אין דבר שלם יותר ממסורת שבורה
לפעמים אני חושבת שכדאי היה לשלם את מחיר חטא העגל ושבירת הלוחות, כדי שהעם היהודי יזכה באמרה המרגשת שנוצרה בעקבותיהם: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". אם לא די בהתרגשות שבאמרה עצמה, מציע לה התלמוד הקשר שאין למעלה ממנו.
התלמוד מספר שרבי יהושע בן לוי אמר לבניו (ברכות ח', ע"ב): "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו. שאנו אומרים: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". מקרוב או מרחוק כולנו מכירות את מחלות השיכחה שהזקנה מביאה עימה. כמה כואב לראות אישה חכמה וידענית, מאבדת את יכולתה להתמצא בעולם. כמה קל להתנער ולהתרחק מ"זקן ששכח תלמודו".
הזקן הדמנטי, אומר רבי יהושע בן לוי לבניו, דומה לארון הברית שנושא בתוכו לוחות ברית שלמים, אלו שהיו לו בעבר, ולוחות שבורים. לכולנו יש בלב לוחות ושברי לוחות, והמסורת חולקת כבוד למה שהוא פצוע ומרוסק.
לוחות ושברי לוחות פרטיים
השבוע הוזמנתי לשוחח על פרשת השבוע עם חבורה צעירה של נשים וגברים בעלי צרכים מיוחדים, חבורת "רֵעִים", שבתי המיוחדת, שני, חברה בה. בהתרגשות הכנו שני ואני את הפגישה, סיכמנו שאני אציג שאלה ושני תנחה את הדיון (ותאמינו לי, מנחת קבוצות מעולה שבמעולות צמחה בביתי, וכמה שמחתי לגלות זאת).
בדרכי למפגש רקמתי שאלות לשיחה המשותפת. החלטתי לשוחח עם המשתתפות על לוחות הברית ועל מה שהן היו רוצות שיהיה כתוב בהם. הלכתי והרהרתי בלוחות הברית השלמים והשבורים שלי.
שני כבר בת 23, וזה זמן מתאים לשאול מה היו לוחות הברית שלי בראשית דרכי, כאם לילדה עם צרכים מיוחדים, מה היו הדיברות שאני הייתי צריכה לשבור - ואיך הגיעו לעולמי דיברות בוגרות יותר ויומרניות פחות.
בראשית ימי האמהוּת נשבעתי לעצמי בלוחות הפנימיים של הלב:
שננצח את הקשיים של שני.
שתמיד ננצח את הקשיים של הילדים שלי.
שאני אגן על ילדיי ואדאג שהם לא יסבלו.
שאני אגדל את בנותיי לעולם של שלום, לעולם בלי פגיעות מיניות, לעולם של שוויון.
הלוחות הראשונים שלי לא נשברו בפעם אחת; כל תאונה בין הנדרים שלי לבין המציאות יצרה סדקים, כל נדר מוטעה היה עגל זהב שהייתי צריכה לזנוח. כל תאונה קירבה את יומו של השבר הגדול. בבהלה ובדמעות נשברו הלוחות הצעירים של חיי.
על הלוחות השניים כתבתי:
שנקבל באהבה את הקשיים של שני.
שנקבל באהבה את הקשיים של כולנו.
שהאתגרים שלנו יצמיחו לנו כנפיים.
שנקבל אותם באהבה גם כשהם לא יצמיחו לנו כנפיים.
שנקבל באהבה גם את העובדה שלפעמים לא נקבל אותם באהבה.
שהקשיים שלנו לא יגדירו אותנו.
שההצלחות שלנו לא יגדירו אותנו.
שהאהבה כן.
הדיבר האחד-עשר
הלוחות השלמים והלוחות השבורים שבליבי נרגעו, ונפגשתי עם חברי קבוצת "רֵעים" כדי לשוחח על הלוחות הפנימיים שלהם. "אם הייתה ניתנת לכן זכות לכתוב דיבר אחד, חוק אחד, שיישמר לעולם; חוק שייכתב על מדבקות ויקשט את קירות בתי הספר – מה הייתן כותבות?"
עוד לפני שהספקתי לסיים את השאלה, גל צייגר הצביעה ושני נתנה לה את רשות הדיבור. גל היא בחורה מרשימה ורהוטה, והיא ניסחה חוק קצר וברור: "לא תשפוט". "אני חושבת שהרבה אנשים שופטים לפי מראה חיצוני, וזה לא נכון", הסבירה. "לדוגמה, הרבה אמורים לי 'את לא נראית על הרצף', אבל אני כן על הרצף. פשוט מרגיז".
אלעד אבוהב המשיך את דבריה של גל: "החוק שלי הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. אל תיכנס בבן אדם, רק בגלל מה שאתה רואה עליו".
הופתעתי לגלות שכמה מהחברים בקבוצה דיברו על הקושי שלהם, כדתיים, מהשיפוטיות בחברה ובמשפחה. "אצלי במשפחה, אם אני לא הולך לבית כנסת לפעמים כועסים עליי. אבל הרי לא פגעתי באנשים, פשוט לא היה לי כוח ללכת לבית הכנסת, ואני עדיין דתי". הסיפור הזה סופר מפי בנים שונים בקבוצה, ואני חשבתי כמה צודקים החבר'ה הצעירים האלה, שאומרים שהם רוצים גם וגם.
העולם שלנו תובעני, ושייכות לקבוצה מורכבת מרשימה אינסופית של משימות. לגברים צעירים ולנשים צעירות עם צרכים מיוחדים קשה יותר לעמוד במשימות האלו, והם לימדו אותי דבר חשוב: לדעת במקרה הצורך לתת הנחות, לגלות גמישות ולהקל ראש בחוקים החברתיים הנוקשים שמנהלים אותנו.
