בין אחווה לתאווה
אפשר לתאר את תולדות התרבות האנושית כתנועה על הרצף בין האחווה האנושית לתאוות הכוח והשליטה. רב הדמיון בין הנשים והגברים בשני קצות הקשת. אנחנו לא נולדות תאבות כוח, אנחנו נעשות כאלו. נסיבות החיים ואופיה של הקהילה משפיעים על הבחירות המוסריות שלנו (ומי שרוצה להבין את השפעת הנסיבות על הבחירות המוסריות, יכולה לקרוא את תיאור ניסוי "השומרוני הטוב").
פרשת השבוע, בהר, נעה באופן תזזיתי בין הכוח והשליטה לאחווה אנושית; היא מכירה בלגיטימיות של המעמדות "עבדים" ו"אדונים", ועם זאת פועלת להיטיב את תנאי העבדים העבריים. היא חיה בשלום עם הענקת יחס מפלה לבני ישראל לעומת בני העמים האחרים (בארץ ישראל ומחוץ לה). היא מקבלת את פערי הרכוש והכוח, את העוני ואת זכותם של בעלי ההון לגבות חובות, ועם זאת היא שמה מכשולים בדרכם של גובי החובות. קבוצות קטנות מסוגלות ליצור, גם אם לזמן קצר, קהילות של שוויון וחסד. עמים שלמים, ובוודאי האנושות כולה, לא מצאו עדיין את הדרך להציע חיים של כבוד לכול.
חוקים שכישלונם ידוע מראש
למרות הכישלון הידוע, מתאמץ המחוקק לשכנע אותנו לשמור על חוקי השמיטה והיובל. בדברי העידוד המוסריים הוא שוזר הבטחות ואיומים: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח", וההמשך ידוע – אם לא תשמרו, לא תשבו לבטח. מאז ועד היום הקהילה לא שומרת את המצוות המוסריות, והחיים בישראל לא בטוחים. תזוזה לא נרשמת באף אחד מצידי המשוואה.
הפסוק הכי יפה בתנ"ך
למרבה המזל יש בתנ"ך פסוקים יפים רבים. בעשירייה המובילה שלי נמצא פסוק מפרשת השבוע: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). כמה אני אוהבת את הצניעות שבפסוק הזה, אבל האיכות האמיתית של הפסוק אינה בצניעות שעליה הוא מורה, אלא בתובנה הפשוטה שהוא מניח במרכז שולחן הדיונים: כולנו בני חלוף. חוסר הקביעות והמוות מושלים בחיינו. התיידדות עם חוסר היציבות והמוות היא המפתח לבחירה בחיים ראויים.
ההיגיון המנחה את חוק החזרת הנחלות ביובל הוא החינוך לארעיות. במר לו, מלמד אותנו איוב את חוכמת החיים: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה". אין בעלות בעולם הזה כלל. הכול שייך לאלוהים, ואין על מה להילחם.
הטרגדיה שייכת לנו
ביום שני האחרון עמדתי עם חברותיי וחבריי (שהיו הפעם רבים), יהודיות וערביות, בכניסה לבית המשפט המחוזי בירושלים. עמדנו שם כדי לעטוף באהבה את הוריו של איאד אל-חלאק ז"ל, גבר צעיר, אוטיסט ובעל קשיים קוגניטיביים, שהלך בדרכו היומית לבית הספר ונורה למוות בידי שוטר מג"ב.
נכנסתי עם הוריו של איאד ז"ל לבית המשפט, והייתי עדה לדיון ארוך ומשמים בעניינים פרוצדורליים. נושא הדיון הבהיר שעוד צעדים רבים לפנינו (וכבר רשמו לפניכן את 14 ביולי בשעה 10:30 בבוקר), והכאב והסבל יימשכו זמן רב.
השוטר היורה עטה מסכת פנים וישב מאחורי פרגוד. על הספסלים המעטים שליד הפרגוד ישבו, ככל הנראה, כמה מחבריו ובני משפחתו. הם היו שקטים ומכונסים, וכך גם משפחת איאד ז"ל. רנא, אמו של איאד, התייפחה מדי פעם, וכל היתר שתקו וניסו לעכל את הטרגדיה – כי הטרגדיה שישבה בלב בית המשפט הייתה הכוח שאיחד את כולנו.
אני לא יודעת, ולעולם כנראה לא אדע, מה גרם לבחור צעיר, בראשית שירותו הצבאי, לירות למוות בבחור חסר ישע ששכב מולו מבוהל ומדמם, אבל אני בטוחה שגם לבחור הזה יש לב טוב, ולו היה חי בנסיבות אחרות הוא היה מציל את חייו של איאד, או מגיע לביקור תנחומים בבית ההורים השכולים.
אל תיתנו להם רובים
הישיבה באולם בית המשפט הייתה כמעט בלתי נסבלת, ובראשי זמזמו כל העת מילות השיר של אלתרמן: "אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ..? / לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה?!... כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם. / כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת. / בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם, / אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת".
