שביט ויזל: "שמו אותי במשבצת 'המסכנה שמנסה להיכנס להיריון'"
שביט ויזל נכנסה להיריון בטעות והוא לא צלח. ואז היא נכנסה שוב להיריון וסיפרה לכל האינסטגרם, אבל נאלצה לעבור הפלה לאחר שהתברר שהעוברית סובלת ממום נדיר וקשה מאוד. רק עכשיו מלכת היופי לשעבר מוכנה לגלות שהיא בחודש השמיני ולדבר על הרגעים המטלטלים שבהם נשבעה לא לוותר על החלום להיות אמא, על הישראלים שהתעקשו לגעת לה בבטן ולשלוח אותה לרבנים, ולמה למרות הכול היא אופטימית
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אסף גרניט: "לא גאה בזה שבעטתי בפחים בטלוויזיה"
בלי תקשורת, בלי פרסום: סוד ההצלחה של טונה
אגם רודברג: "משחרר להגיד את מה שאחרים חושבים: דוגמנית שטחית"
שבועיים קודם העלתה הדוגמנית לאינסטגרם תמונה מחוף הים, עם בטן של חודש חמישי. בבוקר ההוא, הכל התנפץ. "בכיתי ובכיתי, הערתי את בעלי וסיפרתי לו את הבשורה. הוא חיבק אותי וחיזק אותי. אמרתי לו, 'אני חייבת זמן'. נכנסתי להתקלח. במקלחת אמרתי לעצמי, אני בריאה, אני יכולה להיכנס להיריון, החזקתי תינוקת יחסית עד שלב מאוחר, זה מה יש, הכול לטובה, אני צריכה להאמין שהכול יהיה בסדר ושאנחנו נעבור את זה, שיש רגעים בחיים שצריך לקבל החלטות קשות. יצאתי מהמקלחת אדם אחר. בעלי אמר, 'אני לא מאמין שאת אומרת את זה כל כך מהר'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
היה לך ברור שאת מפסיקה את ההיריון?
"זה היה לי ברור. קראתי המון על התסמונת והיה לי ברור שאני לא יכולה לגדל ילדה כזו, שאני לא יכולה להביא אותה לעולם. בשביל הילדה זה לחיות חיים של סבל, של עינויים, להיות כל היום אצל רופאים ולעבור ניתוחים ואני לא עושה את זה, זה לא פייר. אני מאוד מאמינה בגלגול נשמות ואני מאמינה שאם הנשמה הזאת צריכה להגיע אליי היא תגיע אליי. נסענו לרופאה, היא פתחה בפנינו את האפשרויות כי אסור לה לבחור בשבילנו, אבל בגדול היא אמרה לנו שכבר לא משאירים ילדים כאלה. היא אמרה לנו שיש מספר מאוד קטן של ילדים כאלה בעולם. האפשרויות היו או להגיד, אנחנו הולכים לתהליך של הפסקת היריון או להחליט שנשארים בהיריון עם מעקב מאוד צמוד, כי זה היריון שלא בטוח יחזיק עד הסוף. בדרך כלל התינוקות האלה נופלים בצורה טבעית בשליש הראשון, הגוף יודע מה טוב ומה לא טוב ופולט אותם, ואם הצלחתי להחזיק אותה - זה היריון מאוד מסוכן. הייתי בשבוע 21 כשקיבלתי את הבשורה. חצי הדרך. כבר בבית החולים, כשהגעתי לעבור את הפרוצדורה, בדקו את הגודל שלה וראו שהכליות שלה כבר לא מתפתחות, אז בואי נגיד שלא בטוח שההיריון היה מחזיק עד הסוף, שכנראה בכל מקרה לא היה פה סוף טוב. למזלי הייתי בשלב שעוד יכולתי לבחור בין לידה לניתוח. לא רציתי לעבור לידה שקטה ונכנסתי לניתוח בהרדמה מלאה. יש לזה מלא השלכות, אבל החלטתי שאני מעדיפה ללכת לישון, להתעורר ולהיות אחרי".
