תרומה מקוממת
הקריאה בפרשת השבוע, תרומה, יכולה לעורר התקוממות כנגד הדרישה האלוהית: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ... וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". למה אלוהים רוצה לקחת תרומה מעבדים נוודים במדבר?
ולא רק במדבר; הריטואל הדתי של הבאת כספים לתפארת מקדשים וקורבנות הוא מקומם. הלוואי שכל הכספים שמשמשים למבני דת מפוארים ישמשו לאוכל וקורת גג לנזקקות.
והרי אין גם דרך לסרב, שכן בקשה אלוהית כמוה כפקודה – מי תעז להסתכן בחוסר שביעות רצון אלוהית? אם לא די בכך, במשפט שלאחר ההצהרה על תרומות וולונטריות, מגיעה רשימה מפורטת של התרומות הנדרשות כולל הקביעה: "תִּקְחוּ מֵאִתָּם". אז אנחנו נתרום כרצוננו, או שייקחו מאיתנו כרצונו של האל?
אנו בעד הנביא ישעיהו
את המתח בין דתיות הממוקדת בפולחן לדתיות הממוקדת בהתנהגות מוסרית הציפו הנביאים. הנביאים שהיו אנטי-ממסדיים פסעו בשולי המחנה, ומשם זעקו את זעקת העשוקות והעשוקים (ישעיהו, א'): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים... כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא... רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ... שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".
ואם תאמרו שהנביא יוצא נגד פולחן מושחת, אבל יש אפשרות לעשות "גם וגם" – לתמוך בפולחן מפואר ולהילחם למען צדק למוחלשות ולמוחלשי החברה – אומר לכם: לא בטוח. בתקופת ישעיהו, למשל, זה לא עבד. גם בימינו – המשאבים הכלכליים, הרגשיים והרוחניים מוגבלים, וצריך להחליט היכן לשים אותם. אני מעדיפה את ישעיהו על פני פרשת תרומה.
מי שרוצה נבואה אקטואלית, יכולה למצוא את עולמו הרוחני של ישעיהו בשירו של מאיר אריאל, "מדרש יונתי": "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה / בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? / כגנב במחתרת יהודה? / ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה / או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה? / ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית / בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית? / בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח – / גאולה לא נותן. או אולי אצבעותיך / הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד – / מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר? / מתורגלות לשמוט?"
פרשת "תרומה" בקפריסין
שעות הבוקר של יום שני האחרון עברו על רבות ורבים מאיתנו במתח. הסתיים הערעור במשפטה של פ'. הבחורה הבריטית שהתלוננה כי נאנסה בקפריסין בידי שניים-עשר ישראלים, אולצה לבטל את תלונתה ועברה מסכת ייסורים. הטענה שהיא בדתה את סיפור האונס, שבעקבותיה נכלאה בקפריסין למשך כחצי שנה, נשללה על ידי בית המשפט העליון באי השכן.
פרקליטתה של הבריטית על אפשרות הסגרה: אם לא ייעשו צעדים נוספים, בהחלט נדרוש זאת
(צילום: משי בן עמי)
עמדנו איתה בהליך המשפטי הקודם, בכניסה לבית המשפט בפאראלימני, ביום שבו הורשעה ונגזרו עליה ארבעה חודשי מאסר על תנאי. צעקנו את צעקותיה, חיבקנו אותה במילים, הערצנו אותה ואת אמה הנחושות ונשבענו: לא עוד. ביום שני זכינו לראות קרן אור בקצה מנהרה ארוכה ואפלה.
סכום כסף מרגש גויס בידי ישראליות וישראלים למימון הוצאות המשפט של פ'. הנסיעה לקפריסין וגיוס הכספים הוקדשו לתביעת צדק לפ', ועם זאת היה להם אופק רחב יותר. הם היו הדרך שלנו לומר שתם עידן המחויבות השבטית המסורתית. אנחנו עם הנביא ישעיה, ועם הדרישה להפסיק לרמוס ולהרע. אנחנו עם מי שנעשה לה עוול.