אין לי ספק שהשוטר היורה חייב להישפט ולהיענש על המעשה הרע שעשה, ועם זאת, ברור לי שהנאשמת האמיתית היא המדינה שמסרבת להגדיר את הגבולות שלה, להציב את השלום כמטרתה העליונה ולהעניק שוויון מלא לכל האזרחיות והאזרחים שלה. על כיסא גבוה, ללא מסכה ופרגוד ולצד היורה, צריכה לשבת מדינת ישראל – ולתת את הדין על כך שהיא מציידת ילדים בני 18 בנשק, מאביסה אותם בחרדות ובשיכרון כוח, ואז כשהפחד מבלבל אותם, המדינה מתנערת מאחריות ומותירה אותם לבד מאחורי פרגוד.
התחשק לי ללחוש באוזני המדינה הנעדרת: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". איך את מחנכת את ילדינו לשיכרון כוח ולהיעדר צניעות?
שיחה עם שוטר מג"ב שמאחורי הפרגוד
בחור צעיר ויקר, עשית מעשה נורא ואני מאמינה שאין לך מושג מדוע עשית אותו. אני גם מאמינה שהיית נותן הכול כדי לחזור לאותן דקות איומות ולהתנהג בצורה ראויה. לצערנו, ובעיקר לצערה של משפחת אל-חלאק, המעשה שלך הוא בבחינת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן". חייהם של אנשים ונשים רבים נהרסו כתוצאה מהמעשה שלך, ואת זה אינך יכול לשנות.
הדבר השני שאין ביכולתך לשנות הוא את העובדה שעליך לשלם על המעשה הרע שעשית. אם יש צדק בבתי המשפט, הרי שאתה תיענש.
ובכל זאת, אתה יכול להשפיע על גורלך וגם לעבור מנקודת השפל הזו לחיים של חמלה ופיוס. אתה יכול ללמוד את "הלכות תשובה" של הרמב"ם וללכת בעקבות הנחיותיו הטובות:
ראשית חוכמה, קח אחריות. תודה בחטא ותביע את צערך העמוק. לא, לא בפני המשפחה. תחסוך להם את המפגש אתך. עשה זאת בפני הציבור, בפני הקהילה.
הצעד השני הוא לקבל בהרכנת ראש והבנה את העובדה שעליך להיענש. ככל הנראה אין לך דרך לחמוק מעונש, ואני גם לא בטוחה שניסיון כזה ייטיב איתך (איך תחיה עם עצמך אם לא תשלם על המעשה הרע הזה?) – קבל את העונש בהבנה.
הצעד השלישי הוא לקבל על עצמך לעסוק בתיקון: בעזרה ובשמירה על חייהם של נשים וגברים עם צרכים מיוחדים ושל אלה שזכויותיהם נרמסות על ידי הרשויות. לקחת חיים – עכשיו תיקח אחריות ואחר כך תציל חיים. אני חושבת שזו הדרך לרפא חלק מהפצעים.
שיחה עם המפגינים מן העבר השני של הרחוב
בעודנו מבקשות לתמוך במשפחת אל-חלאק, עמדה בחלקו השני של הרחוב חבורה (גדולה גם היא) של מפגינות ומפגינים שתמכו ביורה. הם השמיעו שירים ברמקול ("שומר החומות" וגם "התקווה") וקראו לתמוך בכל מצב ומחיר בירי שמבצעים לוחמים.
חברותיי היקרות מהמשך הרחוב, אני מבינה את הפטריוטיות ומעריכה את הנחישות שלכן – ועם זאת, אני רוצה לשאול אתכן: האם באמת בכל מחיר? האם לא תרצו לשים מגבלות לכוח ההרסני של הנשק? מה יקרה אם חלילה הנשק יפגע ביקרות לכן, האם גם אז תפגינו בעד היורה?
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerועניין שני: ראיתי אתכן מחלקות פרחים לקרוביו של איאד ז"ל, אלא שעל הזר, הייתה מדבקה ועליה נכתבו בעברית דברי תמיכה בחייל-שוטר שהרג את בנם. איך היה לכן לב לעשות את זה? איך היה לכן לב לשים שירים ברמקול מול הורים שכולים? האם האידאולוגיה חזקה יותר מהאחווה האנושית?
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברותיי לבית המדרש, הבטחתי לכן שלא אהסס להעביר ביקורת על המפלגות שאני תומכת בהן כשיגיעו לשלטון, ולצערי קל לקיים את ההבטחה הזו. בלב מלא גאווה הצבעתי למרב מיכאלי. שיהיה ברור, אני לא מחבבת את מפלגת העבודה ולא הצבעתי בגלל המפלגה – הצבעתי למרב למרות המפלגה.
הצבעתי, ואני מכה על חטא. יש לי כבר רשימה של סיבות להצטער, והטרייה ביותר נולדה השבוע כשקראתי את ההסבר של מנכ"ל הרכבת ל"הצלחתו" בהתמודדות עם העומסים בזמן הלווית הרב קניבסקי: "מה מרחיק את החבר'ה האלו, את הדוסים, מהרציף?... שתי בנות אמיצות הלכו על הקו הצהוב הלוך וחזור, ותאמינו לי כולם עמדו ככה".
ההקלטה השערורייתית של מנכ"ל הרכבת
(צילום מסוק: איתמר גרינברג ישראקופטר, אלי מנדלבאום)
אמאל'ה, מאיפה להתחיל? מהביזוי של החרדים או מההחפצה של עובדות הרכבת? ואת, אבירת זכויות חווה ואדם, ועכשיו גם השרה הממונה על החרפה הזו, את שותקת? את התמיכה שלי איבדת.
שבת שלום!
