מתכון לליל הסדר
בהתחלה הגיעו הגסויות של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', פליטת פה מכוונת היטב: "מי ששותף לממשלה הזאת – לא צריך להכניס אותו לבית כנסת". גם בפעם זו, כמו ב"מצעד הבהמות" (שבו צעדו סמוטריץ' וחבריו עם חיות, במטרה להביע את התנגדותם למצעד הגאווה), או בהצהרתו בעד אפרטהייד במחלקות היולדות בבתי החולים, הוא לא מצפה להשיג הישגים מעשיים – אלא רק למשוך תשומת לב ביקורתית מצד המתנגדות והמתנגדים לו, ולהרוויח נקודות בקרב מי שעמדות גזעניות מרגיעות אותם.
"הפרד והפחד", כך רוקח סמוטריץ' את המרור הישראלי: הגדרת מחנות, יצירת דה-לגיטימציה למחנה אחד (זה שהוא המציא לפני רגע) והטענת המחנה השני ברהב, שנאה ואלימות. ואל תטעו בו, הוא פוליטיקאי, ולכן המרור שלנו הוא החרוסת שלו.
להמיר מרור בחנופה ושקר
סמוטריץ' קרא להוציא חברים ממפלגת השלטון מבתי הכנסת – והרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, הגיב במילים מצופות סכרין: "בתי הכנסת פתוחים לכולם, תמיד". לפעמים נדמה לי שהתפקיד העיקרי של הרבנים הראשיים הוא לשווק את התרבות שלנו כממתק להמונים. אני תוהה האם ומתי הם יבינו שהציבור מואס בעול התקציבי של שתי משרות רבניות, שתי לשכות ועוד כמה כפילויות שמציעות אותה הרעלת סוכר.
ולא, ייעוץ ארגוני טוב לא יושיעם, שכן אין דרך לשווק מוצר שרוב הקהילה כבר לא מוכנה לעכל: החרדים מעולם לא שיתפו פעולה עם הרבנות (מעבר ל"מתנות" כלכליות, בצורת משרות, שהם השיגו ממנה), החברה החילונית נעה בין תיעוב להשלמה עם הכפייה הדתית שמנוהלת בידי הרבנות, קבוצות מסורתיות מסתדרות אולי בפועל עם הרבנות אך ממשיכות לשמור על העמדות המתונות שלהן, ואפילו בציונות הדתית חל פיצול שלא פועל לטובת הרבנות.
הרב הראשי דוד לאו: "בתי הכנסת פתוחים לכולם"
(צילום: שמוליק דודפור)
המסעדות לומדות, בעזרת ארגונים דתיים הגונים, להשתחרר מהעול הכלכלי והרוחני של הרבנות – ואלה המבקשים להתחתן זוכים למגוון אפשרויות חתרניות. הרבנות הראשית רלוונטית רק במקומות שבהם היא מקוממת, וזה לא מתכון לאריכות ימים.
"צמא כמו הלך במדבר / אל מילת אמת" (יענקל'ה רוטבליט)
סמוטריץ' הציע הצעה אלימה, אבל התגובה המרככת של הרב הראשי לא ניחנה באמינות רבה. אני מייצגת כ-51% מהעם היהודי, שעבורנו בתי הכנסת של הרב הראשי לא באמת פתוחים. כלומר, תלוי מה פירוש המונח "פתוח". אנו מוזמנות להתכבד ולשבת ב"עזרת הנשים"; מאחורי מחיצה, בלי להיספר למניין, בלי לעלות לתורה ובלי להיות חזניות.
ברוב בתי הכנסת מהסוג שהרבנות הראשית אוהבת, נשים מנועות אפילו מהאפשרות לדרוש דרשות בציבור. אבל כיוון שהנוהג המביש של הדרת נשים כה מוכר ומקובל, הוא אפילו לא עולה בדעתו של הרב הראשי כשהוא קובע ש"בתי הכנסת פתוחים לכולם, תמיד", ובוודאי שהוא לא רואה צורך להתנצל על ההדרה הזו או חלילה לתקנה.