שחררתי את ההרהורים שלי, שכן שני העבירה את רשות הדיבור ליאיר כהן שאמר: "אני בחרתי דיבר קיים ומאוד רלוונטי, 'לא תענה ברעך עד שקר' – שלא תהיה מזויף, שתהיה אמיתי. היו הרבה אנשים בחיים שלי שלא היו אמיתיים איתי ופגעו בי כל פעם מחדש, אני התמוטטתי מזה. חברות צריכה להיות בנויה על האמת". ונופך אביב וסרטייל ניסח דיבר קצר: "לא תרמה. אתה צריך להיות ישר".
עברנו אל מאיר, שאמר: "אני התנדבתי לצבא וזה לא היה תהליך קל, כי הרבה פעמים הסתכלו על המראה החיצוני שלי ולא על הכוחות הפנימיים. לכן בחרתי: 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו'. צריך להקפיד שמי שהוא שונה לא יישאר בחוץ, צריך להכיר את העוצמות שלו ולקבל אותו".
אלון גולדין הצטרף לדברים והביא דוגמה משלו: "בכיתה ז' קיבלתי טלפון חכם, ואז ילדים התחילו להציק לי ולא לכבד אותי. לכן גם המסר שלי הוא 'אל תשפוט', וגם לא להיות אלימים ולא להתנהג מתוך קנאה".
"אבי היה אלוהים ולא ידע" (יהודה עמיחי)
השיחה הלכה והתהדקה סביב אל המעגל הקרוב, המשפחה. ניב אבישי ביקש לדבר על ההורים ולהבליט את הדיבר "כבד את אביך ואת אמך": "בעיניי, ההורים זה יותר חשוב מכל דבר בעולם. אני חוזר אחרי יום עבודה והדבר שאני הכי רוצה זה לשאול לשלומה של אמא. ההורים שלי הם האנשים האחרונים שאני רוצה לפגוע בהם. פעם אחת פגעתי באבא שלי והוא הרגיש רע עם זה. אני הרגשתי ממש מועקה בלב, כאילו יריתי חץ בלב שלו".
מתניה פלמור מהנהן בראש ומצטרף לדברים של אלון: "צריך שכל אחד יחשוב על דברים שהוא אומר לפני שהוא מדבר. במקרה שלי אני מכבד את ההורים שלי, אבל הפסקתי ללכת לתפילות. אמרתי שאני לא מתחבר לזה, והם הבינו".
מיטל תורג'מן מוסיפה לרשימה, מתוך ניסיון חייה, "כבד את סבא וסבתא": "למה זה הכי חשוב? אני גדלתי עם סבתא וסבא וגם הם חשובים לי, אני ממש תומכת בהם כי הם גידלו אותי ועשו כל מה שהם יכולים בשבילי כשהייתי קטנה. אני רוצה לתת להם בחזרה".
את המפגש חתמה המדריכה המקסימה של קבוצת "רֵעים – קריית יובל", רננה טהרלב שוק. "התרגשתי מאוד מהדברים שאמרתם", אמרה, "אנחנו לא מספיק רואים את האחר. אנחנו צריכים יותר לראות ולעזור. להוסיף טוב בעולם. יש פער בין הדרך שבה העולם רואה אותי, לדרך שבה אני רואה את עצמי, ומה שקורה במפגש שלנו ב'רעים' הוא היכולת להיות אני ושיראו אותי כמו שאני".
בווטסאפ, לאחר המפגש, כתבה לי שיראל חביב: "אני רוצה לכתוב בעיתון שיש לי משפחה תומכת ועוזרת".
קפה עם אביגדור
ביום שלישי בבוקר, כשההתרגשות מהפגישה עדיין הייתה טרייה, ישבתי לקפה עם מורי, פרופ' אביגדור שנאן, וחלקתי אתו את חוויות המפגש. אביגדור הוסיף לשולחן הדיון את האמירה המרגשת והמפתיעה של רבי יהודה הנשיא לבניו (כתובות קג, ע"א): "בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבניי אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם: היזהרו בכבוד אמכם".
"הפרשנים מתפתלים בשאלה: מדוע על ערש דווי רבי אומר לבניו דבר כל כך מובן מאליו, שכתוב בעשרת הדיברות?" אמר אביגדור. "הפרשנים שולפים מן הגורן ומן היקב הסברים לאמירה הזו. אבל אני חושב שזה פשוט. זה פשוט נפלא שאב ובן זוג נפרד מהעולם כשהוא מזכיר לילדים את חשיבות הדאגה לאמא".
חשבתי על הבת שלי ועל הבנות והבנים שפגשתי אתמול. האפשרות שלהם למרוד בנו מוגבלת, הם זקוקים להורים גם בגיל מבוגר. כמה מכמירה הייתה הבחירה שלהם לשמור עלינו, כדי שנשמור עליהם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לי דניאלה: "את מאוד שלילית ולכן הפרשנות שלך מאוד שלילית, וככל שיהיו בה זוויות של אמת, פוגשים בה הרבה את הפחדים והפגיעות האישיות שלך".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה יקרה. אני לא חושבת שאני שלילית, אני לא מהססת להעביר ביקורת ולצערי חשיבה ביקורתית על ממסדים (שנועדה דווקא להיטיב איתנו) נתפסת כשלילית. ובקשר לפחדים ולפגיעות שלי? אני מקווה שהם באים לידי ביטוי בפרשנות שלי. כך לדעתי נכון ללמוד תורה, שהרי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
שבת שלום!
