בום
חבית המכילה חומר נפץ תיאולוגי מתפוצצת בסיום הפטרת פרשת "במדבר". "וידעת את ה'", קובע הנביא הושע בפסוק שזכה לציטוטים רבים.
ה"ידיעה" המקראית מתעתעת שכן היא משמשת, כמו בעברית של ימינו, לתאר הבנה, אך גם כ"לשון נקייה" לתיאור יחסי מין. "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד". בשל הפרשנות השנייה, השורש יד"ע משמש לתיאור בתולה: "וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ".
אם נתבונן בפסוק המלא החותם את ההפטרה, נזכה לטלטלה כפולה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'". ההקשר של אירוסים בין אלוהים (הבן) לעם ישראל (הבת) דוחף אותנו להבין שהידיעה שלפנינו היא ידיעה מינית. כן חברות, ההפטרה מסתיימת בקיום יחסי מין בין עם ישראל לאלוהים.
הפליאה השנייה היא שזו הפעם היחידה שהתנ"ך מספר שאישה "יודעת" גבר (זה מה שעלה בבדיקתי. אשמח אם תתקנו אותי). בכל הפעמים האחרות שבהן מתוארת "ידיעה מינית", כיוון ה"ידיעה" הוא מהגבר אל האישה, או כפי שהתרחש בסדום, "ידיעה" שהיא אונס של גברים בידי גברים: "וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה. הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם".
הפעם הראשונה והיחידה שבה אישה יודעת גבר היא בהפטרה שלנו, שממנה נלמד שיש ידיעה מינית בין עם ישראל לאלוהים – והצד האקטיבי, היודע, הוא האישה (בתיאורי מלחמות יש התייחסות ל"אישה יודעת איש", אך אליהן מצורף גם הביטוי "משכב זכר" ועל כן אלה שונים מהתיאור של הושע).
זו לא אני, זה אבן עזרא
כדי להצליח לנשום את הפרשנות הרדיקלית של עם ישראל היודעת את אלוהים, פניתי אל פרשני המקרא. בשקט פן יבולע לו, מסמן רבי אברהם אבן עזרא את יחסי המין בין עם ישראל לאלוהים: "וידעת את ה' – הפך ולא ידעה". שלוש מילים שמנסות בו בזמן לכסות ולגלות על האינטימיות המינית בין שמיים וארץ.
אבן עזרא מפנה אותנו לתיאורן של רבקה ובת יפתח הבתולות, שעליהן נאמר "לא ידעה". מה שמתרחש כאן, הוא לוחש, הוא ההפך מ"לא ידעה" – כאן יש בעילה, והפעם זו אישה שיודעת את אלוהים.
גם בן-גוריון התלהב
בדרך לחתונה שבין שמיים לארץ, אלוהים של הושע משלח לעולם עוד אמירה פרו-נשית שזכתה ליחסי ציבור היישר מידיו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. החזון האלוהי שמתאר הושע הוא: "בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי".
כמה שאנחנו, הפמיניסטיות, אוהבות לצטט פסוק זה וללוותו במכתב ששלח בשנת 1953 ראש הממשלה בן-גוריון אל שר האוצר הטרי, לוי אשכול: "לשר האוצר. חתמתי היום על הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת ניכוי המס. בהצהרה, בסעיף 4, נאמר: שם 'בעלי/ אשתי'. לדעתי יש להגיד 'אישי/ אשתי'. במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה שאינה הולמת כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא..."
העתק של המכתב נשלח לחברת הכנסת עדה מימון, פעילה פמיניסטית שאולי היו לה מהלכים בכתיבת המכתב, שתוכנו לא מיושם עד היום.
כשאלוהים אומר "תקראי אישי"
זו גם הודעה מכמירת לב. האל מבקש להיות לאיש. נמאס לה' להיות בודד במרומיו, הוא עייף מהצורך להיות "עליון על כל גויים", והוא רוצה קצת יחד. פוטנציאל ה"יחד" נמצא בעולם לא מונותאיסטי, ומבחינת האפשריות העומדות בפני אלוהינו, הוא נמצא בעולם האנושי. "איש שלי", כך אלוהים רוצה שנקרא לו כשהוא מתעייף מתפקיד "אדון עולם".
לא, זה לא פמיניזם
אם נתבונן על ההקשר שבו מובאים שני פסוקי החופש של הושע, נגלה אליה וקוץ בה. פרקים א' ו-ב' של ספר הושע מתמקדים בהנחיה בלתי נסבלת שנתן אלוהים להושע: "קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'".
