מהי רוחניות?
לשימוש במושגים "דת", "רוחניות", "אמונה" או "תפילה" יש ניחוח מרתיע, כיוון שהם "נלקחו בשבי" על ידי ממסדים דתיים ואיבדו את החירות והחיות שלהם.
כבר באמצע המאה העשרים העיר הפסיכואנליטיקאי אריך פרום על הקושי הלשוני-תרבותי למצוא מושג מתאים, לא מגויס, לחוויה הדתית-רוחנית. פרום בוחר לשחרר את עצמו מהמושגים המאובנים, והוא מכנה את החוויה הרוחנית-דתית בשם X. הוא מוותר על הרצון להעניק לחוויה שם של ממש, ובמקום לכנותה הוא מתאר את מאפייניה של הרוחניות הבריאה והמצמיחה.
הנה אחד ממאפייני ה-X: "אפשר לתאר את עמדת ה-X במונחים הבאים: יציאת האדם מתוך האני (ה'אגו') שלו, מחמדנותו, ובכך – מפחדיו. ויתור על המשאלה להיסגר בדל"ת אמות של ה'אני'... 'התרוקנות' על מנת להיות מוכשר להתמלא בעולם, להיענות לו, להתאחד עמו, לאהוב אותו. 'התרוקנות' אין פירושה כאן סבילות, אלא פתיחות. אכן, אם אין אדם מסוגל 'להתרוקן' - כיצד יוכל להיענות לעולם? כיצד יוכל להתבונן, להקשיב, להרגיש, לאהוב, אם הוא מלא ב'אני' של עצמו, אם הוא מונע מכוח החמדנות?" (והייתם כאלוהים, עמ' 53-50).
אי אפשר לחיות בלי עשרת הדיברות
השבת, בלב הקריאה בתורה, תעמוד כל הקהילה על רגליה ותשמע את עשרת הדיברות. מי שתתעמק בתוכן הרשימה תגלה שאפשר לחלק את הרשימה לתריסר דיברות ויותר, ואפשר לחלק אותה גם למספר קטן יותר של עיקרים.
המספר לא באמת חשוב, ואני מרשה לעצמי לומר שגם התוכן איננו העיקר. העיקר הוא ההבנה שאי אפשר לחיות בלי דיברות. אי אפשר לחיות בלי סדר יום מוסרי. לכל אחת מאיתנו, חילונית או דתית, יש ערכים, דברים שלמענם היא יוצאת מארבע אמותיה, מ"חמדנותה", כפי שמגדיר זאת פרום, ופועלת למען הזולת והעולם. אין דרך לחיות חיים משמעותיים בלי רשימה אישית ומחייבת של דיברות מוסריות שמתורגמות למעשים של יומיום.
תרגיל ברוחניות
מדובר בתרגיל לאמיצות, תרגיל למי שרוצות לגלות מהו באמת עולם הערכים שלהן – לא בהצהרות אלא במעשים: קחי דף, סמני בו 24 שורות וכתבי בכל שורה מה עשית בכל אחת מ-24 השעות האחרונות. התבונני ברשימה ותוכלי לגזור ממנה את "עשרת הדיברות" האישיות שלך, את רשימת הערכים החשובים לך, שהרי מעשינו הם עדות כנה לערכים שלנו.
מהו "כלל גדול בתורה"?
עשרת הדיברות מהוות תמצית של הנחיות דתיות-רוחניות, אבל זו לא התמצית היהודית היחידה. הנביא מיכה, למשל, מציע תמצית אחרת: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". הלל הזקן, כשביקש להציע את תמצית היהדות (התורה על רגל אחת), קבע: "מה ששנוא עליך, לחברך לא תעשה, והשאר – רק פירוש; לך ולמד" (וכל היתר הוא פירוש של קביעה זו). מתוך דברי התורה בוחר רבי עקיבא קביעה תובענית יותר כעיקר התורה: "ואהבת לרעך כמוך", ובן עזאי לוקח עוד צעד חשוב לכיוון האוניברסלי ובוחר בפסוק: "זה ספר תולדות האדם" (כלומר, כל אדם ולא רק יהודים).
רשימת העקרונות המוסריים לא משתנה רק בין אחת לרעותה. כל אחת מאיתנו מחזיקה סטים שונים של ערכים. האווירה הקהילתית ונסיבות החיים מגוונות את העולם הערכי שלנו.
העולם הרוחני של עשרת הדיברות
מרתק לנתח את העולם הרוחני של עשרת הדיברות. קל לראות שעשרת הדיברות מבקשים לחנך את הקהילה לציות לרשויות, ובניגוד אולי לצפוי, יש רק שתי רשויות בעולם עשרת הדיברות: רשות דתית-שמיימית ורשות משפחתית. ניתן היה לצפות שהמנהיגות האנושית (הכהן, הנביא או המלך) יזכו להכרה בלוחות הברית, אבל לא. התמונה הנגלית לנגד עינינו היא של פירמידה דתית גדולה, המורכבת מפירמידות קטנות, משפחתיות, שוות בגודלן ובמעמדן. אין היררכיית ביניים המקשרת בין המשפחה לאלוהים.
הפירמידה המשפחתית היא הבסיס האיתן של הפירמידה הדתית, וככל שיבוצר מעמד המשפחה, יבוצר גם מעמדו של האל – ראש המשפחה הלאומית (ועכשיו קל להבין את הקבוצות הדתיות המובילות למאבקים למען "ערכי המשפחה"). שתי מערכות השליטה והניהול הקהילתי יונקות כוח מעשרת הדיברות.
