כשהעובדות מבלבלות
מפגשים בין מסורות תלמודיות-הלכתיות לממצאים ארכיאולוגיים הם הזדמנות לבחינת התפתחות התרבות ומעמד ההלכה במאות הראשונות לספירה. כתבים מאגיים וקערות השבעה יהודיים, מבנה בתי הכנסת ואמנות הדמות בבתי הכנסת הם דוגמאות (לא יחידות) למקרים שבהם נחשפת מציאות חיים שלא עולה בקנה אחד עם זו המצטיירת מבין דפי התלמוד.
המבוכה גדלה כשלחגיגת הממצאים מצטרפת אידאולוגיה המבקשת לכפות על תמונת העבר את הערכים החז"ליים (ולפעמים אף ערכים יהודיים מאוחרים יותר), בלי לתת מקום לעדות הממצאים.
גלגוליה של מנורה
המנורה היא הרהיט המפואר והמרכזי במשכן ובמקדש. בפרשת השבוע "פקודי", החותמת את ספר שמות, נערכות תצוגת המשכן והקמתו, לקראת העבודה המסודרת שתיאורה יחל בספר ויקרא. מנורת הזהב המפוארת, על גביעיה, פרחיה וכפתוריה, מושמת במשכן, הנרות מסודרים ועוד רגע המנורה תאיר את המקום הקדוש.
שנים אחר כך, יהפוך המשכן הנודד לבית מקדש של קבע, אחר כך הבית הקבוע והמפואר ייהרס בידי הבבלים וישוב להיבנות לאחר הכרזת כורש. שנים רבות אחר כך יחולל המקדש בידי אנטיוכוס היווני, ואז ייכבש ויטוהר בידי החשמונאים. לאחר עוד 140 שנים בערך יחודש בית המקדש, יורחב ויפואר בידי הורדוס, ובערך מאה שנים אחר כך הוא ייהרס בידי הרומאים. תריסר שנים יעברו וניצחון הרומאים ב"מלחמת החורבן" יונצח בשער טיטוס, שבזכותו אנו יכולות להכיר את צורתם של כלי המקדש שאבדו. 1867 שנים לאחר תיעוד מנורת המקדש בשער טיטוס, היא הפכה לסמלה הרשמי של מדינת ישראל (בעיצובם של האחים שמיר).
מצחיק רק בפרספקטיבה
הערעור על סמל המנורה לא התחיל במפגינה אמיצה שהתיישבה ללא חולצה על פסל המנורה ובכך, לדברי יריב לוין (שהיה אז יו"ר הכנסת), "ביזתה את סמל המדינה". הוא התחיל שנים רבות קודם לכן, והמערער היה הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל (סבו של נשיא המדינה הנוכחי).
ומה הפריע לרב הרצוג? היום זה נשמע כמעט קוריוז אבל כנראה בשנות ה-50 זה היה עניין מטריד. במאמר שפרסם הרב הרצוג הוא קבל על הבחירה להעתיק את סמל המנורה מהתבליט בשער טיטוס. וכל כך למה? הרי לכאורה, זו העדות המדויקת ביותר שיש בידינו למראה מנורת המקדש. אלא שאם נתבונן היטב במנורה שבשער טיטוס (וזו שבסמל המדינה) נראה שהיא יושבת בסיס דו-קומתי יצוק – ואילו "הרמב"ם אומר שהמנורה הייתה בת שלוש רגליים". וזו לא הבעיה הקשה ביותר. מה שהטריד יותר את הרב הרצוג הוא שבבסיס המנורה מצוירות חיות-מפלצות: "צורת דרקון ידוע שהייתה נעבדת על ידי הגויים עובדי האלילים... ולא מתקבל על הדעת שצורת בעל חי אלילי נצטווה מפי רוח הקודש להיות חקוק על המנורה".
כוחם של דברים שלא מתקבלים על הדעת
"לא מתקבל על הדעת" הוא טיעון שנשמע לא רק מפי אנשי דת. גם חוקרים וחוקרות משתמשים לעיתים בטיעון המוזר הזה. לא מתקבל על דעתו של מי? ועוד, אם דבר מסוים לא מתקבל על הדעת, האם עלינו לשנות את העובדות או את הדעות שלנו?
הרב הרצוג החליט לתעדף את דעתו על פני הראיה משער טיטוס, וזו הצעתו המדעית: "על כורחי אני נדחף להשערה מאוד נועזת. דעתי היא שהמנורה של בית המקדש כשהעבירו אותה חיילי רומא מירושלים... קרה לה משהו בדרך ונשבר הבסיס שלה ונפל לים... הוכרחו האמנים האיטלקיים לשחזר אותה מדעתם". אז בסיס המנורה עם ציורי הדרקונים הוא לא חלילה יצירה יהודית מפוארת, כי אם שחזור של אמנים רומאים.
ההשערה של הרב הרצוג נולדה מחוסר היכולת לשאת סתירה בין מציאות החיים היהודית לעדויות ההלכתיות מתקופת התלמוד (ואף מדברי הרמב"ם). הרב הרצוג העדיף להילחם בעובדות בעזרת השערות שווא, ובלבד שלא יצטרך לשנות את אמונתו.
מה לגבי קדושתו של "סמל המדינה"
הרצוג קובע "שלא טוב עושה ממשלתנו היום הזה... שהיא מחקה דווקא את תמונת המנורה שבקשת טיטוס... ושאינה כולה על טהרת הקודש".
