בנחמת הסדר ננוחם?
אם חשבנו שבתום הניקיונות ובחלוף ליל הסדר וימי הפסח, תסתיים האובססיה היהודית לנקות ולמיין את העולם – טעינו. פרשת השבוע, קדושים, ממשיכה למיין את העולם – ושיא הסדר של הפרשה הוא במיון יחסי המין למותרים ולאסורים.
הפרדה היא הדרה
הארגון הקהילתי פועל לטובות ה"קדושים", כלומר, החזקים. הסדר של האחד הוא ההדרה של אחרת. תסתכלו על היחס בין שטח "עזרת נשים" לשטח "עזרת גברים" בכותל. תסתכלו על ספרי התורה הנמצאים בשפע בצד אחד ואסורים ב"בל ייראה ובל יימצא" בצד השני. ההפרדה מתהדרת במילים רוחניות כגון "צניעות" או "קדושה", אבל מאחוריהן מסתתרים שלושת הכ"פים: כוח, כסף, כבוד.
טראומה בלב בית הכנסת
מדי פעם אני שומעת מנשים על החוויה המטלטלת שחוו בילדותן כשנדרשו לעבור אל מאחורי מחיצת בית הכנסת. השבוע, לרגל תאוות הסדר של פרשת "קדושים", החלטתי ללקט את חוויות ההפרדה המגדרית.
בדף הפייסבוק שלי העליתי בקשה פשוטה, וסכר של כאב נפרץ: "הרגע הזה שבו אמרו לך (אבא, סבא, הגבאי או מי מבאי בית הכנסת) שאת כבר גדולה ולא יכולה לשבת בעזרת גברים. רבות מאיתנו זוכרות את הרגע הזה, שבו הוגלו אל מעבר למחיצה. אודה לשיתופים בסיפורים מכל מי שזוכרת את הרגע הזה".
האמנם טראומה?
אני זהירה בשימוש במונח "טראומה", אלא שהסיפורים הקשים שקראתי מעוררים מחשבה שהרגע בו ילדה מגורשת לעד מ"עזרת הגברים" ל"עזרת הנשים" ראוי, במקרים רבים, לתואר "אירוע טראומתי", שכן הרגע נצרב לפרטיו בזיכרונן של הילדות ומלווה אותן לאורך כל חייהן. הרגע ייצר שינוי דרמטי בחייהן ופגע פגיעה קשה במרקם היחסים שלהן עם בן המשפחה שגירש אותן מעזרת גברים (או לא הגן עליהן מפני המגרשים), עם הקהילה ועם עולמן הרוחני. רבות מהכותבות ציינו שמאותו יום ואילך הן סירבו להיכנס לבית הכנסת, הן הרגישו מושפלות ומבוזות, והחוויה מתוארת על ידיהן כ"גלות".
להכיר בקיומה של טראומה רוחנית
טראומת ההגליה של הילדות מ"עזרת הגברים" היא דוגמה לצורך במפגש בין העולם הרוחני-קהילתי למחקר ולפרקטיקה הפסיכולוגית. הגיע הזמן לדבר על צמיחה רוחנית, ומנגד, על פגיעה רוחנית – ועל כוחה של הקהילה המסורתית (ששונה באופייה מקבוצה טיפולית) בפגיעה ובריפוי.
מדוע ילדות אוהבות את "עזרת הגברים"?
ילדות מעדיפות לבלות ב"עזרת הגברים", שהרי שם נמצאים ספרי התורה העטופים ב"שמלות" מבריקות ומעוטרים בתכשיטים מצלצלים. שם מתרחשות ברכת הכהנים, העברת ספרי התורה ושיא-השיאים – הזדמנות טקסית להתחבא תחת הטלית של אבא או סבא.
ו"בעזרת נשים"? יושבות מעט נשים (שהרי איזו סיבה יש להן להגיע לבית הכנסת?) – חלק קטן משטח בית הכנסת מוקצה להן ואין בו התרחשות רוחנית. הנשים מציצות על הנעשה בעזרת הגברים.
ילדות קטנות רואות את העולם וקולטות אותו. הן מבינות את ההיררכיה הדתית ורוצות להשתייך למקום שבו הדברים המרגשים קורים. יש להן צרכים רוחניים, קהילתיים ומשפחתיים, וכל אלה באים לידי ביטוי ב"עזרת הגברים" של בית הכנסת. לכן הן נמצאות שם ולכן הן זוכרות את רגע ההגליה, כרגע של גילוי אמת איומה – אין להן דרך לברוח מגורלן, והן נשלחות אל האגף הנחות שריק מתוכן רוחני.
ילדות קטנות רואות את העולם וקולטות אותו. הן מבינות את ההיררכיה הדתית ורוצות להשתייך למקום שבו הדברים המרגשים קורים. יש להן צרכים רוחניים, קהילתיים ומשפחתיים, וכל אלה באים לידי ביטוי ב"עזרת הגברים"
תמיד זה קורה ברגע אחד. בגיל צעיר מגרשים את הילדה, וכך היא מגלה שהיא באמת ילדה – או ליתר דיוק, חבורת גברים מודיעה לה שהיא כבר לא ילדה אלא נערה, ולכן אסורה, טמאה ונחותה.
