לייזר כן, פלסטינים לא. נפתלי בנט בכנס אתמול
(צילום: חן גלילי, INSS)
לראש הממשלה נפתלי בנט ולבכירי ממשלתו יש חזון אסטרטגי שאמור להעניק לישראל עקרונות וכלים להתמודד עם בעיות הביטחון הבוערות שלה. זו כשלעצמה בשורה טובה וחשובה שעולה משרשרת הראיונות שהעניק לתקשורת בסוף השבוע ומהנאום שנשא אתמול (יום ג') בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל אביב. בשורה טובה נוספת היא שבנט מבין שבכל מה שנוגע לביטחון צריך להנמיך ציפיות ודרישות מהממשל האמריקני, ובמקום להתמקד בוושינגטון יש להסתמך בעיקר על מה שאנו מסוגלים לייצר ולעשות בעצמנו, ולהדק ככל האפשר את שיתופי הפעולה עם מדינות האזור שעימן יש לנו דיאלוג המבוסס על אינטרסים משותפים.
אבל בחזון האסטרטגי שהציג בנט יש שני פגמים בולטים. הראשון הוא הנטייה הלא בריאה שלו לטעת בשומעיו את התחושה שהכוונות והתכנונים - היפים כשלעצמם - כבר ישימים במציאות או שהם קרובים להתממש. עיון קפדני בטקסט הנאום מאתמול מראה שבנט לא רימה או ניסה להטעות את הציבור. הוא אכן עובד קשה ומשתדל לעצב אסטרטגיה ביטחונית ומפת דרכים לביצועה שבעוד כמה שנים - אחרי שכנראה כבר לא יהיה ראש ממשלה - עשויות להביא להחלשת איראן ולמזעור האיומים הנשקפים ממנה ומשלוחיה בכל הגזרות. אולם בנאום הוא ניסה ואולי הצליח לסחוף את שומעיו באופטימיות-יתר – כזאת שמשרתת אותו ואת תדמיתו כפוליטיקאי, אבל עלולה לטעת שאננות מסוכנת בתקשורת ובציבור.
עדות לכך היא התחזית הוורודה מדי שהציג בעניין מערכת היירוט באמצעות הלייזר. התקשורת יודעת מזמן על ההתקדמות בפיתוח שלה ועל כך שהיא תצטרך עוד לעבור כמה מבחנים ושלבי פיתוח קריטיים לפני שאפשר יהיה לשלב אותה כמרכיב משלים לצד "כיפת ברזל" במערך ההגנה האווירית.
התקשורת גם מודעת למגבלות של מערכת היירוט בלייזר שמסוגלת ליירט בתנאי ראות סבירים רק רקטות, פצמ"רים ומל"טים קצרי טווח. ועדיין זה הפך לכותרות ראשיות ונושא לפרשנויות מעוררות תקווה כשראש הממשלה מודיע שאו-טו-טו (בעוד שנה) יוצב לייזר מבצעי מול עזה וכי בעוד זמן לא רב תגן "חומת לייזר" על מדינת ישראל מפני טילים. גם האסטרטגיה לעימות כולל עם איראן מבית מדרשו של בנט היא עדיין רובה בגדר משאלת לב ולא תפישה אסטרטגית בת-מימוש.
אמנם מערכת הביטחון וצה"ל בהובלת השר בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי כבר התחילו בהכנות מעשיות לביצוע כמה אופציות למבצעי סיכול, שיבוש והשמדה שימנעו מאיראן את "הפריצה לנשק גרעיני", אם וכאשר תיכנס טהרן למה שמוגדר בצה"ל "מרחב הסף", שכולל לא רק העשרת אורניום לרמה שקרובה ל-90% אלא גם התקדמות בייצור הנשק עצמו. הכנות אלו החלו עוד בתקופת בנימין נתניהו באמצעות "קופסאות תקציב" ייעודיות שהממשלה הקודמת הקצתה לצה"ל ולתעשיות הביטחוניות בשנים 2020 ו-2021. אבל החזון של בנט הולך הרבה מעבר למניעת נשק גרעיני.
בנט ושותפיו מנסים, באמצעות הטבות כלכליות ובעזרת המצרים והקטארים, לקנות שקט ביהודה ושומרון. אלה אמצעים טקטיים שמעכבים התפרצות שבשב"כ ובצה"ל יודעים שבוא תבוא
ראש הממשלה הנוכחי רוצה ללכת על מה שהוא מכנה ראש הנחש. כלומר, לאיים ולהחליש את המשטר בטהרן "באמצעים כלכליים, באמצעות סייבר ופעולות גלויות וחשאיות". הוא מעוניין בכך לא רק כדי לחסום את איראן בדרכה לנשק גרעיני, אלא גם כדי להחליש ולשתק את יכולתם של שלוחיה לפגוע בישראל.