ידע כל אב עברי
פ' לא שיקרה כשסיפרה שנאנסה בידי נציגי שניים-עשר השבטים הישראלים (איזה מספר סמלי, ארור, מכילה רשימת החשודים באונס). הסימנים הכחולים על גופה לא היו עקיצות של מדוזה, הכליאה שחוותה לאחר מכן הייתה זדונית ומתעללת, והאשמה עוברת צד. עכשיו היא יכולה לזקוף את גבה, פצוע וחבול ככל שהוא.
הפגנת תמיכה בצעירה הבריטית מחוץ לבית המשפט העליון בקפריסין
(מתוך טוויטר)
ידע כל אב עברי ששולח את בניו "לחגוג על נערות" באיי הים, שאנחנו, האמהות, האחיות והאחים מישראל, נרדוף צדק, נאסוף כסף ונטוס לקצווי עולם כדי להגן על הקורבנות ולשים סוף לתרבות האונס. ידעו האבות הישראלים לחנך את בניהם לכבד כל מי שנבראה בצלם אלוהים ולכבד את צלם אלוהים שבקרבם.
סיפור על אונס וכיפות
מלבד המקרה עצמו, מה שהעלה קבס אצל רבות מאיתנו היה ריקוד הכיפות. שמפניה, כיפות צחות כשלג ושמו של אלוהינו ניגר משפתיים שעדיין לא נשטפו מהזימה, מהקללות ומהשקר.
הנטייה של חשודים ועבריינים לחבוש כיפות היא עבורי חידה שעדיין לא פוצחה. ובכל זאת, ממעמקי הזעזוע על הגיוס הבוטה של אלוהים והדת היהודית לכיבוס האונס, עלו בי מחשבות על האופן שבו כיפות לבנות מרגיעות תחושות אשמה.
דת פולחנית, תובענית ככל שתהיה, היא דת קלה, והיא מנפיקה תעודות כשרות בלי לבחון כליות ולב. כיפות בוהקות ותרומות לבתי הכנסת הן תחליף לתרומות המקדש ולהקרבת הקורבנות, והרעיון הוא אחד – כפרה, כיסוי והלבנה של החטאים.
נחיתת הנערים שנחשדו באונס התיירת הבריטית בנתב"ג, 2019
(צילום: משי בן עמי)
דת מוסרית, אישית וקהילתית, היא דת חסרת מנוח. דת שלא מנפיקה תעודות כשרות ואין בה מנצחות ומנצחים, אבל יש בה רגעים של יופי ואחווה אנושית. בדת המוסרית הכסף והלב נמצאים במקום אחד, והתרומות תמיד מרגשות ולעולם לא מספיקות. הדת המוסרית דורשת עבודה ולא מחלקת חומרים לכיבוס המצפון.
קל להניח כיפות לבנות על הראש ולשיר "עם ישראל חי", אבל זה לא באמת משתלם. ללא קבלת הדין ותהליך עמוק של תיקון, נפשם תישאר פגועה ומושחתת.
פולחן הומניסטי
גם מאבקים הומניסטיים נמצאים בסכנה לאבד את המהות ולהפוך למאבקים פולחניים. לפעמים אני מרגישה שהכפתור (הצודק אך האוטומטי) של רדיפת האשמים, שנלחץ בכל אירוע אונס, גורם לנו לסטות מהדרך.
המרדף אחר פרסום שמות הבחורים התוקפים וענישתם עלול להפוך למאבק פולחני שמחטיא את הצדק. ואל תטעו בי, אני חושבת שהבחורים חייבים לתת את הדין ולשלם מחיר מלא על חטאיהם.
מחאה בקפריסין לפני גזר דינה של הצעירה הבריטית
(מתוך הטוויטר – Gavin Lee)
אבל הבחורים האלה הם ילידי התקופה. הם אנשים עם נשמה פצועה שהתעוותה ופנתה לכיוונים שאנחנו, כקהילה, סללנו עבורה. הבחורים בחרו בתרבות האונס כיוון שהפכנו אותה לזמינה ומפתה. כן, הם צרכים להיענש, אבל ענישתם תתרום רק מעט למיגור תרבות האונס.
