מכירות את זה שאתן שבויות?
מכירות את זה שאתן נלכדות לזמן ממושך בידי חבורת גברים אלימה, ובלי ספק גם נאנסות, ודווקא בגלל זה בני הקהילה שלכן רואים בכן "טרף קל", ומתפתים לאנוס אתכן בעצמם? אני ממש מקווה שלא. כלומר, שאתן לא מכירות את זה באופן אישי. אבל התופעה, בווריאציות שונות, מוכרת. אצל מי שהותקפה מינית בעברה מתפתחים לפעמים מנגנונים פיזיים ונפשיים שמקשים עליה להתנגד לפגיעות הבאות. במקביל, הטורפים המיניים יודעים לקרוא בשפת הגוף של הנפגעת את חוויות העבר, ואת הקושי להתנגד לפגיעה נוספת, והם טורפים.
המצב הנורא הזה מקבל משנה תוקף בחברה מסורתית-פטריארכלית, שנוטה להאשים את הקורבן במה שעוללו לה. חברה שמקשה על נאנסת להשתלב בקהילתה ובמשפחתה, הופכת את הנאנסת לאובייקט התעללות של הגברים בקהילה. נוסף על הפגיעה והניצול, היא יודעת שהיא מואשמת ואין לה אפשרות לחזור למעמד הקודם שלה. היא נואשת ואין לה כוחות להגן על עצמה.
ועכשיו האגדה
שבויות יהודיות מארץ ישראל הגיעו לעיר הבבלית נהרדעא (הן לאו דווקא שבויות מלחמה. נשים וגברים נלקחו בשבי בנסיבות שונות, בין היתר על מנת לגרוף כסף מהקהילה שתפדה אותן). החכם המקומי החשוב, המכונה על שם בנו (העוד יותר חשוב) "אביו של שמואל", החליט להציב שומרים בפתח הבית שבו שוכנו השבויות. שמואל, הבן, שהיה עדיין צעיר (ואולי עדיין לא כל כך חשוב), שאל את אביו שאלת תם: "ועד עכשיו, כשהיו בשבי, מי שמר עליהן?"
אל תטעו בשמואל, הוא לא דאג לשלומן של השבויות אלא למעמדן המשפטי, שכן אם הן נאנסו בשבי, מעמדן האישי עלול להשתנות (למשל, אפשרותן להינשא לכהן, שהרי הן "נבעלו" בשבי). אביו של שמואל מנסה לחנך את בנו לאחריות וחמלה, ושואל אותו: "אם אלו היו בנותיך, האם גם אז היית מזלזל בהן כך (וממהר לסכן את עתידן)?"
נעצור לרגע בשלב הזה של האגדה
שמואל, האיש הצעיר, נהנה מפלפולי הלכה והתחכמויות, והוא מחפש את הדרך הישרה. כידוע לנו, הדרך הישרה מובילה לפעמים לגיהינום, וזה מה שאביו מנסה ללמד אותו.
כשהבית הופך למקום מסוכן
מדוע היה צורך לשמור על השבויות לאחר שהגיעו לקהילה היהודית? אפשר להציע תשובות שונות לשאלה זו. אחת מהן, היא שהגברים בקהילה יזלזלו בשבויות ויוסיפו אסונות על אסונן, שהרי מצבן מעורער ממילא: הן לא מקומיות, הן כנראה נאנסו, הן חבולות בגוף ובנפש ומעמדן המשפטי-משפחתי מוטל בספק. מי ישמור עליהן, ומדוע? אביו של שמואל הבין שיש גברים בקהילה שכבר עומדים בשורה ומחכים לתורם.
שמואל הצעיר חושב על פרוצדורות משפטיות ולא על דאגה אנושית לנשים השבויות, והוא מערער על המהלך המשפטי שנקט אביו. מבחינתו, השמירה על הנשים נועדה רק לצורך השמירה על מעמדן המשפטי – וזה, לשיטתו, כבר מיותר.
ייתכן שאביו של שמואל מבקש להקל על השבויות גם במרחב המשפטי, ולטעון שהשמירה שהציע לשבויות מעידה שהן לא נאנסו ולכן הן "טהורות" (כמה נורא להשתמש בטרמינולוגיה הזו, וכמה אני מצטערת על השימוש בה, אבל אני לא מכירה דרך אחרת ללמד חוקים פוגעניים).
ברור שמבחינה משפטית שמואל צודק והשומרים החדשים לא מעידים על עברן של השבויות. אבל "לעזאזל עם הפורמליות", חושב אביו. העתיד של השבויות יקר לאין ערוך מלשון החוק. נגמיש קצת את הכללים ונביא שלום על בנות ישראל.
קהות החושים של שמואל כפולה, שהרי הוא מערער על הגמישות המשפטית של אביו – ובו בזמן לא מבין מדוע יש לפדויות השבי צורך בשמירה בתוך הקהילה היהודית. שמואל הוא איש צעיר שחושב כמו אנשים צעירים, כמה טוב שיש לו אב חכם וחומל.
ואם הן היו הבנות שלך?
אנחנו רגילות להשתמש בטיעון הזה אל מול מי שמפגינים קהות חושים כלפי נאנסות, מול מי שמאשימים את הקורבן ורוצים לאתרג את הטורפים. לא המצאנו את הטיעון הזה, אביו של שמואל המציא אותו ביום של התמודדות אנושית קשה בבבל של המאה השלישית לספירה.