ואז ויזל עוצרת רגע. עיניה התכולות מביטות החוצה, אל נופי האספלט המשתקפים מחלון דירתה במגדלים של צפון תל־אביב. "את יודעת", היא נזכרת, "לא מזמן הזמינו אותי לסדנת ריפוי ועשו לי טיפול בדמיון מודרך. הייתי בתהליך מאוד רוחני והזמנו לחדר את העוברית שנפרדתי ממנה, והמנחה שאלה אותי אם אני רוצה לשאול אותה אם היא תחזור. שאלתי אותה, והיא ענתה שכן". היא לוקחת שוב פאוזה, ומלטפת בטן של חודש שמיני – בהיריון שהעדיפה לא לחשוף עד עתה. "אז אני לא יודעת להגיד לך אם זו היא עכשיו, אבל אני אקבל אותה בדרך כזו או אחרת. אני עומדת מאחורי הבחירה שלי, מאמינה שהיא הייתה נכונה".
עברת עם עצמך תהליך של פרידה?
"ברור. היו רגעים מאוד קשים. בתקופה שאחרי, הסביבה כל הזמן בדקה אותי, להבין אם אני באמת בסדר, אם אני לא מסווה משהו. אבל הייתי באמת בסדר. אמרתי לעצמי שכל דבר שצריך לקרות קורה בזמן, שאולי עוד לא היינו מוכנים מספיק לגדל ילדה. את המשבר חוויתי באמת שבועיים אחר כך, כששיתפתי ברשת שהפסקתי את ההיריון. לא הייתי משתפת אם לא הייתי חייבת, אבל בשבועיים האלה אני הולכת ברחוב ואנשים שואלים אותי אם ילדתי, ו'איפה התינוק? אני מטיילת עם הכלב, כבר בלי בטן, ואנשים אומרים לי, 'מזל טוב, איזה יופי!' הבנתי שאני חייבת להוציא את זה ושם היה משבר, כי לצד המון תגובות טובות היו גם ריקושטים שליליים שהכאיבו לי. הרבה דתיים כתבו לי, 'איך את משחקת אותה אלוהים ולוקחת את הבחירה לידיים שלך?' 'יש ניסים, למה עשית את זה?' איפה הרגישות? אני חושפת בפניכם את הדברים הכי אינטימיים שלי וככה אתם מגיבים? אני מבינה שרוב הדתיות לא עושות מי שפיר וסומכות על הבורא וזה בסדר, זו האמונה שלהן, אבל אני כבר אחרי הסיטואציה, בחרתי לשתף, אז איפה עובר הגבול? עברתי טראומה!"
דרך ארץ קדמה לתורה.
"הייתי בהלם, אבל בחרתי להתעסק באנשים שרצו לשתף אותי בסיפורים שלהם. עד היום אני מקבלת הודעות ואני עונה לכולן. יש הרבה נשים שחוות דברים כאלה בתוך זוגיות וחוות את זה לבד, מתביישות בזה, נכנסות למיטה, מפסידות את החברות, לא הולכות לעבודה. גם גברים כתבו לי, ופתאום הבנתי את הכוח שלי בדבר הזה, מה השליחות שלי. חשוב לי שנשים לא ירגישו 'דפוקות' כשהן רואות את ההאפי סטורי באינסטגרם של היריון, עם התמונה של המקל, והבטן, ואז התמונה של התינוק. יש גם סיפורים שהם לא כאלה".
ובמקביל חברותייך המפורסמות מעלות את ההאפי סטורי: תמונות של בייבי באמפ, של היריון פוטוגני.
"נכון. דנה (גרוצקי) ולירן (כוהנר) היו בהיריון. אבל בגלל שאני אדם אופטימי שחושב חיובי, אני לא משליכה סיפורים של נשים אחרות על הסיפור שלי. כנראה לא הייתי יכולה להיות בקרבת נשים שעוברות דברים יחסית בקלות בתחום הזה אם הייתי בהשוואות".
ובכל זאת, זה לא עושה משהו?
"ברור שזה עושה משהו. עם לירן הייתי ברמת השבוע הבדל בהיריון. הרגע שבאמת עשה לי משהו קרה כשביקרתי אותה אחרי הלידה ופתאום לה יש תינוקת, ואני לא שם. שם זה קצת חילחל, שיואו, גם אני יכולתי לשבת איתה עם התינוקת שלי. אבל זו הייתה מחשבה של רגע, לא שקעתי. החזקתי את התינוקת שלה וזה היה הדבר הכי מרגש בעולם, פלא הבריאה. התעסקתי בלהיות הכי שמחה בשבילה, ויצאתי מחוזקת".