יתר על כן, מילה אחת מהרב הראשי הייתה יכולה לפתור את ההתעללות שעוברות מדי חודש נשות הכותל, הרוצות להתפלל כדרכן בכותל המערבי. אבל גם הכותל לא פתוח לכולם, ובוודאי שלא לכולן. הוא פתוח למי שמוכן להתפלל כמו שהרב הראשי רוצה שהוא יתפלל, ולמי שמוכנה לשתוק ולשבת בצד, כמו שהרב הראשי מצפה ממנה לעשות.
כשהרב הראשי קובע ש"בתי הכנסת פתוחים לכולם, תמיד" הוא מתכוון לכך שבתי הכנסת האורתודוכסיים פתוחים למי שמוכן לקבל על עצמו את ההיררכיות והאמונות שלהם. מול כל השאר מתנהלת מלחמה רוחנית, המגובה בכספי מדינה.
מעגן הספינות היהודי
בית הכנסת הוא מוסד יהודי עתיק וגאוני. הוא מאפשר לקהילתיות היהודית לפרוח בתנאים מאתגרים ביותר. בית המקדש דרש שליטה טריטוריאלית, תקציבי ענק, ריכוזיות דתית ותמיכה של רוב הקהילה. לעומת זאת, בית הכנסת יכול להסתפק במבנה קטן ואף ארעי, בקהילה קטנה, תקציבים מצומצמים ואווירה משפחתית.
היכולת ליצור יחידות קהילתיות קטנות שיאפשרו לקהילות היהודיות להתארגן בתוך עצמן, במקום להשתלב בעולם הרוחני-קהילתי שסביבן ולהתבולל, הוא רעיון גאוני. הקהילות הקטנות הפכו לרשת יהודית, שנפרסה על פני תפוצות ונאחזה בכל קהילה שהיו בה ולו משפחות יהודיות אחדות. הקשרים מאפשרים ליהודים נודדים למצוא לעצמם בית כמעט בכל מקום שהם מגיעים אליו, ויוצרים שפה יהודית בינלאומית – שפת התפילות ופרשת השבוע.
אם יהודייה אורתודוכסית תיכנס לבית כנסת רפורמי בצד השני של העולם, היא תגלה את הקריאה בתורה ואת מסגרת התפילה המוכרות לה, ותצליח להתמצא. בתי הכנסת הם מעגני הספינות של העם הנודד ביותר בעולם.
מתח בין סגירות לפתיחות
בניגוד לדברי הרב הראשי, יש לציין שבתי הכנסת חיים תמיד במתח שבין סגירות לפתיחות. בית הכנסת משקף את רוח הקהילה, בית הכנסת משמש כתעודת זהות קהילתית, ולא כל היהודיות והיהודים מוזמנים להרגיש בו בבית. אחד מהמאפיינים של קהילה הוא שלא כולן יכולות להשתייך אליה. סמוטריץ' לא המציא את חומרי הבעירה של ההדרה הקהילתית, הוא רק הדליק את האש.
2 צפייה בגלריה
הרבנות הראשית רלוונטית רק במקומות שבהם היא מקוממת. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף
(צילום: יעקב כהן)
בבית המדרש לרבנות רפורמית, שבו אני מלמדת, אני שואלת לא פעם את הסטודנטיות לרבנות: "ממי תמנעו כניסה לקהילה שלכן". כרפורמיות, השאלה קצת מפתיעה, אבל ברור שגם לקהילות שלנו יש גבולות – ולאט נאספות תשובות כגון: עברייני מין, גברים אלימים, מי שמפיצות תורות גזע. הגדרה של קהילה כוללת גם את מי שאינה מוזמנת להשתייך אליה.
