ולפני שנצא לדרך – בית המדרש של הטוקבקים
חברות שלי, כמעט מדי שבוע יש מי שמפנות אליי שאלה בסגנון "אלה אגדות שכתבו אנשים שחיו לפני אלפי שנים. למה את מקדישה לסיפורים שלהם כל כך הרבה מחשבה? אולי תחפשי תובנות גם ב'כיפה אדומה'?"
התשובה לשאלה השנייה היא: כן. אני אחפש וגם אמצא חוכמה אנושית ב"כיפה אדומה". באגדה שעברה מאם לבת במשך עשרות דורות, טמונה תבונה אנושית ואני רוצה ללמוד ממנה. ביחס לסיפורי המקרא ואגדות חז"ל, התשובה אפילו יותר פשוטה. זו התבונה האנושית של המשפחה שלי. אלו האגדות שהאמהות והאבות הקדמונים שלי יצרו, והדורות שאחריהם שינו והעבירו הלאה. הם טמנו מתנות באגדות, ואני? אני אוהבת מתנות. לכן אני מזמינה אתכן גם השבת להצטרף אליי לטיול עם הורינו הקדמונים בנבכי הנפש, שהייתה ועודנה חידה.
עכשיו אפשר לצאת לדרך
השבוע אנחנו מצטרפות לטיול בבלי קצר שערכו שני חכמים חשובים, רב ושמואל, בנהרדעא, עירו של שמואל (תענית כ, עמוד ב. מתורגם): "בנהרדעא היה קיר רעוע. רב ושמואל לא היו עוברים תחתיו אף על פי שהוא עמד במקומו כבר 13 שנים. יום אחד הגיע רב אדא בר אהבה לשם. אמר שמואל לרב: בוא נקיף את הקיר הרעוע. ענה לו רב: אין צורך, שהרי רב אדא בר אהבה נמצא איתנו וזכויותיו רבות, ולכן איני חושש".
למה דווקא הקיר הזה?
בנהרדעא היה בוודאי יותר מקיר רעוע אחד, אבל האגדה מתמקדת בקיר מפורסם, שפרסומו בא לו בזכות הזנחתו – קיר שאף אחד לא טרח לתקן או להרוס. הקיר התמיד לאיים על הציבור, והציבור התמיד להתעלם מהאיום. לאחרונה חגג האיום "בר מצווה" – כבר 13 שנים יודעים התושבים ויודעים גם החכמים שהקיר מסכן את חייהם, ובכל זאת הם לא מטפלים בבעיה; הם עוקפים אותה. כך עשו רב ושמואל דבר יום ביומו.
ומה יקרה אם יום אחד יעברו במקום איש או אישה שלא מודעים לסכנה, ובדיוק אז הקיר יתמוטט? האגדה התלמודית היא, לרוב, מיניאטורית – ויש בה יותר שתיקות ממילים. שתיקותיה מזמינות אותנו, הלומדות, להעלות את השאלות ולעורר את חוש הביקורת שלנו נוכח חכמים שמעדיפים לשוחח בדברי תורה, ולשכוח את אחריותם המנהיגותית.
ולפתע
בליבה של כל אגדה נמצאת נקודת ה"לפתע", רגע שמעורר אתגר חדש ומאיר את הפינות האפלות של השגרה. הרגע שלמענו נכתבה האגדה. הרגע של האגדה שלנו מתרחש כש"בא לשכונה בחור חדש", חכם שהוא עתיר זכויות ועל כן מחולל פלאים. ברגע זה מעמתת האגדה בין הכוחות הפלאיים של החכם ל"מפלצת העירונית" - הקיר הרעוע.
שמואל מתעלם מקיומו של בעל הניסים, ואילו רב מתחכם. עבורו הצדיק הוא סיבה למסיבה, הזדמנות לתפוס טרמפ על זכויותיו של מי שזה מקרוב בא ולא מכיר את מחוזות האימה המקומיים. רב מהנדס מניפולציה: "היום", הוא אומר לעצמו ולחברו, "נתפרע. נעשה משהו ממש משוגע, נחגוג על זכויותיו של בר אהבה ונלך דווקא מתחת לקיר הרעוע. הזכויות של בר אהבה יצילו אותנו ואותו מאימת הקיר". ובר אהבה? הוא אפילו לא ידע שהוא כזה.
פרוטוקול של אסון
הסיפור, כרבות מאגדות חז"ל, נותר ללא סיום. האם בסיומה של שיחה החכמים הקיפו את הקיר או ניצלו את צדיקותו ותמימותו של בר אהבה? החכמים בחרו כיצד לנהוג בבר אהבה, ואנחנו נבחר את סוף הסיפור.
השיעור הגדול של האגדה הקטנה הזו הוא הפניית תשומת הלב לדרכים הארוכות והמפותלות שאנו בוחרות ללכת בהן בחיינו, ובלבד שלא נתעמת עם "המפלצת" שגרה בנשמה או בלב העיר. עיר ש"חוגגת" י"ג שנות הזנחה של אתר מסוכן, היא עיר שמחכה לאסון.