ומה האפשרות השנייה?
האפשרות השנייה היא להבין שתבליט המנורה מאפשר לנו ללמוד שההלכה המוכרת לרב הרצוג לא הגיעה למשה בסיני, וגם לא נוצרה בראשית ימי הבית השני. עדויות מאוחרות יותר יכולות ללמדנו שגם לאחר שנוצרה ההלכה, היא הייתה רלוונטית לחוגים מצומצמים ביותר (אם בכלל) בחברה היהודית. עדויות על קיומה של ההלכה כגורם מרכזי בחיי היומיום של היהודיות והיהודים, נמצאות בערך מהמאה העשירית לספירה – מזמן שבו ספרות השאלות והתשובות בענייני הלכה הפכה למסורת בעלת משקל.
"הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר" (צפניה, ג')
את מנורת המקדש עיטרו האחים שמיר בעלי זית, סמל לשאיפת השלום של המדינה החדשה. למילה "יונה" משמעות כפולה. האחת היא הציפור שנשאה בפיה עלה זית, וכך בישרה על תום המבול. בזכות היונה ועלה הזית השתחרר העולם ממצוקת המבול. הציפור והעלה הפכו לסמלים של שלום.
בהיפוך גמור, המילה "יונה" נגזרת מהשורש ינ"ה, שממנו גם ההונאה. "העיר היונה" היא העיר המציקה, הלוחצת את בנותיה ובניה. עיר החומסת את הגר, היתום והאלמנה.
בשני רגעים השבוע חשבתי לעצמי שמדינת ישראל לא ראויה לענפי הזית המעטרים את סמלה. השבוע היו לי שני רגעי "עיר היונה" קשים וכואבים. שני רגעים של חיים ישראליים שמבטלים את זכותנו להתקשט בעלי זית.
הרגע האחד היה ביום ראשון לקראת השעה שמונה וחצי בבוקר, בכניסה לבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים. הגענו, קומץ חברות וחברים, ללוות את הוריו של איאד אל-חלאק ז"ל, בחור עם אוטיזם ומוגבלות קוגניטיבית, שנהרג בידי שוטר בדרכו לבית ספר בשער האריות.
מולנו עמדה חבורה מאורגנת וקולנית שבראשה חבר הכנסת איתמר בן גביר. הם באו לתמוך בשוטר היורה. אין לי מושג איך אפשר לתמוך בשוטר שירה בבחור נכה למרות שקיבל הוראה ממפקדו לא לירות, למרות שהבחור כבר שכב ירוי ברגלו ולמרות שהמורה של הבחור אמרה לשוטר שמדובר בנכה שנמצא בדרכו לבית ספר. באמת שאין לי מושג.
עם זאת, ברור לי שמותר לתמוך בשוטר ומותר להפגין גם למענו, אלא שאמו של איאד ז"ל הייתה שם. כמו חיה פצועה, היא חצתה את הכביש והלכה נדהמת לעבר המפגינים. בדאגה נצמדנו אליה, ולכן גם ראיתי הכול. בן גביר הניף מולה ידיים מאיימות וצעק עליה. אל הנפות הידיים והצעקות הצטרפה שאר החבורה. זה היה רגע של זוועה אמיתית. רגע של עיר היונה. אם שכולה שאיבדה את בנה באסון. אין עוררין על כך שהירי היה חסר הצדקה. היא עומדת בפניכם ואתם קוראים לה "מחבלת" ו"טרוריסטית" ועולבים גם בבנה המת. אין גבולות לגסות הרוח ולפגיעה ברגשות?! "מוראה ונגאלה העיר היונה... לא לקחה מוסר".
וכרגיל, פליטות ופליטים
הרגע השני של ביזוי עלי הזית שייך להודעה על כך שאוקראינים ואוקראיניות שהגיעו לישראל נשלחו בחזרה לארצות מהם הגיעו. לא, אין מה לומר. אסור לומר. כל תיאור ונימוק יקטינו את הזוועה. לא לקחנו מוסר. באמת שלא. לפעמים אני לא מבינה איך זה שבמדינת ישראל העם כל כך מקסים והשלטון כל כך בזוי.
שיתביישו להן הפוליטיקאיות והפוליטיקאים מהשמאל. שום תירוץ קואליציוני לא יכסה על החרפה הזו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר מי שמכנה את עצמו "בן חמש למקרא" העביר ביקורת על האופן שבו פירשתי את סיפורי אברהם-הגר-שרה, וגם הביא את הגרסה שלו: "הכותבת מסלפת את המקרא בצורה מזעזעת... שרה הלכה לחפש את אברהם כי לא ידעה שיצא להעלות לעולה את יצחק – חשבה שהלכו לשם ללמוד תורה והשטן גילה לה את האמת. שרה נפטרה בקריית ארבע ולא באוהל. אגב, לפי המפרשים יצחק החזיר את הגר לאביו לאחר מות שרה".
חבר יקר, נעתקו מילים מפי. האם כתוב בתורה ששרה חשבה שאברהם הלך עם יצחק ללמוד תורה? האם בתורה היה מושג כזה של "לימוד תורה"? והשטן? וההחזרה של אברהם להגר? איפה כל אלה כתובים בתורה?
יקירי, אתה יודע מה ההבדל בינינו? שאני חיה בשלום עם המקומות שבהם אני מוסיפה על התורה או משנה מדבריה. כשאני עושה זאת אני שמחה להודות בכך.
שבת שלום!