ארבע נשים
פעמים רבות חלמתי אותו חלום. ובחלום מתגלות לי שוב ושוב ארבע נשים. ארבעתן לבושות לבן. ארבע נשים צעירות ומאושרות. ארבע נשים מחייכות וצוחקות. אור נוגה עליהן. שתיים מהן עומדות, שלישית יושבת, והרביעית רוכנת אליה. והן עסוקות בעצמן, ואינן מבחינות במה שקורה מסביבן. וגם אותי, החולמת אותן וצופה בהן, הן אינן רואות.
אני מתקרבת אל הארבע, מבקשת להיות חלק מהן, חלק מהשמחה, ומבחינה שהבד שממנו ארוגות שמלותיהן דומה לרשת.
אני פוסעת עוד פסיעות מספר לקראתן, ורואה שהבגדים הלבנים אינם אלא תכריכים. תכריכים לבנים שחלק מהם מפוררים. באפי מכה פתאום ריח המוות, ואני מבינה שהארבע אינן עוד בין החיים. מנין מוכר לי ריח המוות? מעודי לא נתקלתי בו ממש, במוות, כי בימינו, כידוע, רק אנשים ספורים פוגשים במוות פנים אל פנים ומתוודעים לריחו. סטודנטים לרפואה למשל. או קברנים. בעבר היו המוות על דמותו וריחו נגישים הרבה יותר, כאשר השתוללו בעולם מגפות כאבעבועות שחורות או דבר, והתחוללו שואות עמוסות בעגלות מתים הרתומות לאדם. ובעודי חולמת על ארבע הנשים עולה בזיכרוני ריח המוות שקראתי עליו בספר "האחים קרמאזוב", כאשר הלך לעולמו הכומר הנזיר הפרוש האב זוסימה. אלא שבחלומי הריח קלוש ואין בו שום דבר דוחה. הוא אף לא מעורר תהיות. והארבע יוצרות מעגל ומתחילות לרקוד. ולמרות שהאווירה סביבן שמחה כשהייתה, איני יכולה שלא להיזכר בשיר שנהגו פעם לשיר בתקופת המגפה השחורה, ואני כמעט מצפה לשמוע אותו בוקע גם מפיהן:
Ring-a-round the Rosie
A pocket full of posies
Ashes! Ashes!
We all fall down
אבל לא. קולן אינו נשמע, והן רק סובבות במעגל. מקרוב אני מבחינה שריקודן אינו ריקוד ממש אלא מעין ריחוף, כי מי שאינו עוד בין החיים יכול לרחף מעל לפני הקרקע.
יש בי ידיעה פנימית שאומרת לי שאני קשורה אליהן, אל ארבע הנשים הללו, בעבותות אהבה, ואני רוצה להתחבר אליהן, להפוך את עצמי לנוכחת באַין שהן שרויות בו. כי אין לי ספק. אני מכירה אותן, אבל איני מצליחה לזהות אף לא אחת מהן. אולי הכרתי אותן פעם, כאשר כבר היו לנשים זקנות, מקומטות, כואבות?
איך הפכו שמחות ומאושרות כל כך?
ואיך הן צעירות כל כך?
וכשאני ניגשת למעגל שוב איני אישה אלא ילדה בשמלה לבנה ששפן וגזר רקומים בחזיתה. ניכר שהן שמחות לקראתי, וכשהן מבינות שאיני מזהה אותן, הן מציגות את עצמן בפני בזו אחר זו. אחת מהן אומרת: אני שיינדל, ואני מביטה בה. אפה ארוך, פניה אינן נאות, והיא נושאת את גווה כמי שיודעת מה לפניה ומוכנה להיאבק בכל קושי. ואז מצביעה שיינדל על מי שניצבת לידה, ואני מביטה בה ורואה כמה יפה היא, אך שיינדל לא מציגה אותה בשמה אלא אומרת: וזו אחותי הגדולה. ואז היא מצביעה על השלישית, ששערה שחור משחור ועיניה מביטות סביב-סביב כל הזמן כמחפשות דבר מה חשוב, ואומרת: זאת ביילה. ולבסוף היא מצביעה על הרביעית – אישה גרומה ורזה, שערה בהיר וצלקת מאונכת במצחה – ואומרת: את זו איננו מכירות בשמה. חשבנו לקרוא לה שתי, מלשון שתי וערב, על שום הצלקת האנכית שבמצחה, אבל אולי מוטב שנקרא לה בשם מרים...
והן שוב אוחזות זו בידה של זו וסובבות במעגל, מזמינות גם אותי לרקוד איתן, אבל אני מסרבת. לא, איני מוכנה עדיין להצטרף אליהן. עדיין לא.