כן, אין סוף ליצירתיות של המעשים הסמליים, וגם אם הם כרוכים בהתעמרות והחפצה, לא נורא, העיקר שהמסר עבר. אבל אלוהים, או הושע, עדיין לא בטוחים שהמסר עבר, והם מתארים בפירוט רב כיצד ה"זונה" תבגוד בגבר הנפלא שנשא אותה לאישה – וכיצד הוא ינקום בה. על פי מיטב המסורת של האלימות הפטריארכלית, גלים של התעללות רגשית ופיזית, יתחלפו במהירות בגלים של פיוס ונחמה – וחוזר חלילה.
במהלכו של אחד הגלים העכורים, מצפונו של אלוהים, האביר הנבגד שכמעט רצח את אשתו, נוקפו – והוא מפתה את אשתו המוכה לצאת איתו לטיול רומנטי ארוך (40 שנה בערך): "וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ". כזכור לכולנו, במדבר הוא לא רק ידבר על ליבה, הוא גם יבחן ויעניש ויאיים להשמיד ושוב יתחרט.
בסיום הטיול הארוך במדבר, נאמרים הפסוקים שאנחנו אוהבות לאהוב.
"אמרי שאת ממשיכה לחיות/ אמרי שזה לא נורא" (דוד אבידן)
הפסוקים האהובים עלינו רחוקים מפמיניזם ומריחו של החופש כרחוק מזרח ממערב. פמיניזם עוסק בזכות של כל אחת ואחד לבחור במה להאמין וכיצד לחיות – ואילו הנביא הושע שם בפיו של אלוהים המפויס (לרגע) הודעות שנשלחות אל זוגתו הארצית. הודעות שהן בעיקר הטעיה, גזלייטינג, שהרי הן כופות על האישה העמדת פנים של חופש.
אין חופש בקביעות כגון: "תקראי... ולא תקראי לי עוד". אין חופש בטיול כפוי של 40 שנה במדבר, ואין חופש בקביעה חד-צדדית: "וארשׂתיך לי לעולם". אפילו האמירה המטלטלת "וידעת את ה'" מפסיקה לרגש אותי, שכן היא פוקדת על האישה לדעת את הגבר שלה ובעצם מחייבת אותה להתחפש לרגע ל"לילית" משוחררת, רק כדי להרגיע את תחושות האשמה של הפטריארך.
אחות שלי, לעולם אל תתפתי לטיול ארוך ומבודד עם גבר שלפני פסוקים בודדים התעלל בך, ולעולם על תגידי "כן" למי שמודיע: "וארשׂתיך לי לעולם".
ובבית המדרש של הטוקבקים
יקרה, תודה על הבחירה האמיצה לכתוב ולהגיב, ואני מקווה שהדיאלוג בינינו ימשיך ויעמיק. כאבך כבד מנשוא, וזה ברור. בתוך תהומות הכאב אני רוצה להציע לך זווית אחרת להתבוננות על הטרגדיה הזו, זווית שאני חושבת שתיטיב עם בנך, איתך ואיתנו כחברה.
לא נכון להעמיד את המשפט של בנך כ"פייק ניוז". זו לא התרחשות של שחור ולבן. זו טרגדיה. כן, לבנך יש אחריות מסוימת למותו של בחור תמים וחסר אונים. לא אכנס לפרטים (עליהם שמעתי וקראתי לא מעט) ולא אנסה להגדיר את מידת אחריותו. לשם כך יש בית משפט.
אבל את הדבר החשוב באמת בית המשפט לא יכול לעשות, והוא קשור לתהליכים האישיים והקהילתיים שצריכים להתרחש. לבנך, בניגוד לאיאד ז"ל, יש עוד חיים ארוכים לחיות, והוא יכול וצריך לחיות חיים ראויים. כדי ליצור חיים נכונים בתוך הטרגדיה הזו, הוא חייב לקחת אחריות, ואת כאמו יכולה לעודד אותו לעשות זאת. אני יודעת שעמדה זו יכולה להיות מנוגדת לייעוץ המשפטי שהוא מקבל, אבל אנחנו עוסקות במוסר ומשמעות, ולא בהיחלצות מאימת הדין.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerהבחירה שלך ושל בנך היא בין העמדתו כקורבן – ובין ההבנה שיש לו אחריות לאסון של איאד ז"ל. עמדת הקורבן מצרפת אתכם לחבורה המתלהמת שעומדת בכניסה לבית המשפט, ודורשת לראות בכל חייל יהודי קורבן ובכל אדם פלסטיני רוצח בפוטנציה. זו עמדה אכזרית ושקרית, שתצרף אתכם לקהילה שכהו עיניה והיא לא מבינה את המציאות.
העמדה ההפוכה תאפשר לבנך להבין את חלקו במעשה, להודות בכך, ללמוד את שהתרחש ולקחת על עצמו משימות שתכליתן תיקון אישי וקהילתי. הוא יכול לחיות חיים משמעותיים. הדבר הקריטי כרגע אינו המשפט, אלא נטילת האחריות.
אשמח להמשיך בדיאלוג – rweiss@huc.edu
שבת שלום.