על המקרר בדירה המשותפת של ויזל ושל בן זוגה, איש העסקים אוהד בן נון, תלויה תמונת אולטרסאונד של העוברית שבתוך כחודשיים תהפוך את השניים להורים. אין לה עדיין חדר, גם לא שקיות עמוסות במוצרים לקטנטנים שמסתתרות בחדר צדדי. ההתרגשות מוגשת הפעם במנות קטנות. מבלי שהתכוונו, המסע שלהם להורות הפך למורכב. זהו ההיריון השלישי של שביט בת ה־31. הראשון קרה בגיל 28 ונפל בשליש הראשון. השני הסתיים בשנה שעברה באופן יזום. את ההיריון הזה היא חושפת רק עכשיו, בישורת האחרונה. "אני בהתרגשות זהירה מאוד, אחרי כל בדיקה יורדת אבן מהלב ואני מחכה לבדיקה הבאה. כל כברת דרך שאנחנו עוברים אנחנו אומרים, 'סבבה, נחכה לבדיקה הבאה'. אולי זה מנגנון ההגנה שלי. הייתי בטוחה שזה בן, גיליתי שזו בת דרך בדיקת דם שעשיתי בשלב מוקדם, בדיקה שמגלה כל מיני תסמונות שלא נדע וגם את מין העובר. אני הכי שמחה בעולם, למרות שזה כל כך לא אישיו בשבילי אם זה בן או בת".
את מפרסמת את ההיריון בשבוע 30, נראה לי ששברת שיא בקטגוריית המפורסמות שיוצאות מארון ההיריון.
"אמרתי לעצמי שלא אפרסם את ההיריון לפני שאקבל את תוצאות מי השפיר, שגם זה שלב יחסית מאוחר. אבל שבועיים אחרי הבדיקה הגעתי לבדיקה שגרתית שהכניסה אותי למצב חירום, אמרו לי, 'את הולכת למיון לעשות ניתוח'. עברתי את הניתוח בהצלחה, הייתי מאושפזת חמישה ימים והחלטתי לחכות עם הפרסום. ברוך השם הכול בסדר עם התינוקת, אבל היו דברים לא תקינים אצלי. עברתי, עברנו, גם את זה. ואז נכנסתי לשמירת היריון ברמה שאני לא יכולה לנסוע יותר מדי רחוק, גג לרופא וחזרה. תפקידי עכשיו הוא לנוח".
ולהשתמש בזולת.
"יש לי באמת סביבה טפו טפו טפו. בעלי למד לעשות מלא דברים בבית שאני הייתי עושה על הדרך ולא חושבת עליהם בכלל, כמו לפנות את המדיח או לעשות כביסה. אסור לי להרים דברים כבדים, אסור לי לעמוד יותר מדי זמן. אסור להרים שקיות מהסופר".
ובשלב הזה של ההיריון את מרשה לעצמך להיפרד קצת מחומות ההגנה ולהתרגש?
"כן. הגעתי לשלב שאני רוצה כבר שיידעו, פשוט חיכיתי להבין שהכול בסדר. בינתיים אנחנו חוגגים כל שבוע שמתקדם. ובזמן הזה, שאנשים לא יודעים שאני בהיריון, בנות כל הזמן שואלות אותי באינסטגרם. כל הזמן".
נשמע שהן לחוצות.
"תשמעי, אנשים הדביקו לי את תווית 'הבחורה המסכנה שמנסה להיכנס להיריון'. זה לא המצב. לפני שלוש שנים חשפתי בכתבה שבגיל 28 נכנסתי להיריון. ההיריון הזה קרה בטעות, והוא לא צלח. זה קורה להרבה מאוד נשים. אחרי ההיריון ההוא עשינו הפסקה כדי לחשוב אם אנחנו רוצים עכשיו ילד, והחלטנו שכרגע לא, שאנחנו רוצים לקחת את הזמן. החלטנו לחכות. ואז הגיעה הקורונה ונכנסתי שוב להיריון. הכול היה תקין, שיתפתי את זה באינסטגרם, ומכיוון שכבר שיתפתי הייתי צריכה גם לשתף את הציבור בהפסקת ההיריון.