סוף מוכר מדי
אין צורך לכתוב את סיום הסיפור, אנחנו מכירות אותו: יום אחד חבורה של ילדות וילדים, או אולי נשים וגברים שאינם מכירים את סכנות הקיר, ישחקו לצידו. הם ידליקו מדורות, ישירו שירים ויודו על חלקם הטוב. בתמונה הבאה נראה גופות שנמחצו למוות, פרטי לבוש שנתלשו מבעליהם, משקפיים שכבר אין מי שירכיב אותם והרבה אבנים ואבק. התמונה הבאה תתמקד בעיניים דומעות ובאורם המנצנץ של נרות נשמה. תהיה גם תמונה של ועדת חקירה, ואתן יודעות מה לא יהיו המסקנות שלה? שרב ושמואל צריכים לתת את הדין ולהתפטר.
בסיפור שלנו המשל הוא גם הנמשל, ואין צורך להכביר מילים.
ובכל זאת...
בכתבה שהתפרסמה לקראת ל"ג בעומר צוטט איש התקשורת החרדי, מני גירא-שוורץ, כמי שדוחה את הטענה כי המשיכה העזה של הציבור החרדי למירון, גם כאשר הדבר מתנגש עם ערכים אחרים, מבטאת חוסר הבחנה בין עיקר לטפל. "כשהרב קניבסקי זצ"ל, שהיה איש הלכה מובהק, אמר שאסור לבטל תורה בשום אופן וחייבים לפתוח את החיידרים גם כשהקורונה משתוללת – האם זה היה בעייתי? האם הוא פעל בניגוד להלכה? ממש לא", המשיל. "רב חיים מצא את הדרך לאזן בין 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' לחובה להמשיך ללמוד – וכך נהגנו. זו התפיסה גם במירון ובאומן".
אז בוא, מני, הרמת לי וגם לאגדה התלמודית להנחתה, ובמקום להתמקד בהכאה על חטאי מירון - הוספת עליהם את חטאי הקורונה וחתמת את דבריך בחטאי המניפולציה על הרב קניבסקי ז"ל. נפתח במניפולציה על הרב – בסרטון המפורסם שבו נראה יענקי, נכדו של הרב, "שואל" אותו כיצד לנהוג בעניין החיידרים והקורונה, ניכר המאמץ של החבורה המקיפה אותו להסתיר ממנו מידע חשוב. הרב קיבל "שאלה" קצרה, בטון שמכתיב את התשובה הרצויה - וללא דברי רקע רלוונטיים.
הרב קניבסקי היה לרב אדא בר אהבה. הקרובים לו ביותר השתמשו בו כדי להעמיד את הקהילה תחת כותל רעוע. והקהילה? בלית ברירה עמדה שם ונמחצה מהאבנים. הגלים הראשונים של הקורונה, כשעדיין לא היו חיסונים ותרופות, היו ימי ההדבקה הגדולים של הקהילה החרדית. כן, מני, זה היה בעייתי.
ההילולה במירון, שנה אחרי האסון: "הרבה רצו להגיע ולא יכולים"
(צילום: משה מזרחי)
ומירון? ערב ל"ג בעומר, כשהיה חשש שההמונים שוב יגיעו להר, פורסמו דבריו של גירא-שוורץ. מיד לאחר האירוע, שהיה קטן ומאופק כראוי לאירוע שלאחר אסון כבד, ביכו הכותרות את "ההילולה העצובה" והתקשורת סיפקה ראיונות מלאי נהי על מי שרכשו כרטיסים ולא הורשו להיכנס, כיוון שחבריהם לא יצאו בזמן הנדרש מההר.
כמה הזיכרון שלנו קצר ואיזה מחיר זה גובה. כל אחד שנסע "לחינם" ולא נכנס בגלל צפיפות יתר, יכול להאשים רק את חבריו שלא כיבדו אותו ונשארו בהר מעבר לזמן המותר, אך כדאי לו בעיקר להודות על חלקו הטוב. על הזכות להיות בין המקטרים בדרכם חזרה הביתה, ולא חלילה בין אלה שנותרו לנצח על ההר הרעוע.
הפוליטיקאים החרדים שלא מהססים לעשות מניפולציות על הרבנים שלהם ועל חברות וחברי הקהילה, לא פועלים בחלל ריק – הם זוכים לגיבוי מלא מהפוליטיקאים החילונים, שלא מוכנים להתעמת עם מי שבידיהם נמצאים "מנדטים שבויים" רבים כל כך.
"אם בחוקותי תלכו"
פרשת "בחוקותי", החותמת את ספר ויקרא, נפתחת בהבטחה לשפע הטוב שנזכה לו אם נלך בחוקותיו של אלוהים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". היא עוברת לתאר בהרחבה את הרעות הרבות שניחשף להן אם לא נשמור את חוקי האל.
פרופ' רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאלא שהחיים מורכבים יותר, וגם חז"ל ידעו זאת. האגדה שראינו מבקרת את הבחירה הקהילתית להאמין ש"הכול בידי שמיים", או להשתמש בצדיקי הדור כמגן אנושי. האמונה בשכר ועונש הופכת למסוכנת כשאנו משתמשות בה כמסתור מנטילת אחריות. יש מפלצות שעלינו לגרש במו ידינו.
שבת שלום.