אך למרות סירובי מחייכת אלי שיינדל, פונה אלי ואומרת: אנחנו יודעות למה באת אלינו, ואנחנו נספר לך את הסיפור שאת מבקשת לשמוע, ואת תספרי אותו לאחרים במילותיך שלך. אין שום צורך שתתאמצי לכתוב רומן תקופתי עם שפה כמו של פעם. כתבי במילים שלך, כמו שהיית מספרת את הדברים לעצמך או לאדם קרוב. את תוהה מנין לנו מושגים כאלה, כמו "רומן תקופתי"? כאן יודעים הכל, ילדה, יודעים גם מה שלא יודעים. ומתוך סיפורנו תעלה דמותם של שניים שהפרידו בינינו בחיינו ואיחדו אותנו במותנו. שניהם שמם יעקב יצחק, האחד יעקב יצחק אשר בימינו דבק בו הכינוי היהודי ובתקופתך הוא נודע בתואר היהודי הקדוש. הוא היה הבעל שלה – היא מצביעה על אחותה היפה ממנה – ואחר כך הבעל שלי, והיה גם הסיוט שלה, של ביילה. השני הוא יעקב יצחק שדבק בו הכינוי החוזה, שהיה הבעל של ביילה, והסיוט שלה, של שתי. היהודי, יעקב יצחק שלי – שלנו – היה איש יפה וחכם, מנהיג ובעל עקרונות דגול. עקרונות הם דבר יפה, אבל נסי לחשוב איך זה להיות רעייתו של אדם כזה שחי אך ורק למען האידיאלים שלו, אדם שהאידיאלים חשובים לו יותר משלומו שלו או משלום בני ביתו, אדם הדורש מעצמו כל הזמן יותר ויותר כדי לעמוד באידיאלים שבהם בחר, שמקדיש את חייו שלו ואת החיים של כל מי שחי לצידו להגשמתה של מטרה בלתי מושגת שהוא מזהה כעבודת האל. ולא עוד אלא שהוא מאמין בכל ליבו שכל מה שהשיג עד עכשיו בעבודתו אינו בעל ערך כלל, שווה כקליפת השום, וכל יום עליו להתחיל מחדש, כמו סיזיפוס שעולה על ההר. והחוזה, יעקב יצחק שלהן, היה בטוח שהוא מסוגל לראות הכל ולהבין הכל, אבל למעשה לא היה עיוור ממנו. וסיפורם שלהם שזור בסיפור חיינו. אם כי הפעם הסיפור שלנו – סיפור הנשים – יתייצב במרכז, וכל האירועים שהתרחשו יובאו מנקודת המבט שלנו. ותאמיני לי, שבניגוד לצמד היעקב יצחק אנחנו מיטיבות לראות.
כה אמרה לי שיינדל בחלומי.
ואחרי שחלמתי את החלום פעם ועוד פעם, החלטתי לבחון ולבדוק מי הן אותן נשים. שיינדל לא כינתה את אחותה בשם, אלא הציגה אותה כאחותה הגדולה. בדקתי בכתובים וקראתי על יעקב יצחק מפשיסחא, היהודי הקדוש, ומתוך הסיפורים הרבים והדברים שנכתבו עליו למדתי גם על דמותו של החוזה מלובלין ועל מערכת היחסים בין השניים. שניהם נחשבו לצדיקים, ובכתובים יש התייחסות גם לנשותיהם. אבל לא בכדי לא הזכירה שיינדל את שם אחותה, כי שם אשתו הראשונה של היהודי – צדיק גדול שהנהיג עדה – אינו מופיע בשום מקום. זה גורלה של אישה, חשבתי. גם כאשר היא נישאת לצדיק, שמה עלול להישכח.
לא תמיד, כמובן, שכן נשותיהם של רוב צדיקי התקופה דווקא מוזכרות בשמותיהן. למשל, לאשתו השנייה של החוזה קראו תהילה שפרינצה בת ר' צבי הירש, אלא שהחוזה לא אהב במיוחד את תהילה שפרינצה והעמיד אותה בצל. כשהתבונן בפניה של מי שקדמה לה, אשתו הראשונה, ראה במצחה צורות שתי וערב, כסימן הצלב, ולכן נפרד ממנה מייד אחרי הנישואין. גם שמה אינו ידוע, ולכן, כפי שעשו ארבע הנשים הרוקדות, נכנה אותה מרים. ועל תהילה שפרינצה נאמר שכמעט לא היה מסוגל להתבונן בה. לא בגלל שמשהו בנשמתה היה רע או דוחה, אלא בגלל שגופה ופניה לא היו די נאים בעיניו. והרי הוא היה צדיק גדול המיטיב לראות בנשמה, מאין הגיעה נשמתו של כל אדם והאם היא מזרע קין או מזרע הבל, והנה, למרות גדולתו הוא האמין בלב שלם שנשים נועדו להנאות את הצדיקים, ושיפי גופן חשוב לא פחות ואולי אף יותר מיפי נשמתן, ולכן הוא נרתע מפניה, מפני אשתו, וכאשר הלכה לעולמה מיהר לשאת לאישה את ביילה היפהפיה. מספרים שבכל פעם שהגיע אחיה של ביילה לרבו החוזה לשאול אותו אם שידוך כלשהו מתאים לה או לא, ענה החוזה בשלילה, וקבע שמגיע לה זיווג טוב מזה, כך הוא רואה בשמים. כי בשמים את מי ראה? את עצמו. וכשהלכה תהילה שפרינצה לעולמה מיהר והגשים את מה שראה כל העת בשמים, ונשא את ביילה לאישה.