"ואז אנשים החליטו שבגלל שכבר איבדתי היריון אחד אני בחורה שמנסה בייאוש להכנס להיריון ולא מצליחה, ושמו אותי במשבצת 'המסכנה שזה עוד פעם קורה לה בזמן שלחברות שלה יש כבר ילדים'. אנשים ניגשים אליי ברחוב ואומרים לי, 'בקרוב זה יקרה, אל תדאגי'. בן־אדם שאני לא מכירה ניגש אליי באירוע ואומר, 'את עוד מעט תהיי בהיריון, אני יודע'. נשים כותבות לי, 'מתפללות עלייך'. זה מקסים בעיניי, אני מודה על זה, אבל אני לא צריכה שתתפללו עליי, אני בסדר, הכול טוב. יום אחד התקשר אליי השומר של הבניין. הוא אמר שמישהי שעברה לגור בבניין רוצה לדבר איתי. אמרתי 'סבבה'. היא אמרה לי, 'אני עושה חנוכת בית ומזמינה רב מאוד גדול, אני רוצה שתבואי כדי שהוא יברך אותך שתיכנסי להיריון'".
איך הגבת?
"אני לא אדם דרמטי ולא אטרוק לה את הטלפון. כיבדתי אותה ואמרתי תודה והלכתי. באמת קיבלתי ברכה מהרב, ברכה זה תמיד טוב, אבל איפה עובר הגבול? היא לא חברה שלי. נכון שלא הכול אצלי בחוץ, ולא כל פלוץ שאני עושה אני מעלה לאינסטגרם, אבל אני בסדר. אוהד ואני היינו ממש ילדים כשהתחתנו, הייתי בת 26, אחרי ארבע שנות זוגיות. אלה גילים נורא קריטיים בחיים של עיצוב אישיות, וכל תחילת הנישואים בכלל לא חשבנו על ילדים. התחתנו כי רצינו לחגוג את האהבה שלנו ורצינו להתחתן, לא התחתנו כדי להביא ילדים, זה לא היה היעד שלנו. רצינו לבסס כל אחד את מקומו בעולם לפני שאנחנו מביאים ילדים, ולא להביא ילדים כשאנחנו ילדים".
אך פה זה לא אירופה.
"נכון. בהרבה מקומות בעולם הגישה היא לא להתערב בעניינים האלה. באירופה, גם כשאישה תסתובב ברחוב כשהיא בחודש תשיעי אף אחד לא ייגע לה בבטן, אף אחד לא יגיד לה 'מזל טוב', ברור לכולם שהיא בהיריון אבל אף אחד לא יפנה אליה בגישה כזו. כאן נגעו לי בבטן ואמרו לי 'מזל טוב' גם כשלא הייתי בהיריון. אנשים לא מבינים - מה, את עשר שנים עם אותו אדם ורק עכשיו תהיה לכם ילדה?"
מזל שאת לא מצהירה שאת אל־הורית.
"אין שום סיכוי שהייתי עוברת את החיים האלה בלי להביא ילדים. אני אוהבת ילדים, תשאלי את החברות שלי, אני בתקשורת יותר טובה עם הילדים שלהן מאשר איתן. כיף לי להעביר זמן עם ילדים, זה חלק ממני. אני מתרגשת מאוד מהתפקיד החדש הזה בחיי".
חוששת שזה ינגוס בתפקיד הדוגמנית?
"גם אם ארצה להיות שנה בבית - אמצא את המקום שלי בתוך העולם הזה. אבל היו רגעים בקריירה שחוויתי כאפה של 'אוקיי, אולי זה לא סבבה להיכנס להיריון?' בהיריון הראשון הלכתי למדידות לפני צילומים, זה היה בשלב שלא מספרים, ממש בהתחלה, והבחורה שמדדה אותי ראתה שהשתנה לי הגוף, שהשתנה לי החזה. היא לא אמרה לי כלום אבל היא אמרה את זה לבעלים של המותג והוא התקשר לסוכן שלי ואמר לו, 'אני יודע שהיא בהיריון, אי־אפשר לטעות, השינויים שלה בגוף מאוד נשיים. אם היא בהיריון אנחנו לא יכולים לקחת אותה לצילומים. אנחנו רק רוצים לדעת'. עמדתי בסיטואציה שאני מול לקוח וחייבת לספר לו כי הצמידו אותי לקיר.
