בנחמת הסדר ננוחם
פרשת השבוע תזריע מציגה רשימת הנחיות חדות בתגובה לסיטואציות מורכבות: לאחר לידת בן, אישה טמאה שבעה ימים, ולאחר לידת בת היא טמאה ארבעה-עשר ימים; יש לעשות לבנים ברית מילה ביום השמיני לחייהם; אישה שילדה צריכה להקריב קורבן חטאת; צרעת גורמת לטומאה ומצורעים נכנסים לבידוד; גם בגדים יכולים להיות מצורעים; יש דרכים ודאיות לזהות צרעת, והכהנים אחראים לזיהוי.
ככה זה כשאת חיה בעולם כהני: מכאובי החיים, חוויות של תלישות, אימה וחוסר ודאות, מתורגמות לרשימת משימות ברורות וניתנות לביצוע.
"וכל הרי הגעש וכל הסערות / עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה" (רותי ספרוני)
העולם הרוחני שלנו רחוק מאוד מהעולם הרוחני של הכהנים. אנו חיות בעולם רוחני שנותן מקום של כבוד לספק, לאפשרות לפרק ולטלטל רעיונות, ומקדש את חירות הפרט ואת האחווה האנושית. בעולם המוסרי שלנו מוטלת על כל אחד אחריות לחירותו ולכבודו של האחר. בעולם שלנו אין תשובות כלליות, אין "שחור-לבן", ועל כן גם אין כהנים שמקבלים קורבנות ומכריזים על הטמאות והטמאים בקהילה. לא פלא שרבנים פונדמנטליסטים, ובראשם הרבנים החרדים-לאומיים, נבהלים מהעולם הרוחני החדש ומשתמשים במונח "פוסט-מודרניזם" בהקשרים השוזרים לעג וקללה.
אני אוהבת את "בית המדרש של הטוקבקים"
הזכות להתלבט קדושה בעיניי, וקדושה לא פחות ממנה האחריות לנקוט עמדה מוסרית ולפעול לפיה (תוך כדי התלבטות). אני מאמינה בספקות ובמחלוקת, ולכן אני אוהבת את "בית המדרש של הטוקבקים" גם כאשר חלק מהחברים והחברות סונטים בי בפורום זה. אני אוהבת אותו במיוחד כשעולות בו טענות מנומקות שמעוררות ספק ומעודדות התייחסות.
בשבוע שעבר כתבתי על המתח בין קבלה למרד בעולם המסורתי, והעליתי הרהורים ביחס לשלוש המצוות שחז"ל ייחדו לנשים: נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות שבת. בדבריי הבעתי צער וגם כעס על הבחירה של חז"ל לקבוע שבגלל חוסר זהירות בשלוש מצוות אלה, "נשים מתות בשעת לידתן". רבות כתבו תגובות משמעותיות ומעוררות מחשבה על דבריי, ועל כן את המשכו של הטור אני מקדישה להתייחסויות לתגובותיכן. התייחסויות שלי הן לא התייחסויות כהניות, אלא מתלבטות. לפרקים הן מחבקות את המסורת ולפרקים בועטות בה. שמחתי שהגבתן, ואני שמחה להתייחס.
כמה חברות כתבו: "שמירת נידה מונעת סרטן צוואר הרחם שיכול לגרום לסיבוכים בלידה. זה מוכח מדעית".
יקרות, הטענה הזו פשוט לא נכונה מבחינה מדעית. אין קשר, לטוב או לרע, בין שמירת הלכות נידה לסרטן צוואר הרחם. אבל אני רוצה לברר משהו עקרוני, מעבר לטענה הרפואית: אתן באמת שומרות הלכה כיוון שזה בריא יותר? אם שמירת הלכה תלויה בתועלת החומרית שהיא מביאה, הרי שיש לבדוק את כל הסוגיות ההלכתיות לנוכח התועלת המעשית שלהן. דרך זו תוביל רק למקום אחד – לביטול החובות ההלכתיות. השאלה המעניינת היא מדוע אתן מתאמצות לרתום את המדע לבחירתכן לשמור הלכה? אשמח אם תשתפו אותנו בסיבות האמיתיות שבגללן כל אחת מכן שומרת תורה ומצוות, זה יהיה מעניין.
לא מאמינה במייק-אפ
גולש בשם דוד שאל אותי: "על מה כל ההלקאה העצמית הזו? למה לא להבליט את היופי שבתרבות היהודית? למה כל הזמן לחפש ציטוטים הזויים?"
תראה דוד, אני לא יודעת כיצד אתה מבחין בין מה שהוא "יפה בתרבות היהודית" למה שהוא "הזוי". מבחינתי כל המקורות שנמצאים בתרבות שלנו מצדיקים התייחסות. אני לא הקוסמטיקאית של התרבות היהודית, ואין לי אחריות לטשטש את כתמיה במייק-אפ.
