היום שבו הובסתי בידי הכהנים
בשנות העשרים שלי לימדתי בכמה בתי ספר אורתודוכסיים. חוויה אחת חזרה על עצמה בכל בית ספר: במהלך תקופת ההוראה אני זזתי שמאלה – ובית הספר זז ימינה. נדמה היה שעם כל צעד שאני צועדת אל העולם הליברלי, בית הספר צועד שניים למחוזות השמרניים. באחד הרגעים שבהם הפער היה ברור דיו, נפרדו דרכינו, ואני חיפשתי ומצאתי בית ספר אורתודוכסי ליברלי יותר. כך היה עד שהסתיימה דרכי בשבילי העולם האורתודוכסי. האורתודוכסיה הישראלית עזבה אותי לא פחות מאשר אני עזבתי אותה.
באחת מפרשות הדרכים הוזמנתי לשיחה בחדרה של המנהלת, שהודיעה לי: "את תוכלי להמשיך לעבוד בבית הספר בשני תנאים: האחד – שלא תדברי עם הבנות על יחסים עם בנים, והשני – שלא תספרי להן שהכהנים בימי בית שני היו מושחתים".
רציתי לשאול אם מותר לי לספר להן שהכהנים בימי בית ראשון היו מושחתים, אבל התאפקתי. לא הצלחתי להבין מדוע דווקא סיפורי השחיתות של הכהנים מאיימים על העולם הדתי של תלמידותיי. ושוב, אני ובית הספר נפרדנו.
1 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "אגדת חורבן". אסרו עליי לספר שהכהנים בבית המקדש השני היו מושחתים
(איור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט)
שיחת בירור
היום, לאחר 30 שנות פרידה, אני מתכוונת לברר מדוע דחקו הכהנים את רגליי ממערכת החינוך האורתודוכסית.
העילה לשיחת הבירור היא פרשת השבוע, תְּצַוֶּה, המצווה על הכנת תלבושת הכהנים "בִגְדֵי קֹדֶשׁ... לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". בחיפושים שערכתי השבוע אחר הכהנים שגרמו לפיטוריי, גיליתי ש"מכון המקדש" מייצר ומוכר לכהנים מערכת לבוש בסכום של 5,000 ש"ח. פרשתנו מזמנת מפגשים מפתיעים עם מעמד הכהונה, ועל כן שמחתי השבוע לקרוא על תוכנית לימודי הסמכה לכוהנות. חברותיי הכוהנות, כבר תפרו לכן את החליפה ואתן מוזמנות לרכוש – יקר אבל יפה.
התנ"ך אינו אלא טועה?
למנהלת בית הספר שהזהירה אותי מלעלוב בכהנים, היה על מי להסתמך (שבת נה, ע"ב) – "אמר רבי יונתן: כל האומר בני עלי חטאו, אינו אלא טועה". רבי יונתן אמנם לא קורא לפיטוריה של מי שאומרת שהכהנים חטאו, אבל הוא מגדיר זאת כטעות.
רבי יונתן אמיץ, שהרי הראשון שטען שבני עלי, הכהנים, היו עבריינים חמורים – הוא התנ"ך (שמואל א', ב'): "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה': וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם... גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי... וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'... וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו... וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
התנ"ך לא חוסך במילים: בני עלי הכהנים הם בני בליעל הגונבים מבשר הקורבנות בניגוד למשפט התורה ואונסים את הנשים העומדות בפתח אוהל מועד. האם רבי יונתן תוקף בדבריו את מחבר ספר שמואל? האם התנ"ך טועה? ואם התנ"ך טועה, למה פיטרו אותי ולא אותו?
החותמת הספרותית של רבי יונתן
רבי יונתן חתום בתלמוד על סדרה של משפטים שלהם תבנית לשונית אחידה – "כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה", "כל האומר בני שמואל חטאו – אינו אלא טועה", והקביעה המפורסמת ביותר: "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה". גם ביחס לבנו של דוד קבע רבי יונתן: "כל האומר שלמה חטא – אינו אלא טועה". בתואר הקביעה המפתיעה ביותר זוכה קביעתו ביחס למלך יאשיהו: "כל האומר יאשיהו חטא – אינו אלא טועה". שכן, באופן פרדוקסלי, יאשיהו היה מלך צדיק ולכן קשה להבין מול מי נאבק רבי יונתן.
האמנם MeToo של התנ"ך?
כל המעמדות הגבוהים של העולם המקראי נמצאים ברשימתו של רבי יונתן: ראש שבט, מלכים, כהנים ונביאים-שופטים, ולכל הגיבורים ברשימה (להוציא יאשיהו) המקרא מייחס חטאים חמורים. לרוב, חטאים מיניים או חטאים הקשורים ביחסים עם נשים.
הסירו דאגה מליבכן, לא מדובר בגרסה עתיקה של MeToo. היחס המקראי החמור לחטאים מיניים לא נועד להגן על החירויות של נשות המקרא, אלא להדגיש את החולשה של החוטאים שהתפתו לנשים.
מה רצה רבי יונתן?