"אמרתי, טוב, אם זה או זה או שאני מפסידה את הקמפיין אז אני אפסיד את הקמפיין, אלה החיים. אז התקשרתי אליו וסיפרתי לו שאני בהיריון, ויום למחרת עשיתי בדיקה שבה ראו שאין דופק. בהיריון השני היה לי קמפיין באוויר והפסיקו לי אותו באמצע כשהודעתי שאני בהיריון, חברת האופנה אמרה שזה לא מתאים להם, שהם לא מוכרים בגדי היריון. זה טריקי, כי אסור לפטר אישה בהיריון, אבל בחוזים כתוב שהם רשאים להפסיק את ההתקשרות אם משתנות לי המידות. וברור שיש גם כוונה להיריון, אני בגיל כזה. ואז, כשהפסיק ההיריון וחזרתי לאותן מידות, לא חידשו איתי את החוזה בגלל שלא רציתי להתראיין על הסיפור שלי".
זה באמת אכזרי.
"כן. בואי נגיד שאחר כך הציעו לי קמפיינים בסכומים שלא הציעו לי כל הקריירה בשביל לשבת בראיון ולפתוח את כל הסיפור. החלטתי לסרב לקמפיינים ולשערים בתמורה לחשיפת הסיפור כי רציתי רגע להבין מה המסר שלי, מה אני מעבירה הלאה".
זה מחמיא או מעליב כשסיפור כזה מתורגם להצעות מפתות?
"גם וגם. כי אני אומרת, אני לא מספיק מעניינת בשביל שום דבר, אבל פתאום כשקורה לי משהו טרגי בחיים אז זה כן מעניין? אבל אני מבינה גם את הצד התקשורתי. סירבתי להרבה מאוד דברים כי לא הרגשתי שלמה, עוד לא ידעתי למה אני, שביט ויזל, עברתי את זה. לא הבנתי מה אני רוצה להעביר הלאה. היום אני מוכנה לספר את הסיפור שלי. אני רוצה שבנות ייצאו מחוזקות ממנו, ולא להיות במקום של המסכנה שמרחמים עליה. אני רוצה לבוא ממקום אופטימי".
מי שכיום משמשת כפרזנטורית של רשת האופנה 'רזילי' ומייצגת גם את brklz, מותג אקססוריז לכלבים, נולדה באשקלון לאחות ולעורך דין, ילדת סנדוויץ' בין שני בנים. כשהייתה בת חמש העתיקה המשפחה את מגוריה לקיבוץ רעים, "כי החלום של אבא שלי היה לגדל ילדים בקיבוץ".
עבור ויזל, החיים בקיבוץ לא תמיד היו, ובכן, קיבוץ. "בגלל שהגעתי מהעיר לקיבוץ, בהתחלה היו קשיים חברתיים ועשו עליי חרמות", היא משחזרת. "היו ביסודי תקופות שבחזרה מבית הספר, כשכולם יושבים בחדר האוכל ואוכלים, באתי עם המגש להתיישב וכולם בבת אחת קמו ועברו שולחן. בכיתה ד' סיפרתי לאחת הבנות שאני מאוהבת במישהו, והיא לקחה את המידע ושיתפה בנות אחרות והן החליטו לעשות לי תרגיל ושלחו לי מכתב לתא דואר בקיבוץ כאילו זה ממנו, כאילו הוא רוצה להתכתב איתי. הוא כאילו היה מבקש ממני לענות לו במכתבים לתיבת הדואר שלו, והן ידעו מתי אני שמה את המכתב כדי לקחת אותו ולעשות לי הצגה שלמה כאילו אני מתכתבת איתו, כשבעצם זה היה איתן. לא יודעת כמה זמן זה היה אבל זה הרגיש נצח, הרגשתי שיש לי סוד, שמישהו אוהב אותי בחזרה. ואז הוא 'קבע' להיפגש איתי, וכשהגעתי לא היה שם אף אחד. זה היה ליד הבית של אחת הבנות, וכולן צחקו עליי מהחלון. אני זוכרת את זה עד היום לפרטי פרטים. חזרתי הביתה בוכה".
כואב.
"מאוד. ובקיבוץ אין לך לאן לברוח, למחרת את פוגשת את אותם אנשים. זה מה יש. הייתי טובה מדי, היה קל לעשות לי את הדברים האלה. הייתי מאוד תמימה, היינו עושות שיחות ומשלימות, אמרתי, 'הן ביקשו סליחה אז אין מצב שהן יחזרו על זה', ואז שוב. בגיל 12 עברנו לקיבוץ בארי ושם כבר יותר מצאתי את עצמי, זה היה אחרת. אבל האירוע ההוא היה טראומטי. אני בטוחה שזה השפיע על מי שאני היום".
באיזה אופן?