כשאני קוראת הצעות "להבליט את היופי שבתרבות היהודית", נוצר אצלי רושם שהמשאלה האמיתית היא לשבח את המנגנון הדתי שהפך את עצמו לדובר של היהדות; לשבח את דעותיהם של הרבנים הראשיים, רבני חרד"ל או הרבנים החרדים. אבל אני לא עובדת למען ממסדים. לעולם לא. זכויות חווה ואדם ואינטרסים ממסדיים נמצאים כמעט תמיד בסתירה. האחריות שלי היא להצביע על המקומות הכואבים לנו ולסייע למהפכות מוסריות להתרחש. אם אתה מרגיש שהתרבות שלנו זקוקה ליועצות יופי – הרשת מלאה בכאלה.
ההלכה נקראת הלכה כיוון שהיא הולכת
אליהו לא אהב את סדרת המיונים שערכתי למצוות ולהלכה, וטען: "מצוות מקיימים, לא בוחרים – היהדות קיימת כי אבותינו קיימו מצוות ולא בחרו מצוות".
אליהו יקר, איפה ומתי התקבלה ההחלטה שאי-אפשר לבחור חלק מהמצוות, ולמה לא הזמינו אותי להצבעה? אני רוצה לבחור מצוות. כך מתאים לי וכך אני עושה. ומעבר לרצון הפרטי שלי, לאורך ההיסטוריה – ואת זה אני מנסה להראות בטורים שלי – העם היהודי בחר במצוות ובהלכות. חלק גדול ממצוות התורה בוטלו בידי חז"ל, והלכות רבות מאוד שלא נמצאות בתורה נוצרו בידי חז"ל. ההלכה נקראת הלכה כיוון שהיא הולכת. היא משתנה בכל תקופה. לטענתך על הקבלה הטוטאלית של דורות העבר אין אפילו בדל של ראיה.
דניאל הנהדרת, וחברות נוספות, שאלו מדוע אני מתרעמת דווקא על קביעת חז"ל ביחס לשלוש העבירות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן: "באחת התגובות הועלתה הטענה על אודות תפיסת עולם כללית של חז"ל, שלפיה המעשים בין האדם למקום משפיעים על המוות. האם הדבר נכון? האם גם כלפי גברים חז"ל מבטאים תפיסה זו?"
את צודקת, בלב המסורת היהודית נמצאת תורת גמול מדוקדקת, ולפיה כל מעשה שלנו משפיע על איכות חיינו. גם הטענה המוטעית, שאליה התייחסתי קודם, ששמירה על הלכות נידה מצילה נשים מסרטן צוואר הרחם, מקורה באמונה בתורת גמול קפדנית. אני לא מאמינה בתורת גמול מסוג זה, וגם מודאגת מתחושות האשמה שהיא מייצרת אצל המאמינות והמאמינים. אני משוכנעת שלמעשים שלנו יש השלכות, אבל לא כאלה שמובילות לפרסים או לעונשים אלוהיים.
מדוע התמקדתי בביקורת מיוחדת על הקביעה "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן"? תראי, הטקסט הזה בעייתי מכמה בחינות. ראשית, הוא ספציפי מאוד והוא נוקב בעונש חמור על שלושה חטאים קטנים. שנית, מתקופת הגאונים ועד ימינו, הטקסט הזה קיבל מעמד פולחני – הוא נקרא בבתי כנסת בכל יום שישי בזמן התפילה. האמירה הטקסית של משנה זו משרישה אמונה מיזוגינית. זו האשמה שמחלחלת עמוק לנשמה ולתרבות הקהילתית. ודבר שלישי: מוות של נשים בלידה היה ועודנו טרגדיה איומה. נשים מקריבות את בריאותן ואת חייהן כדי להביא חיים לעולם. הקהילה הייתה אמורה לשאת אותן על כפיים ולא להעמיק את תחושות האשמה שלהן. כמה רוע אפשר לבלוע בזמן קבלת שבת?
להיות מכשפה זו זכות
מישהי אנונימית, כנראה בקטע לא ממש אוהד, שיתפה אותנו במחשבותיה: "תמיד חשבתי שאישה עם שיער כתום היא מכשפה – היא הצליחה להוכיח את זה עוד פעם מחדש".
מנקודת מבט מפרגנת יותר קרא לי אילן כורי "אמזונה" (תודה אילן), והסביר: "אני גבר שלא פוחד מנשים חזקות". את פרק ההערות האישיות חתמה חברה אנונימית שהבטיחה: "ביום שתמותי נחלק סוכריות".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרות, זו זכות להיות מכשפה (עם או בלי שיער כתום). לצד היותי נצר לחכמי התלמוד, ואף ביתר שאת, אני נצר לדורות של מכשפות. נשים שחיפשו פשר למשמעות הקיום, שרקחו תרופות וכשפים, זכו לגינוי, נרדפו ועלו על המוקד רק כיוון שכישרונן ותשוקתן להבין את העולם איימו על הפטריארכיה. אתברך במחשבה שירשתי מעט מכוחן של אימותינו המכשפות.
ובקשר לסוכריות ביום מותי, אני אוהבת את הרעיון. באמת, אוהבת אותו. אשמח ואתברך אם ביום מותי יחולקו סוכריות. ילדים וילדות, וגם מבוגרים ומבוגרות, ילקקו בהנאה ובמתיקות סוכריות כשילוו אותי בדרכי האחרונה. אמן.
שבת שלום!
