהבהלה והכעס גואים בי. קראתי לעברו: "זאת השכונה שלי, למה אתה מדבר כך, אנחנו לא עסוקות במלחמות וכיבוש". הוא כנראה לא שמע. הקבוצה התקדמה ואני, כמו עמלק, זינבתי בנחשלים ואמרתי למי שפסעו בסוף הטור: "בבקשה אל תקשיבו לו. אני גרה בקריית יובל, זאת שכונה מקסימה ואנחנו יודעות לחיות יחד. אנחנו ירושלמיות".
עיר העושה כל ישראל אחיות
מידי בוקר אני נוסעת באוטובוס עם חרדיות וחרדים עמוסי עוללים. לצד העברית אני שומעת באוטובוס רוסית ואמהרית. חצי שעה אחר כך אני מגיעה לקמפוס של ההיברו יוניון קולג', הנמצא על קו התפר הירושלמי. חלק מכיתות של הקמפוס מאוישות על ידי סטודנטיות העוטות חיג'אב וסטודנטים מוסלמים שבאו ללמוד עברית. בלב הקמפוס נמצא "בית תפילה לכל העמים" ובו טליתות לצד שטיחי תפילה, וסידורים לצד ספרי הברית החדשה והקוראן. יום שגרתי של חיים ירושלמיים מכיל את המגוון הזה, ומי שלא מקבלת אותו בסקרנות ובאהבה, מחמיצה הזדמנות נדירה.
ירושלים היא עיר חריפה; מאבקים אידיאולוגיים מנהלים חלק גדול מהיומיום שלנו וכמעט אין רגע של שקט. זחיחות ונחת עצמית הן לא דרך המלך בעיר שלנו, אבל יש אפשרות לתת לירושלים לעשות את כל ישראל אחיות. ירושלים מאפשרת לי ללמוד ליהנות ולגלות סקרנות ביחס למה ששונה ממני. ירושלים מלמדת אותי פרופורציות וצניעות. ירושלים היא העיר המשוגעת ביותר בעולם, אבל היא יכולה ללמד אהבת חוה ואדם, וממנה יכול לצמוח שלום, אם רק נפסיק לחשוב במושגים של ניצחונות וכיבושים.
סוכת אבל ונחמה
בשבוע שעבר הקימו כמה ארגוני סיוע סוכת אבל ונחמה בירושלים. זו הייתה תגובה נחרצת וגם רכה להספדים שקיבל חיים ולדר, הסופר והמחנך החרדי שבחר להתאבד במקום לתת דין וחשבון על 22 עדויות שהושמעו נגדו בגין פגיעות מיניות. הסוכה חיבקה את אבלן של הקורבנות, והבהירה היכן נמצאת האשמה.
ישבנו במעגלים. במעגל שלי ישבו שני גברים חרדים צעירים, גבר חילוני, כמה נשים שהגדירו את עצמן כדתל"שיות. בשקט, בדמעות ובגבורה הוצאנו כאבים לאור, שיתפנו במחשבות ובשאלות: מה מייחד פגיעות מיניות? מה ההשלכות של הטראומה? האם "אלימות מינית" הוא המונח המדויק לפשעים האלה? מה משימות התמיכה החשובות ביותר של המשפחות והקהילה?
באותם רגעים היינו לגמרי יחד, היינו באותו צד של הפצע. אורך החצאית או פאות האוזניים לא היו רלוונטיום. ראיתי איך מתוך האפלה בוקעת קרן אור, והיא עתידה להצמיח פירות שאת איכותם ומתיקותם לא ניתן עדיין להעריך.
מה קשה כל כך בקריעת ים סוף?
אני טיילתי ביער ירושלים - ובנות ישראל נסעו לים סוף. השבת אלוהים יבקע את הים והן יחצו אותו בחרבה. הדימוי המוכר – "קשה כקריעת ים סוף" – נלכד השבוע במקלעת המחשבות שלי, ולראשונה הרהרתי במוזרותו. מה קשה כל כך בקריעת ים סוף, ומדוע דווקא האירוע הזה נבחר כדימוי למשימות החיים הקשות? עבורנו, בשר ודם, קריעת ים סוף, ככל אירוע ניסי אחר, היא לא קשה אלא בלתי אפשרית. ועבור אלוהים? למה שקריעת ים סוף תהיה קשה לו יותר מ"שמש בגבעון דום" או מבריאת העולם?
הקשה של החיים
על שלושה עניינים נקבע בספרות חז"ל שהם קשים כקריעת ים סוף: פרנסה, מציאת זוגיות ולידה. אגדה מעניינת מתייחסת לקושי במציאת הזיווג הנכון, וגם לשאלה מהם האתגרים של אלוהים (ויקרא רבה צו, ח):
"מטרונה (גברת רומאית מכובדת) שאלה את ר' יוסי בן חלפותא אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך-הוא את עולמו? אמר לה: לשישה ימים... אמרה לו מכאן ואילך מה יושב ועושה? אמר לה יושב ומזווג זיווגים... אמרה לו: כמה עבדים וכמה שפחות יש לי ולשעה קלה אני מזווגתם. אמר לה: אם קלה היא בעינייך קשה היא לפני המקום כקריעת ים סוף...