"היום אני בוחרת את האנשים שסביבי, בוחרת את האנשים שעושים לי טוב, יודעת בזמן אמת להגיד כשמשהו לא נעים לי. זה חישל אותי. אני בטוחה שאנשים שלא עברו חרם בחייהם לא מרגישים צורך להוכיח לאנשים שהם טעו לגביהם. יש בזה משהו מאוד בונה. ועדיין, אני לא חושבת שאף ילד צריך לעבור את זה. זה דבר נוראי".
המראה החיצוני לא היה אישיו בעידן הקיבוץ טרום הוויי פיי. "לא התעסקנו בחיצוניות, הייתי לובשת בוקסרים וחולצות סוף מסלול גזורות והולכת יחפה", היא מודה. "אמא שלי תמיד אמרה לי, 'את הכי יפה בעולם', אבל זו אמא שלי. עד גיל מאוחר בכלל לא חשבתי על זה. ואז נסעתי עם אמא שלי ליום כיף בתל־אביב, מתנה ליום הולדת 15, ופתאום ניגשו אליי אנשים ברחוב עם כרטיס ביקור ואמרו לי, 'את יכולה להיות דוגמנית, את יודעת?'"
ולא ידעת?
"תמיד הייתי הכי גבוהה, אבל מזה ועד להיות דוגמנית? ההורים שלי קיבלו מלא הצעות מאחורי גבי אבל לא דחפו אותי לזה. בגיל 17 הכרתי צלם מאשקלון שעבד עם רוברטו בן שושן שאמר לי, 'אעשה לך בוק', ומשם זה התחיל. עשיתי הרבה קמפיינים של שמלות כלה, היה גם קמפיין עם מורן אטיאס. ואז הגיע הזמן להתגייס ולא היה דבר כזה מסלול טאלנט. זה היה או קריירה או צבא, וכמובן שגדלתי בקיבוץ על ערכי המדינה ומבחינתי לא היה מצב שאני לא עושה צבא, אז שירתי במגלן בבסיס סגור, הייתי תומכת הלחימה הכי מורעלת שיש. לקראת סוף השירות אמא שלי אמרה לי, 'יש מיונים למלכת היופי, אולי תלכי?' והיא אומרת לי את זה מגיל 17, אבל הפעם אמרתי, כן, בא לי ללכת. בגיל 20 הגשתי מועמדות ובאתי לזה ממקום של 'יאללה, חוויה'".
לא רצית לזכות?
"אני לא אדם תחרותי. אמרתי, מקסימום אחזור לקיבוץ, אעשה את התואר בחינוך שרציתי ואתקדם על החיים. כשזכיתי זו הייתה הפתעה גמורה מבחינתי. הייתי בשוק".
כיום התחרות שנויה מחלוקת. תחרות מיס יוניברס שהתקיימה בדצמבר האחרון בישראל עוררה שיח חריף, יש שאמרו שאין לתחרות הזאת יותר מקום.
"תשמעי, התחרות שינתה לחלוטין את מסלול חיי. גרתי בקיבוץ, רציתי להיות גננת, זו הייתה תקופה שלא היו רשתות חברתיות וזה שינה לחלוטין את המסלול שלי וחוויתי חוויה מהממת. אבל באותה נשימה נכון, העולם התקדם, אנחנו עוד מעט 12 שנה מהתחרות ויש מקום לחגוג נשים ונשיות ולא לחגוג את עצם היותך במידות הנכונות. אפשר לעשות את התחרות הזו, אבל צריך להתאים אותה לימינו, להפוך אותה לחגיגה נשית. בעיניי הדבר הכי טוב במיס יוניברס היה ההופעה של נועה קירל. היא באה לחגוג את מי שהיא וזה נראה מדהים. אני חושבת שבקונספט הנוכחי של נשים שהולכות בבגד ים וצועקות את שם המדינה שלהן בלי להביא איזה מסר זה כבר פחות רלוונטי. ולמה צריך להפריד את התחרות הזאת מתחרות של נשים במידות גדולות או טרנסיות? בואו נעשה חגיגה של נשיות שתראה את המגוון שקיים, כי יש מגוון. היום התחרות לא שם, ובעיניי בפורמט הזה יש לה פחות מקום".
בכל שנותיך בתעשייה, יצא לך להיתקל בשי אביטל?