הרשימה של רבי יונתן קצרה ובנויה כנוסחה קבועה, ואין מספיק נתונים כדי להבין את כוונתו. לעומת זאת, אפשר להבין את כוונת העורך התלמודי ששתל את דברי רבי יונתן בסוגיה, והקדיש דיון לכל דמות מקראית שאסור לומר שחטאה. במהלך הדיון התלמודי נידונים לעומקם חטאי הדמויות, וכך יוצא שכרן בהפסדן. בבחירתו של רבי יונתן לקבוע "כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה", ובבחירתו של עורך התלמוד לדון בכך, הם מחזקים את ההכרה בחטאים של דמויות אלו.
האם עורך הסוגיה רצה להשתיק את חטאי מנהיגי העבר או להדגיש אותם? נראה לי שיש לבחור בתשובה השנייה, וזאת בעיקר כשאנחנו יודעות שמדובר בתפקידי הנהגה שנמצאים באופוזיציה למנהיגות החכמים. המלכים והכהנים לבית חשמונאי הם סדין אדום בעיני החכמים, וגם חידוש הנבואה לא נמצא ברשימת המשימות של החכמים, שאף פעלו לביטולה.
האם החכמים חטאו?
הסוגיה שלנו צמודה למשנה במסכת שבת העוסקת במנוחת הבהמות ביום השבת. כן, חברות, התורה מצווה עלינו להעניק לחיות שלנו מנוחה בשבת: "למען ינוח שורך וחמורך", ועל כן יש לעסוק בשאלה אילו משאות מותר לחיות לשאת בשבת. המשנה שבראש הסוגיה מעידה על חטאו של חכם חשוב, רבי אלעזר בן עזריה: "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאת (בשבת) ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים".
רבי אלעזר בן עזריה נתן לבהמתו לשאת ביום השבת איזושהי רצועה, על אף שחבריו החכמים ראו בכך הפרה מסוימת של מצוות השבת. אז כן, גם חכמים חטאו, וחטאו של אלעזר בן עזריה הוא העילה להבאת רשימת מנהיגי המקרא שאסור לומר שחטאו.
המבדיל בין חטא לחטא
באירוניה חרישית, כדרכם של עורכים חכמים, משווה עורך הסוגיה בין חטאי מנהיגי העבר – ראובן שוכב עם אשת אביו, דוד חוטא בבת שבע, שלמה ונשותיו שהחטיאו אותו בעבודה זרה ובני עלי שאנסו נשים במקדש – לחטאי החכמים: הוצאת פרה עם רצועה בין קרניה ביום השבת.
כולם חוטאים, ומנהיגים יותר מכולם, אבל אין ספק שהעורך מבקש להמליץ על חטאי החכמים.
זה לא רק עניין של שייכות מפלגתית. מנהיגי העבר הנמצאים ברשימתו של רבי יונתן שייכים לתקופה הריבונית, התקופה שבה היינו "ככל העמים" ומנהיגינו חטאו ככל המנהיגים. מנהיגי העבר חטאו בחטאים גדולים, חטאי יצר ושחיתות.
התקופה הרבנית, שהיא תקופה לא ריבונית, מייצרת חטאים קטנים, כמעט חינניים, חטאים של למדנים שאין להם כוח שלטוני וסמכויותיהם מוגבלות (אם בכלל קיימות). עבירות קלות על דברי חכמים – זה מה שמייצרת תרבות בית המדרש, זה שכרו של עם שאין לו כוח פוליטי. קל להבין כמה מסוכנת השיבה הציונית אל התרבות הריבונית.
ובחזרה למנהלת בית הספר
עבור מנהלת בית הספר שבו עבדתי, לחטאי הכהנים הייתה משמעות כפולה, שכן הם היו מנהיגי העבר שלנו. המנהלת לא מרגישה שהכהנים הם מעמד שמאיים על עולמה הדתי, ומשום כך היא יכולה לגייס אותם למשימת השמירה על השמרנות של תלמידותיה. מבחינתה, כיבוס גיבורי העבר הכרחי ליצירת נאמנות למסורת בהווה.
יתר על כן, מפעלי "מכון המקדש" מלמדים שהכהנים אינם רק זיכרון רחוק. יש בקרבנו קבוצות לא מבוטלות שפועלות באופן מעשי לבניית בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (ולמלחמה שתתרחש בדרך למימוש חלום זה). גילוי האמת על העבר הוא ירייה ברגלי המשיח. הרי אסור לתת למורה אחת צעירה לסכן אמונות של נשים צעירות עוד יותר שנדרשות להשתלב במפעל המשיחי.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר ביקש ממני אחד מחברנו בבית המדרש (אנונימי לצערי): "רוחמה, כמה שבועות את כבר כותבת על אונס? די. תחליפי נושא".
אנונימי יקר, אין לך מושג כמה אני מסכימה איתך, ואני ממש רוצה להחליף נושא. בוא נעשה הסכם – אתה תסייע במיגור תרבות האונס, וברגע שהיא תסתיים אני אפסיק לכתוב עליה.
שבת שלום!