אזהרת טריגר: מסכת עדויות
בהסכמת הכותבות אני מצרפת כמה מהעדויות המטלטלות שהונחו בדף הפייסבוק שלי. מישהי כתבה שיש להוסיף בראש הרשימה "אזהרת טריגר", וזה לא היה בצחוק.
נועה כתבה: "בוודאי שזוכרת, הייתי בערך בת שבע. כשאבא שלי תוהה למה אני לא דורכת בבית כנסת אורתודוכסי, אני אומרת לו שבטח שהוא לא מבין, כי הוא לא בצד שזורקים מאחורי וילון. את הילדים שלי לקחתי לבית כנסת אורתודוכסי רק כדי להסביר להם שפעם לא הייתה הפרדה, ושככה זה לא אמור להיות, ומי שקשה לו להתפלל בנוכחות יצורים שבזכותם בא לעולם – שישב ויתפלל לבד בבית".
על תחושת ההגליה מעידה שירלי צפת: "מבחינת אבא שלי אני תמיד מוזמנת. אבל אני זוכרת את המבטים הביקורתיים של יתר הגברים... הרגשתי שאני לא בסדר. שאני לא במקום. אני זוכרת בושה. ואז גלות מביישת עוד יותר אל מאחורי הווילון"
אילנה אבו גולן מעידה: "אף פעם לא אמרו לי ישירות... לא יכולתי להמשיג אבל הרגשתי שאני לא יכולה להיכנס למקום הזה יותר. זה לא שלי. בגיל 11-10 הדרתי רגליי מבית הכנסת. לא הסכמתי להיכנס לעזרת נשים. אפילו את העלייה לתורה של אחי ראיתי מבחוץ. לימים הבנתי שאני דור שני של נשים שלא מוכנות להיכנס לעזרת נשים (אמא שלי מגיעה עד היום רק לאירועים ולשמחת תורה)".
3 צפייה בגלריה
"הצטופפנו בנות בני עקיבא ביציע, גאות לצפות בגברים הרוקדים בהתלהבות. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה שוב במעמד הזה". הקפות שניות ב"מרכז הרב" בירושלים
(צילום: שלו שלום, TPS)
על תחושת ההגליה מעידה גם שירלי צפת: "מבחינת אבא שלי אני תמיד מוזמנת. אבל אני זוכרת את המבטים הביקורתיים של יתר הגברים... הרגשתי שאני לא בסדר. שאני לא במקום. אני זוכרת בושה. ואז גלות מביישת עוד יותר אל מאחורי הווילון".
גלית ביטן מספרת על הקשר בין הדרה מגדרית ועדתית: "לא משנה כמה אני חוזרת לסיפור הזה, הוא לא נרפא. לתוניסאים יש מנהג שבסוף יום הכיפורים המשפחות מתכנסות בחצר בית הכנסת מתחת לטליתות של האבא או הסבא, והכהנים מברכים את כולם. כשהייתה נשמעת הקריאה 'ברכת כהנים', כל הקהל היה מתאחד. גם לאלמנות, יתומים, גרושות, סבתות ושאר בודדים היה תמיד מקום מתחת לטלית כלשהי של מכרים.
טליה גולן מעידה: "אני זוכרת את האכזבה וההבנה שיותר לא אהיה שם תחת הטלית בברכת כהנים... את הכאב על כך שאני אישה. את הרצון להיות בן שעבורו השער למשאלותיו רוחניות פתוח"
"כשהייתי בשנות העשרים שלי, הגיע לבית הכנסת שלנו רב צעיר, אמנם תוניסאי ודובר צרפתית, אבל ישר מהניילונים של בית המדרש לרבנים של חב"ד בפריז, והוא הודיע שזו פריצות. בשנה הראשונה המתפללים היו תוניסאים במובן הטוב של המילה. אמרו לו: 'כן כבוד הרב', וכשנשמעה הקריאה כולם היו בחוץ, והוא יישר קו. הייתי גאה בהם. בשנה הבאה מנהיגותו התבססה והגברים נשארו בפנים. מבחינתי זו הייתה בגידה ממש. בעקבות הבגידה ההיא לקחתי בעלות על הזהות המזרחית והפמיניסטית שלי כאחת. הביטול המוחלט הזה של האישה והמזרחי שברו אותי".
ברכת כהנים כשבר
ברכת כהנים היא רקע מיוחד של קרבה בין אבות ובנים, ועל כן היא מסמלת את השבר. טליה גולן מעידה: "זוכרת את הרגע הזה. זוכרת את האכזבה וההבנה שיותר לא אהיה שם תחת הטלית בברכת כהנים. שיותר לא אוכל לשיר עם אבא כשיעבור בדוכן לפני התיבה. את הכאב על כך שאני אישה. את הרצון להיות בן שעבורו השער למשאלותיו הרוחניות פתוח".