והנה, מתברר שיש גם יש נשות צדיקים שנזכרות בשמן, כתהילה שפרינצה וביילה. זה גם היה גורלה של רבקה, אשת שמחה בונם, הצדיק שירש את הנהגת חסידות פשיסחא אחרי שהלך היהודי לעולמו. אם הייתה יפה או כעורה על זה לא מדובר שם. מה שחשוב שהייתה חכמה והייתה חברה של בעלה, שמחה בונם, בלב ובנפש. בכל דבר התייעץ איתה, והקרבה ביניהם הייתה כה גדולה עד שדימו את אהבתם לאהבת הבעל שם טוב ורעייתו חנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. גם חנה הייתה אישה שנייה. מהראשונה לא היו לבעל שם טוב ילדים. על הבעל שם טוב גם מסופר שלפני שנשא את חנה לאישה גילה לה את סודו, שהוא צדיק נסתר שעתיד להתגלות. הוא לא רצה שאת יחסיו עם רעייתו יקלקל סוד. הוא רצה שאהבתם תהיה גלויה ופתוחה.
והנה, שמותיהן של שתי נשים ראשונות – אשתו הראשונה של יעקב יצחק האחד ואשתו הראשונה של יעקב יצחק השני – נעלמו. ואם נאמר על שתי, רעייתו הראשונה של החוזה, הלא היא מרים, שלא היו לה ילדים ויש איזה סוד שאופף אותה, ולכן אפשר אולי לתרץ למה נשכחה, הרי לאשתו הראשונה של היהודי הקדוש מפשיסחא דווקא היו ילדים, ולא אפף שום סוד נורא את חייה. אז כיצד נתרץ את העובדה שגם שמה אבד?
בספרו של מרטין בובר, "גוג ומגוג", מכונה האחות הגדולה של שיינדל בשם פייג'לי, ציפורה, אולי בשל חולשתה ועדינותה. בעצי משפחה ובדפי תולדות שחיטטתי בהם מצאתי ששמה דווקא היה בריינדל. אבל לאחר שהתעמקתי עוד, גיליתי שבריינדל הייתה למעשה נכדתה. וגיליתי גם שלא רק שמות הנשים, הרעיות, נעלמים לעיתים מסיפורי הצדיקים, אלא גם שמות הבנות, וכשמנסים להבין מי היו ילדיהם של הצדיקים מתברר לא פעם שמוזכרים רק שמות הבנים. ביני לבין עצמי תהיתי כיצד היו לו ליהודי הקדוש רק שלושה בנים משתי נשים – ירחמיאל מהאישה הראשונה, ויהושע אשר ונחמיה מהאישה השנייה. רק ילד אחד מאשתו הראשונה? והרי כתוב במפורש שכאשר יצא היהודי למסעותיו בעודו נשוי לאשתו הראשונה, התקשתה אשתו לגדל ולפרנס את הילדים לבדה ובכוחות עצמה. "ילדים" בלשון רבים. והבנתי שהיו גם בנות. פשוט לא ספרו אותן ולא הזכירו אותן בשמותיהן. וחקרתי ומצאתי כי האחת שמה היה רבקה רחל והיא נישאה לבנו של רבי דוד מלעלוב, ואת שם השנייה לא מצאתי, והדבר היחיד המסופר עליה הוא שנישאה לרפאל'ס שמואל מיופאף, ומסופר גם שבִתה – נכדתו של היהודי – נישאה לאברהם משה בונהרד, בנו של שמחה בונם. ושמה של אותה בת היה בריינדל. אותה בריינדל גדלה בבית סבה וסבתה – הלא הם היהודי ושיינדל. ואולי לא מוזכר שם בתו של היהודי כי מתה בדמי ימיה? אלא שסביר להניח שהבת קראה לבתה על שם אמה המתה, ולכן מעתה נכנה את אשתו הראשונה של היהודי הקדוש בשני שמות: בריינדל-פייג'לי.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"ליל הינומה", ליאורה איילון, עולם חדש, 163 עמודים