עם זאת, אני מוכנה להבטיח לסמוטריץ': אתה מוזמן להתפלל איתי במניינים הרפורמיים שאני מתפללת בהם. דעותיך מצערות אותי מאוד ובחירתך להשמיע אותן ברבים מחייבת אותי להגיב להן בחריפות, ועדיין, אני מבטיחה לשבת לידך בבית הכנסת ולא לתת לאיש או אישה לגרש אותך. אני נגד אלימות, גם כשהיא מופנית כלפי אנשים שתומכים בה.
כך היה וכך יהיה
המשנה במסכת ברכות (ה', ג') קובעת: "האומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים' – משתקים אותו". לא אכנס לפרטי האמירות המנויות במשנה זו, ורק אציין שביסודה עומדת ההנחה שלא כל אחד יכול להיות חזן בבית הכנסת, ולא כל נוסח מתקבל. משנה זו היא ביטוי למאבק דתי-פוליטי בבית הכנסת. החזן שאמר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" השתייך ל"מפלגה" מסוימת, החכמים ייצגו מפלגה אחרת – והמלחמה התנהלה בתוך הקהילה המתפללת, וגם באמצע התפילה.
יתרה מזאת, "ברכת המינים" או "המשומדים", אחת מברכות תפילת העמידה, נוצרה במטרה להרחיק מבית הכנסת את אלה שאמונתם איימה על חוגי החכמים (נוסח רב עמרם גאון): "ולמלשינים/ למשומדים אל תהי תקווה, וכל הזדים כרגע יאבדו וכל אויבינו מהרה יכרתו ועושי זדון מהרה תעקר ותשבר ותכניע בימינו. ברוך אתה ה' שובר רשעים ומכניע זדים".
חברות יקרות, הכול פוליטי בחיים. גם בית הכנסת והתפילה. דווקא בשל כך, המטרה הפוליטית שלנו צריכה להיות כפולה: האחת, "אהבת חינם" – להכניס את סמוטריץ' לבית הכנסת הרפורמי, לאפשר לו ולחבריו להתפלל איתנו, אבל בלי לוותר על העקרונות שלנו: תפילה שוויונית בנוסח ובכללי הטקס; והמטרה השנייה – להפריד בין דת למדינה, כיוון שזה בסדר לבחור לשמור על קהילות סגורות בעלות אורח חיים שמרני (כל עוד הן לא עוברות על החוק), אבל זה מאוד לא בסדר לארגן לשמרנות הזו תקציבים וכוח שלטוני.
ובבית המדרש של הטוקבקים
יקרות ויקרים, בשבוע שעבר כתבתן הרבה תגובות מעניינות וגם מרגשות. תודה מיטל על הדברים המיוחדים והמחזקים שכתבת לי. כן, אני קוראת כל מה שאתן כותבות. זה בית מדרש, ואין בית מדרש ללא חידוש – ולכן אפילו את הדברים של "כל האמת בפנים" שחוזרים על עצמם מדי שבוע, אני קוראת.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerחברה מבית המדרש, שמכנה את עצמה "תלמידה", שאלה אותי: "...איך יכול להיות שאדם כל כך רציונלי ורודף אמת וצדק ממשיך לאחוז בשקר הגדול הבסיסי הזה. נקודה למחשבה עבורך".
יקרה מאוד, תודה על המילים הטובות. יש הרבה שקר וגם חמס בדתות ממוסדות. כל אמונה רוחנית שמשלבת ידיים עם כוח שלטוני וכסף, משחיתה את עצמה. אבל אני לא אתן לשחיתות הזו לחמוס ממני את התרבות שלי. אני אוהבת את התרבות היהודית ונעזרת בה כדי לשאול שאלות רוחניות. שקר וניצול יש בכל מקום, ואנו צריכות להפריד בין הרוח לשקר. זו בדיקת החמץ שלנו.
שבת שלום וחג שמח!
