זהו, נגמרו התירוצים. כבר אי אפשר להאשים את תהליך אוסלו או את ההתנתקות והגיע הזמן להתמודד עם המציאות. גל הטרור הנוכחי, במידה רבה כמו המסה העיקרית של הפיגועים בשנים האחרונות, מבוצע בדרך כלל על ידי בודדים, ללא שיוך ארגוני מובהק, על פי רוב בנשק מאולתר או בסכינים על ידי מי שממילא חיים תחת שליטה ביטחונית מלאה של ישראל. אין שום נסיגות להטיל עליהן את האשמה. זו תוצאה ישירה של נטישת התהליך המדיני, הייאוש בצד הפלסטיני והמהלכים שמתנחלים מבצעים בשטח בעידוד הממשלה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• שרון צודק, לכן הוא חייב להתנצל על ההתנתקות
• אז מה נשתנה? חופשת לידה בכפייה
• על מי מאיים קובי אוז
• מינימום מתנחלים, מקסימום שטח
ישראל ניצבת שוב מול גל טרור ואלימות שגובה נפגעים בנפש, עשרות פצועים ומדינה בחרדה, והוא מבוסס על ייאוש ותסכול פלסטיני. אלפי פעילי הימין שעולים להר הבית מתוך התרסה לאומית הם רק נפץ, טריגר שמזין את האיבה והעוינות ומעניק לה גם ממד דתי, אבל שורש העימות נטוע עמוק הרבה יותר.
בשנים האחרונות רואים הפלסטינים כיצד הסיכוי לעצמאות מדינית פוחת והולך, ההתנחלויות גדלות והעולם הפסיק להתעניין. ישראל לא מדברת על פתרון, יכולת ההשפעה של הפלסטינים על המציאות בשטח אפסית, המהלכים המדיניים כשלו, בג"ץ שינה פניו ומיישר קו עם מדיניות ההתנחלויות, וצה"ל מפעיל מדיניות קשוחה ובלתי מתפשרת הכוללת שינוי נוהלי פתיחה באש וירי גם לעבר לא חמושים (מספר ההרוגים הלא-חמושים בצד הפלסטיני במגמת עלייה, לרבות כאלה שנורו בהפגנות נגד התנחלויות ומאחזים שאביתר הוא הבולט שבהם). חוסר האונים של הפלסטיני הפשוט מול מכונת הכיבוש מזמן לא היה כל כך מוחשי.
את הציבור הישראלי זה לא עניין. כל עוד צה"ל ושב"כ הצליחו לשמר שקט, מה שקרה בשטחים נשאר בשטחים. ההחלטה האחרונה של בג"ץ לאפשר גירוש משפחות וקהילות פלסטיניות מדרום הר חברון כדי לפנות מקום לשטחי אש לא זכה פה לתהודה. את אישורי הבנייה שמקדמת ישראל בהתנחלויות גם האמריקנים לא מצליחים לעצור. ואם לא די בכך, שוב ושוב מתפרסם תיעוד של אלימות מתנחלים ונערי גבעות שפועלים בשטח ללא שום חשש.
ינואר האחרון: פעילים בבורין שהותקפו ע"י מתנחלים
(צילום: רבנים לזכויות אדם )
בלב כל אלו עומדת עובדה פשוטה שרבים מנסים להתעלם ממנה. לנו הישראלים יש מדינה, לנו יש צבא ומשטרה ושב"כ, יש לנו מערכת אכיפת חוק ושלטון שבו אנחנו בוחרים ושדואג לנו ולאינטרסים שלנו. לנו הישראלים יש יכולת להשפיע על עתידנו בדרכים דמוקרטיות. הפלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים הם נטולי הגנה ונתונים באופן מוחלט לרצונה הטוב של ישראל. אין מי ששומר ומקדם את האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם.
הטענה הרווחת כאן כאילו הרשות הפלסטינית היא הביטוי לעצמאות משוללת ייסוד (מה גם שאוי לצביעות, הסוגייה לא הטרידה את רוב הישראלים בין 1967 ל-1993). לרשות הפלסטינית יש סמכויות מוגבלות בלבד על אזורים מצומצמים המתאימות לרשות מקומית ולא למדינה. כל ההחלטות המשמעותיות והאקוטיות לחיי ועתיד הפלסטינים מצויות בידי ישראל: חופש תנועה, הרחבות בנייה, כבישים, תשתיות, ואפילו הר הבית - הכל בידי ישראל.
יריב אופנהיימרהדור המבוגר הפלסטיני מיואש. הוא לפחות יודע על בשרו מהו המחיר הכבד שיהיה למאבק נוסף מול ישראל, אבל לדור הצעיר, שלא ידע את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, המחשבה על חיים שלמים תחת כיבוש מעוררת את הרצון להתקומם.
אפשר לבוא בטענות - ובצדק - לספרי הלימוד הפלסטינים ולהסתה ברשתות. אבל גם אם בבתי הספר הפלסטיניים ילמדו לשיר את התקווה, זה לא יסתיר את המציאות מחוץ לכיתה, את המעצרים, המחסומים, ההתנחלויות, נערי הגבעות והחנק בשטחי A ו-B. אלה מתדלקים את השנאה והתמיכה בעימות אלים מול ישראל.
- יריב אופנהיימר הוא חבר הנהלת "שלום עכשיו"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