אבל האגדה ממשיכה ומסתבכת
כשאנחנו מעלות את הטיעון "ואם הן היו הבנות שלך?" אנחנו מלמדות שיעור בחמלה, אבל האגדה התלמודית מבצעת פנייה חדה ומסוכנת בתוך שביל החמלה: "הדבר היה 'כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט' (קהלת י', ה') ובנותיו של שמואל נלקחו בשבי והגיעו לארץ ישראל" (האגדה כולה נמצאת בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות דף כג עמוד א, ויש לה מקבילה בירושלמי).
"שגגה שיצא מלפני השליט"
לפעמים טוב להיות לא חשובה, לפעמים טוב שאין לנו "כוחות על". לאבא של שמואל היו "כוחות על", שהרי חכמים נחשבים ל"שליטים", לבעלי כוחות בעולמות הארציים והשמיימיים, וכל משפט שהם אומרים, גם אם בטעות, וגם אם נאמר רק לצורך המחשה, יכול להתממש.
ברור כשמש שאביו של שמואל ביקש ללמדו מהי חמלה. הוא ביקש ללמד את בנו שקהילה יכולה להיות מקום מסוכן והחמלה צריכה לעמוד מעל החוק. התנהגותו מעידה שהוא עשה הכול כדי שנשים לא ייפגעו, בוודאי שהוא לא רצה לפגוע בנכדותיו. והנה דווקא הוא, החכם החומל, נפגע מחוק חסר חמלה. חוק רוחני הקובע ש"שליטים" חייבים לשלוט במילים היוצאות מפיהם. בניגוד לרצונו, האיש היקר הזה גזר גורל מר על נכדותיו.
בין אביו של שמואל לאחשוורוש המלך
בשבוע הקרוב נקרא את מגילת אסתר, שגם היא מספרת סיפור על אישה צעירה שנשלחה להיאנס בבית המלך. במוקד המגילה, בדיוק כמו במוקד האגדה שלנו, נמצאת סוגיית "שגגה שיצא מלפני השליט". הפעם השליט הוא אחשוורוש, מלך טיפש, שיכור ומושחת, והשגגות שלו עולות בדמים רבים.
בראשית סיפורי המריבות של המן ומרדכי אחשוורוש כותב, תמורת בצע כסף, אגרות המתירות את דמם של היהודים בכל רחבי ממלכתו. בהמשך, כשאסתר מנתבת את המן אל המיטה ומגלה לאחשוורוש את "עמה ומולדתה", אחשוורוש מעוניין לבטל את הצו הרצחני, אלא שהוא ניצב בפני קיר בלתי עביר שהרי "כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב".
סמכות המלך וחותמו חשובים יותר מכל צו מוסרי, ולכן אי אפשר לבטל מלחמה חסרת טעם. כל שנותר לעשות הוא להורות גם לצד השני להצטרף למרחץ הדמים: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז".
הטרגיות של הקיום
האם הבחירה להעמיס על מצפונו של אביו של שמואל (או על שמואל עצמו) את השבי של בנות המשפחה, היא רק ביקורת אכזרית על האב ובנו? אני חושבת שאפשר לראות בה גם התבוננות עצובה ומפוכחת על הקיום האנושי. לא תמיד אפשר לתקן, לא כל טעות ניתנת לפתרון, והמשפט "אם את מאמינה שאפשר לקלקל, תאמיני שאפשר לתקן" – הוא קלישאה שטותית. יש קלקולים, גם כאלה שנעשים בתום לב, שלא ניתנים לתיקון.
רוחמה וייסצילום: אלבום פרטיעצות רפואיות מוטעות שניתנו בידי רופאות חכמות וחומלות. בחירות משפחתיות על הגירה או הישארות באזורי הסכנה, חציית כביש במקום מסוכן, או אפילו במקום בטוח. החלטות שאנחנו מקבלות ומעשים שאנחנו מבצעות, והופכים להיות "שגגה שיצא מלפני השליט".
אחשוורוש, המלך השיכור, ואביו החומל של שמואל, מספרים הפעם את אותו סיפור. פעמים רבות החיים לא נענים לרצונות שלנו, ומעשים של מה בכך גוזרים גורלות.
המלך השיכור
ביבשת הסמוכה אלינו, מלך שיכור ורשע מסרב לחזור בו ומוסיף לשפוך דם נקי. בימים כאלה עולות שאלות קשות על אחריות של בעלות ובעלי כוח, על החלטות משפחתיות הרות גורל, על האל הנעדר ועל יכולתנו להשפיע על המציאות. אני מתפללת לשלום ומקווה שנמצא דרכים לסייע למי שזקוקות וזקוקים ליד מושטת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר העיר לי חברנו המכנה את עצמו "סתם אחד" (יקר, למה בחרת לעצמך כינוי פוגעני? אולי תחליף למשהו שהולם את צלם אלוהים שבנו?): "על פי חוקי התחביר העברי, כשמדברים על קהל מעורב נשים/גברים מדברים בלשון זכר שכוללת גם את הנקבה. בעברית תקנית פונים לקוראים ולא לקוראות וגם לא לקוראות וקוראים. והיו בכתבה עוד כמה טעויות תחביריות פמיניסטיות כאלו".
אתה צודק בכך ששפה היא עניין רציני ורב השפעה, ולכן עליי להתייחס אליה ככזאת. אבל אין כזה דבר "חוקי האקדמיה". האקדמיה ללשון עברית רשאית להמליץ, ואני אוסיף לכתוב ולדבר כפי שנכון בעיניי. שנית, כבר אמרו חכמות ממני: "נשים מנומסות לא עושות מהפכה". אני גאה ושמחה לבלבל את התחביר העברי למען השוויון המגדרי. אין מטרה ראויה מזו למאבקי לשון. אגב, התגובה שלך היא הראיה לכך שהבחירה שלי משתלמת. הנה, שמת לב, חשבת והגבת.
שבת שלום!