"הלך לו רבי יוסי בן חלפותא לביתו. מה עשתה (המטרונה)? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות-שורות, אמרה להם: פלוני יישא פלונית ופלונית תינשא לפלוני. בבוקר באו אליה העבדים, זה ראשו פרוע, זה עינו התעוורה, וזה ידו שבורה, וזה רגלו שבורה. זה אמר: איני רוצה את זו, וזו אמרה: איני רוצה את זה. שלחה לו ואמרה לו: יפה תורתכם נאה ומשובחת. אמר לה: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעינייך קשה לפני המקום כקריעת ים סוף..."
"כל חבריו שם בגן, הוא לבדו עומד כאן"
הגברת הרומאית לועגת לסיפור המונותאיסטי היהודי, שהרי בניגוד לחיי האלים העשירים בתככים, התאהבויות ומלחמות, החיים של האל האחד אמורים להיות משמימים. אוקיי, אומרת המטרונה, שישה ימים הוא ברא את העולם, אבל הסיפור של היום השביעי כיום מנוחה בטעות יסודו. אלוהי המקרא לא נח ביום השביעי אלא נח מהיום השביעי והלאה, שכן בריאת העולם הסתיימה ומכאן ואילך האנושות אחראית על הדרמות של עצמה, ואלוהים? הוא אולי דיין, אבל כבר לא עוסק בפעילות יצירתית.
רבי יוסי היה יכול לומר לה שגם השמיים היהודיים לא ריקים מדמויות; יש לאלוהים מלאכים, כרובים ושטן, יש לו את מלכת השמיים ויש לו גם אינספור מלחמות באלים המתחרים. אבל הוא לא בחר בנתיב הזה. רבי יוסי שמר על אקסיומת ה"שמיים לה'" והשיב לה תשובה מתחכמת: מהיום השמיני לבריאה אלוהים יושב בשמיו ומזווג זיווגים. כבדרך אגב, הוא גם מלמד אותה שיש דברים שאפילו לאלוהים קשה לעשות: לקרוע את ים סוף - ולעסוק בשדכנות.
הטינדר של ימי בראשית
אלוהים הקים את משרד השידוכים הראשון בהיסטוריה, והמטרונה לועגת לביזנס האלוהי. על מנת להפגין את עליונותה ולבוז לאלוהיו של רבי יוסי, משדכת המטרונה באופן אקראי את הכנועים והכנועות בבנות תבל – העבדים והשפחות. כישלונה של המטרונה ידוע מראש – אפילו העבדים והשפחות הכפופות לה לא יצליחו להיענות לפקודות השידוכים שלה. כל הוראה אחרת יעשו עבדיה בלי להניד עפעף. אבל זיווגים? את זה אי אפשר לעשות בכפייה, וגם בלא כפייה – קשים זיווגים כקריעת ים סוף.
הכישלון הוא ההצלחה
יש תחומים מקצועיים שמתפרנסים מכישלונותיהם, למשל: תעשיית הדיאטות, הקוסמטיקה ותעשיית השידוכים. לו היו מצליחים, היה שדה המחיה שלהם מצטמצם. תעשיית השידוכים, על ריבוי האפליקציות שלה, מעוררת שאלות לגבי ההתאמה של האנושות לחיים מונוגמיים ארוכי טווח.
השבת, כשנקרא את שירת מרים הקצרה ושירת משה הארוכה, ונראה איך הפטריארכיה מנכסת לעצמה את כל משימות המנהיגות ומנעמיה, נוכל להרהר בשאלה כיצד משפיעים השינויים המגדריים המתחוללים בדור שלנו על תמונות הזוגיות והמשפחה, והאם תם עידן הזוגיות הממושכת.
גורל אחד שם אותנו כאן
קשה לחיות בעיר שהתערבבה לה יחדיו. קשה לפעמים להכיל את תפיסות העולם השונות ולוותר על הרצון לחיות עם "אנשים כמונו", אבל הקשיים האלה יכולים להצמיח. אם אלוהים הצליח לקרוע את ים סוף, אנחנו יכולות ללמוד לחיות יחד בכנות, בערבות הדדית, במאבקים ובשותפות גורל.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על הקשר המעניין, המתעתע, שבין התורה לתורה שבעל-פה. כדוגמה לכך, התייחסתי למצוות קידוש החודש שנתפסת בעיני חז"ל ככתובה בתורה, למרות שהיא לא. בתגובה כתבה לי ד' בבית המדרש שלנו: "מעניין מתי תגיעי לפירוש ש'לא תרצח' זו גם המלצה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאז זהו, יקרה, יש חוק אחד, יחיד ומיוחד, שבעיניי הוא לא המלצה אלא חובה בלתי מתפשרת - וזה חוק "לא תרצח.י". אלא שדווקא המסורת שלנו ולא אני, הרפורמית, מגמישה ומצמצמת את היקפו של חוק זה, שהרי לפי ההלכה מותר להרוג במלחמה ומותר לבית דין להוציא להורג. כך שהפעם אני האדוקה.
שבת שלום!