"היה לי חודש שבו הייתי בין סוכנויות וניסינו לעבוד יחד. זה לא עבד והמשכתי הלאה. רציתי להתמקד בעבודה בחו"ל, וזה לא עבד ברמה המקצועית, לא בגלל אינטראקציה אישית".
הוא לא הטריד אותך?
"ממש לא. גם הכרתי אותו כשכבר הייתי נשואה, יכול להיות שהוא שם לעצמו מחסומים בדרך. מעולם לא חשבתי שהוא אדם שיאנוס מישהי. הופתעתי מאוד כשהפרשה התפוצצה".
לא היה דיבור עליו במשך השנים?
"אולי שמעתי פעם שהוא סליזי. אבל זה לא ששמעתי שהוא אונס נשים או מתייחס לנשים בצורה נוראית. מעולם לא".
את חושבת שהמיוצגות החזקות שלו ידעו על מעשיו?
"אני חושבת שעצם העובדה שמעבירים את השיח לנשים חוטא למטרה, מתעסקים בידעו־לא־ידעו בזמן שיש פה בנות שעברו דברים מאוד קשים וצריך לתמוך בהן, ויש אשם יחיד שאין לי מושג איפה הוא ומה הוא עושה, אבל הוא צריך לעמוד לדין ולתת תשובות".
מה את חושבת על איך שהמדינה מטפלת בזה?
"אני חושבת שצריך להחזיר אותו לארץ ושיעמוד לדין. זה עבר כל גבול".
אני מניחה שבמהלך שנות הקריירה שלך יצא לך להיתקל בהתנהגות לא הולמת?
"הנורמות של לפני 12 שנה היו אחרות, אם צלם זרק לך הערה זה היה לא נעים אבל זה היה מקובל שמדברים על הגוף שלך כעל אובייקט. אחרי מהפכת מי־טו זה השתנה לחלוטין. כשהתחלתי לדגמן עוד לפני מלכות היופי תמיד אבא שלי ליווה אותי לימי צילום, וכשנסעתי לחו"ל והייתי לבד לא הייתי יוצאת, באתי ילדה הכי טובה מהקיבוץ ופתאום אומרים לך, 'בואי איתנו למסיבה, את לא צריכה לשלם על כלום רק תבואי'. יש בנות שזה קורץ להן והן יוצאות וחוגגות ואני אמרתי, 'עזבו אותי, באתי לעבוד'. אז מראש לא הייתי בסיטואציות. אני כן יכולה להגיד לך שבאודישנים בחו"ל היו אומרים לי, 'תתפשטי ותישארי עם תחתונים'. ואת מודעת לזה שזה לא קמפיין להלבשה תחתונה, מה זה תתפשטי ותישארי בתחתונים? אז ידעתי לשים את הגבול ולהגיד 'לא נעים לי'. היה לי אודישן לחברת אופנה ביוון, נכנסתי לצלם והוא אמר לי, 'אני צריך לראות אותך בתחתונים'. אפילו לא חזייה ותחתונים - בתחתונים! אמרתי לו, 'אני מעדיפה לא לעשות את הקמפיין' ויצאתי משם. לא ראיתי את זה כהטרדה, חשבתי שאולי אלה הדרישות בשביל להתקבל לקמפיין. היום זה מחריד בעיניי. אני לא רוצה לחשוב באיזה סיטואציות בנות היו שם. אני חושבת שהחנוניות הזו שלי בהרבה מקרים שמרה עליי. העובדה שחייתי במילאנו ולא הייתי מבלה ולא שתיתי אלכוהול עד גיל 18 כי אסור - אני מניחה שזה הציל אותי מסיטואציות שכנראה לא הייתי רוצה להיות בהן".
ולמרות החנוניות, הבנתי שאת התחלת עם בעלך.
"כן! ראיתי את אוהד בבר בתל־אביב בגיל 21, ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'אין לי מושג מי אתה אבל אני מרגישה שאתה חייב להיות חלק מהחיים שלי. הרגשתי משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו".
גבר יושב בבר ולפתע ניגשת אליו מלכת היופי ואומרת לו "אתה האחד".
"ברור שהוא חשב שהג'דננתי. הוא לא ידע מי אני. ישבנו ודיברנו כל הערב וזה גלש ללילה, היה לנו חיבור קוסמי".
אז לא היה לך בכלל זמן לחוות רווקות.
"לא חוויתי רווקות פרועה מימיי. יש לי נשמה של דוסית זקנה".