על הרגע הזה מעידה גם אילה דקל: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה לא הייתי מתחת לטלית של אבא שלי בברכת כהנים, ופתאום כל הקסם נעלם והם נראו פשוט כמו סתם אנשים..."
סיגל תורג'מן: "החלטתי להתגנב באופן עצמאי לעזרת הגברים, רק כדי לחבק את הספר המקודש. חיבקתי אותו תוך כדי בכי... לפתע הגיע אחד הגבאים וגירש אותי משם בצעקות. רצתי משם ובמשך שנים לא העזתי יותר לבקש את מה שהוגדר מחוץ לתחום שלי כנקבה"
אם לא האמנתן שמדובר באירוע טראומתי, כדאי שתקראו את עדותה של סיגל תורג'מן, שלא הצליחה להשלים עם הפרידה מספרי התורה: "עד גיל 11, רגילה הייתי להתפלל בשבתות עם אבי בעזרת הגברים ולהיות קרובה לכל הנעשה... בהגיעי לגיל 11, ביקש אבא כי בתור נערה מתבגרת, אסור אל עזרת הנשים. כילדה, תפסתי זאת כעלבון ותחושת הדחייה הייתה חזקה מאוד, אך לא הייתה לי ברירה.
"הגעגועים שלי למרכז ההתרחשות ולקרבתו של ספר התורה, הלכו וגברו עם הימים, עד שיום אחד החלטתי להתגנב באופן עצמאי לעזרת הגברים רק כדי לחבק את הספר המקודש. כשיצאו כל המתפללים, נכנסתי אל עזרת הגברים. בצעדים חוששים אך תכליתיים ניגשתי אל ארון הקודש, הסטתי את הפרוכת ופתחתי את הארון. מראה הספר מקרוב גרם לי התרגשות עצומה, וחיבקתי אותו תוך כדי בכי.
"אינני יודעת כמה זמן השתהיתי שם, אך לפתע הגיע אחד הגבאים של בית הכנסת וגירש אותי משם בצעקות רמות ובתכנים משפילים. רצתי משם אל ביתי ובמשך שנים לא העזתי יותר לבקש את מה שהוגדר מחוץ לתחום שלי כנקבה. חוויה זו נצרבה אצלי היטב והיוותה זרע לכוחות אדירים שצימחתי בהמשך".
הצד הנכון של הסוכריות
עדותה של יפעת מלמדת שהחלוקה של בית הכנסת מבהירה לילדות באיזה צד של הסוכריות הן נמצאות, בצד המעניק או בצד שזכאי לקבל: "אני הייתי בת 10 בערך, לא דתייה. סבא שלי היה חוזר בתשובה אדוק מאוד, ושמח בכל פעם שבאנו לבית הכנסת... פעם אחת, בשמחת תורה, רצתי עם אחותי ואחי לתפוס את הסוכריות, ופתאום התחילו צעקות מסביב של המתפללים בגלל שנכנסתי, בגילי המופלג, לבית הכנסת. יותר לא באתי".
אסתי נאמן: "הייתי בת 5 כשאסרו עליי לנשק את ספר התורה. ברחתי בוכה מבית הכנסת, ואבדתי ברחובות ירושלים. המשטרה מצאה לי את ביתי. בגיל 17, בישיבת מרכז הרב, הצטופפנו בנות בני עקיבא – ביציע... ברחתי, ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה שוב במעמד הזה"
אם הסיפור של אסתי נאמן לא היה אמיתי, הייתי משבחת את השימוש שלו בסמלים; אובדן הבית, משטרה ונשיקה אסורה: "הייתי בת 5, כשאסרו עליי לנשק את ספר התורה. ברחתי בוכה מבית הכנסת, ואבדתי ברחובות ירושלים. המשטרה מצאה לי את ביתי. בגיל 17, בישיבת מרכז הרב, הצטופפנו בנות בני עקיבא ביציע, גאות לצפות בגברים הרוקדים בהתלהבות ובאהבה עם ספרי התורה. ברחתי ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה שוב במעמד הזה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerוהרבה הרפורמית, רינת צפניה, שלא התחילה את דרכה כרפורמית, מספרת: "באחת השבתות (משום מה זה זכור לי כיום כיפור) אבא שלי, כבכל שנה, מרים אותי כדי לשים את הרימונים על ספר התורה. ואז מישהו ניגש אליו ואומר לו שאני כבר גדולה מדי – וזו תהיה הפעם האחרונה שירימו אותי לשים רימונים על ספר התורה בבית הכנסת".
יש דבר כזה, טראומה רוחנית – ובמקרה שלנו היא קשורה לקדושה ולהאדרה של האחד, ולהדרתה של האחרת.
שבת שלום.