האחראים האמיתיים לתרבות האונס
כרגע יושבים בבתיהם כמה וכמה אנשים שמחככים ידיים בהנאה בראותם איך עברנו, כתמיד, מתמיכה בבחורה לפולחן רדיפת הנערים – בעודנו עוקפים בעיוורון את הטיפול באחראים האמיתיים לתרבות האונס.
אולי מישהו שלח מהבית את הבחורים האלה עם חיוך דו-משמעי, קריצה ואיחולים בנוסח "תעשו חיים". במשך שנים מישהו רמז לבחורים ש"מה שקורה באיה נאפה, נשאר באיה נאפה". מישהו לימד את פושעי איה נאפה, ולא רק אותם, שגבריות נמדדת ב"כיבוש" נשים.
מישהו תמיד דואג להשתיק קורבנות. מישהו כתב, הלחין, ביצע ושר ברדיו, שוב ושוב: "כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת?" וגם את "המענטזת", "אהבת פועלי הבניין" ועוד מיליון שירים שנוצרו בתרבות האונס ומבצרים אותה.
ובאופן נקודתי יותר, נראה שמישהו דאג לכך שהמשטרה בקפריסין תתהפך על הנאנסת. מישהו חיפש וגם מצא קשרים "לחלונות הגבוהים" בקפריסין. מישהו הביא שמפניה ואחר הביא כיפות, מישהו בירך על המוגמר.
יש להקים ועדת חקירה, כן, ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק מי לחש על אוזן, מי העביר איומים והבטחות ומי העביר כסף. הוועדה צריכה לברר מי, בשמה של מדינת ישראל, חיפה על אותם בחורים ושלח אל הכלא בחורה חפה מפשע שהעזה להתלונן על אונס קבוצתי.
ניקוי יבש מהיועמ"ש
בימים האחרונים קיבלנו תזכורת לכך שיעקב ליצמן, מי שהיה שר הבריאות בממשלת ישראל, עשה כל שביכולתו כדי להגן על נאשמת בעשרות מעשי אונס ותקיפות מיניות, והיועץ המשפטי לממשלה החליט שאין קלון במעשה הזה. המעשה של ליצמן והניקוי היבש שקיבל מהיועץ המשפטי לממשלה מצדיקים קלון וענישה מיוחדים.
נכבדי ומפורסמי הקהילה הגאה בישראל מאותרגים בידי התקשורת ומנהיגות פמיניסטיות, אחד מהם מפציע כמעט מדי יום על מסך הטלוויזיה שלנו. הנפגעים עוברים אונס שני ושלישי ואין גבול לכאב, לביזיון ולהשחתה התרבותית. לכך מצטרפים הגינקולוגים שסרחו וזכו לגיבוי ארוך שנים, ואברהם גרנט והתגובות של חבריו, כמו גם התגובה של אשתו לשעבר, צופית (שכתבה בעקבות העדויות שעלו בתחקיר התוכנית "חשיפה": "אתה גאווה לאומית וגאווה משפחתית. היום זה היום שלהם, מחר האמת לאמיתה תצא").
הרשימה הזו ארוכה, וכל שורה בה שוברת את הלב. זו הרשימה האמיתית של תרבות האונס, ואותה עלינו למגר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר הפנה אמיר שאלה למערכת: "היא מצהירה שאינה מאמינה, למה במדור יהדות? מדור יהדות נועד לכתבות על יהדות, ולא להרהורי ליבה של מי שאינה מאמינה בבורא העולם, ולא ברור כלל במה היא בכלל מאמינה". אמיר יקר, אני כמובן לא יכולה לענות בשם המערכת, אבל יכולה לנסות להסביר את הבחירה שלי לכתוב במדור יהדות.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerלמען הסר ספק, אני מאמינה ולא הצהרתי אחרת. האמונות שלי כנראה שונות משלך, אבל זה לא פוסל אותן מהיות אמונות. מעבר לכך, הבנה ביהדות ואמונה בבורא עולם אינן עניין אחד. כדי ללמוד מקורות יהודיים, ואפילו לאהוב אותם ולהרגיש אליהם קשר עמוק, אין צורך באמונה.
שבת שלום!