למען ביסוס המערכת הדתית והלאומית הצטווינו: "אנוכי ה' אלוהיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", "לא תישא את שם אלוהיך לשווא" וגם "שמור את יום השבת", שהרי השבת היא דרכנו להעיד שאנו מאמינות שאלוהינו הוא ריבון העולם.
ולמען ביסוס המערכת המשפחתית הצטווינו: "כבד את אביך ואת אמך" ו"לא תנאף", שהרי "ניאוף" הוא קיום יחסי מין של גבר עם אישה ה"שייכת" לגבר אחר, מעשה המערער את סמכות הגבר על משפחתו.
בתווך נמצאות כמה מצוות שנועדו להסדיר את מערכות היחסים לטובת הקהילה כולה: "לא תרצח", "לא תגנוב" (ואולי גם "לא תחמוד"). אני כותבת ומיד מתלבטת האם נכון לטעון ש"לא תגנוב" הוא חוק שמועיל לכל הקהילה, שהרי במקרים רבים חוק זה נועד לשמור על בעלי ההון מפני החוליות החלשות בקהילה. "לא תגנוב" הוא חוק שמניח שההון מחולק בעולם בצורה הוגנת, ויש להגן על החלוקה הזו. צריך לתת את הדעת על השאלה האם חוק "לא תגנוב" הוא תמיד מוסרי - ואולי יש אפשרות מוסרית ממנו.
בפסגה ניצב "לא תרצח.י"
בניגוד לכל החוקים האחרים, לא תרצח.י הוא חוק שוויוני ותמיד מוסרי, חוק שנועד להגן על כולנו באותה המידה. חוק זה עולה בקנה אחד עם הבחירה של הלל: "מה ששנוא עליך, לחברך לא תעשה", וכמובן עם זו של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך". ממנו, להבנתי, צריכות להיגזר כל ההנחיות המוסריות – כל מה שעלול להביא לרצח אסור בתכלית האיסור, ומה שמועיל לשמירה על חיי הזולת הוא מצווה.
חוק בלי פשרות
לא פעם ב"בית המדרש של הטוקבקים" נטען נגדי שאני בוחרת מהתורה את מה שנוח לי ועושה "מה שבא לי לעשות". אני לא יודעת איך להגדיר "נוח" ומה המשמעות של "מה שבא לי", ועם זאת, נדמה לי שאפשר להגדיר את הפציפיזם, את ההתעקשות הבלתי מתפשרת על "לא תרצח", כבחירה שמאתגרת את אזורי הנוחות בעולם שבו אני חיה. הכוח של "לא תרצח" נובע מהאמונה שכולנו נבראנו בצלם אלוהים, כולנו שוות ושווים, אין לאף אחת בעולם עליונות על זולתה ואין שום מקרה שבו מותר לנו לקחת חיים של אחרת.
אני תמימה?
לא פעם זוכה העמדה הפציפיסטית לכינויי גנאי מסוג "תמימות" ו"ניתוק מהמציאות", אבל נדמה לי שמי שמנותקת מהמציאות היא דווקא זו שמאמינה שניתן לפתור בעיות באלימות. אלפי שנים מתועדות של היסטוריה אנושית מלמדות אותנו שמלחמה גוררת מלחמה וקצב ההתרבות של מעשים אלימים מזכיר את קצב ההתרבות של האומיקרון.
יצרני הנשק ותרבות המלחמה מחנכים אותנו להאמין שמלחמות הן "אין ברירה" ולכל "לא תרצח.י" יש רשימה ארוכה של יוצאים מן הכלל. הפטריארכיה נהנית מפירות האלימות ואנחנו נגררות להאמין שמותר וגם מועיל לנו לשלוח את ילדינו להרוג זה את זה.
לא תנאף או לא תאנוס?
בעשרת הדיברות שלנו "לא תאנוס / לא תאנסי" הוא החוק שצריך להחליף את "לא תנאף", שהרי איסור הניאוף רואה באישה רכוש של בעלה ומבחינתו פגיעה מינית חמורה רק במקרה שהיא פוגעת בפטריארכיה. "לא תאנוס", לעומת זאת, הוא חוק שוויוני שמעמיד כל אחת ואחד מאתנו מעל לכל האינטרסים הפטריארכליים.
את מהפכת MeToo בעולם החרדי אפשר להבין לאור המתח שבין "לא תנאף" ל"לא תאנוס". עד כה דוכאה הקהילה לטובת המנהיגות והנראות החיצונית. בימים אלה, באומץ ובדם, כותבת הקהילה החרדית על לוחות הברית את הצו, שהוא תולדה של לא תרצח: "לא תאנוס". אין גבול לתודה שכולנו חבות למנהיגות האמיצה שמובילה את המהפך הזה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"לא תאנוס" הוא תולדה מתחייבת של "לא תרצח", וחוקים אלה חייבים להגן על כולנו. חלק מהפעילות הפמיניסטיות ופעילות זכויות חווה ואדם, נופלות לבור מסוכן נוכח מהפכת MeToo בקהילה הגאה. באומץ יוצאים גברים ראשונים ומתלוננים על יקירי הקהילה שפגעו בהם מינית. חלק מהחברות שלנו מוצאות את עצמן במלכוד, שהרי יקירי קהילה אלה הם גיבורי התרבות שלהן ולעיתים גם חברים אישיים.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאני הצבעתי למרב מיכאלי, ועל כן שתיקתה וגינוייה הרפים מקוממים אותי במיוחד. כמה קל היה לה לצאת נגד השיר של עומר אדם, וכמה קשה לה להגיב על המשך העסקתו של אסי עזר.
יהודה נהרי, אתה אדם אמיץ, אני מאמינה לך ומצטערת שאתה עברת ועובר גיהינום ולא זוכה לכל התמיכה שלה אתה ראוי.
שבת שלום!