יוני 2021. סדרת יירוט ראשונה באמצעות לייזר
(צילום: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון )
התפישה האסטרטגית הכוללת ומעוררת ההשראה הזו עדיין לא הוצגה לקבינט ולא אושרה על ידו. גם אחרי שיתקבל אישור פורמלי - קשה להבין, גם למי שמתמצא במקצת ביכולות שיש למוסד, למערך המ"מ של אמ"ן ולמערך הסייבר ההתקפי, איך יממש בנט את כוונותיו לאתגר ולהחליש את המשטר בטהרן. שהרי יש עדיין סיכוי שהמו"מ המתנהל בווינה עם המעצמות יניב הסכם גרעין חדש שיזרים מיליארדי דולרים לקופת האוצר האיראני ולתקציבי כח "קודס" של משמרות המהפכה.
לטמון את הראש בחול
בסופו של נאום בנט אתמול התוודענו לפגם החמור והמדאיג יותר במשנתו הביטחונית: ההתעלמות המסוכנת מהסוגייה הפלסטינית, שחלק ניכר בציבור הישראלי רואה בה – בצדק לדעתי – איום קיומי על אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.
בנט נוהג כמו האדמירל הטורקי שיצא בראש צי של ספינות מלחמה לתקוף את מלטה הצלבנית אך טעה בניווט וחזר הביתה לאיסטנבול (קושטא) בלי לבצע את המשימה. "מלטה יוק" (מלטה איננה), הוא דיווח לסולטן בתקווה שזה לא יחקור ולא ייווכח שמלטה הצלבנית תקועה עדיין במרכז הים התיכון כעצם בגרון הטורקי.
בנט דיבר על ההתמודדות עם המגיפה ועל איך נסייע לשכנינו להתמודד עם התחממות כדור הארץ, אבל לעניין הפלסטיני התייחס בקצרה פעמיים. פעם כשתיאר את תסכולו של מוחמד העזתי כשישראל תציב בעוטף עזה מערכת לייזר מבצעית שתיירט בזיל הזול רקטות, מל"טים ופצמ"רים קצרי טווח. לאיום הפלסטיני האסטרטגי הוא הקדיש משפט אחד: "הסכסוך עם שכנינו, שפעם הגדיר כמעט כל מגע שלנו עם העולם, עדיין שם. אבל הרבה פחות מגדיר אותנו. למה? כי יש לנו מה לתת".
בחזונו של בנט, האיומים הגלומים בחיבוק הדוב האלים שבו אנו נתונים עם שכנינו מתגמדים מול העובדה שבוושינגטון ובכמה בירות אירופיות עסוקים כעת במשברים דחופים יותר שדחקו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לקרן זווית. הוא גם מתבשם מן האפשרות שיש לו ולבכירי ממשלתו - בזכות הישגי ההייטק הישראלי - להתקבל בכבוד מלכים בארמונות דובאי ובחריין בלי שיציקו להם יתר על המידה בעניין הפלסטיני.
בנט וממשלתו מנסים לחזק את הנהגת הפתח כדי למנוע השתלטות חמאס על הרחוב ועל ההנהגה ביהודה ושומרון כתוצאה מכאוס אלים שיפרוץ כשאבו מאזן יפרוש. הם גם מנסים, באמצעות הטבות כלכליות ובעזרת המצרים והקטארים, להרגיע את הרחוב העזתי ולקנות שקט ביהודה ושומרון. כל אלה הם אמצעים טקטיים שמעכבים התפרצות שכולם יודעים, בעיקר בשב"כ ובצה"ל, שבסופו של דבר בוא תבוא.
בנט פשוט משלים עם העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עודנו שם, בלי פתרון או הסדר או אפילו הסדרה סבירה שתנטרל את נפיצותו ואת האיום הקיומי שגלום בו על מדינת ישראל ואזרחיה. זאת בשעה שהסקרים מראים שרוב הציבור בארץ מבין את הכורח להיפרד מן הפלסטינים בגדה, אפילו הדבר לא יביא שלום וכרוך בלקיחת סיכון ביטחוני.
אם בכך לא די – חזונו האסטרטגי הרשמי והפומבי של ראש הממשלה כפי שהוצג אתמול לא מזכיר אפילו במילה אחת את האיום הנשקף לעתידנו כמדינה ריבונית ולביטחוננו האישי כאזרחים מחוסר המשילות וכשלון אכיפת החוק במגזרים הערבי והחרדי. לא קשה להבין מדוע מנימוקים אידאולוגיים ושיקולי הישרדות קואליציוניים הוא התעלם משתי סוגיות קריטיות אלה. אבל ביהודה ושומרון נוצרת בינתיים מציאות דו-לאומית שהולכת ונעשית בלתי הפיכה, ובישראל גופא מחריפה בעיית האוטונומיות שאינן נושאות בנטל ובהן איש הישר בעיניו יעשה.
