יום הולדת לרכילות
מזל טוב: השבת, בזמן שנקרא בבתי הכנסת את פרשת "בהעלותך", נזכה לבשורת ההולדת של פעילות אנושית פופולרית, עשירה ועמוסה רגשות אשם – הרכילות.
מה בדיוק קרה שם?
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'".
כשמדובר ברכילות, המטען הרגשי חשוב יותר מהמידע. שני האחים הגדולים מגדירים את קשר הנישואים של אחיהם הקטן בצורה סטיגמתית ופוגענית, ועם זאת גם לא ברורה: "האישה הכושית אשר לקח".
החוויה הרגשית של מרים ואהרן זועקת: יש להם משהו חשוב ושיפוטי לומר, אבל אנחנו לא נבין מהו ויש חשש שלא נאמין לסיפור שלהם, לכן המספר מבהיר שהטענה עצמה נכונה – "כי אישה כושית לקח".
4 צפייה בגלריה
משה רבנו עם לוחות הברית, מתוך הגדה של פסח מדרמשטט עם ציורים של יוסף בן דוד, 1733. אין סיכוי שאדם שקיבל כוח ושליטה יוותר עליהם מיוזמתו
(מאוספי הספרייה הלאומית)
החלק השני של טענות האחים עסוק בקנאה ובאפליה: "הרק במשה דיבר ה'?" אבל גם אלה לא מפורשים. האם האחים מכוונים לאירוע מסוים, או לעצם המעמד הגבוה של האח הקטן?
אם פגעתי בך אני מתנצל?
סיפור הרכילות שלנו נפתח במילים: "ותדבר מרים ואהרן". במשפט הפתיחה משרטט המספר את פתח המילוט; אולי אהרן ריכל ואולי לא, אולי זו הייתה רק מרים. אהרן, כמו אהרן, ישתמש בגלגל ההצלה – ומרים תישא באחריות ותחטוף את העונש: "וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת". תחושות האשמה של אהרן לא מאפשרות לו להסיר את המבט מהגוף המצורע של אחותו, אבל כמי שמעולם לא הוציא את הארנק מהכיס (אפילו על חטא העגל הוא לא שילם), הוא לא יחלוק איתה את העונש. מרים מצורעת, והוא? מתנצל על מה שהוא לא באמת מודה שעשה. משה קצב לא המציא את סגנון ההתנצלות המתחמקת מאחריות, בנוסח "אם מישהי חשה שנפגעה ממני אני מתנצל בפניה". אהרן היה שם קודם.
אל תתנצל
לאחרונה פגשתי טקסט נפלא שכתבה הדס פסטר-בכר. בדבריה היא מאירה מנקודת מבטה של מרים, על הרגע הדרמטי שבו אהרן מנסה לחלץ את עצמו מצער הצרעת: "אהרן, הרך שלי, היה חיוור כמעט כמו הצרעת שהתגלתה בי. והוא התחנן אל משה, התנצל, לקח אחריות על החטא. 'בבקשה', התחנן, 'בבקשה לא!'. ואני, לא רציתי שיתנצל. באמת לא חשבתי שזה עניין של חטא והכאה עליו. כן, יש אמת שלא רוצים לשמוע. אולי עוד לא יכולים להכיל אותה. משה, אגב, היה בשל לשמוע. אבל אלוהים – הוא כעס. ואי-אפשר היה לא לתת להצגת התכלית של הזעם להשתולל. עמדתי זקופה. בלי לשים לב הסנטר של הזדקר קדימה. הַכֵּה בִּי! על רעיונות ההנהגה השוויונית, אני לא אוותר! יש מחיר? אשלם אותו! אלוהים כועס? גם אני!"
אלוהים, הפטריארך העליון, כועס ומעניש; משה, השני בהיררכיה, מפגין חוסר אונים; אהרן, הגבר שהובס בידי אחיו הצעיר, מתחנן ומעמיד פני מתחרט – והאישה מישירה מבט, שותקת ונושאת לבדה בעונש.
הדס צודקת, מרים למדה להיאבק. הרי היא סיכנה את חייה כשהצילה את משה. היא לא פוחדת ממאבקים או מהאמת. היא הייתה מעדיפה לא להישאר לבד, אבל זו לא אופציה. הגברים מיהרו לחפות על "אחד משלנו" ושוב, כמו בימים העצובים של ההמתנה על גדות הנילוס, מרים עומדת לבד.
שיעור ראשון ברכילות
זכרי שרוב האנשים אוהבים לשמוע רכילות אבל לא אוהבים לקחת אחריות. אל תשגרי לעולם סיפורים אם אין לך אומץ או כוח לעמוד מאחוריהם. אבל אם הסיפורים חשובים וצורך השעה הוא להפיץ אותם – חפשי בין חברותייך את זו שתעמוד לצידך כשמתקפת הצרעת תתחיל.
לא תמיד יחצנות עוזרת
בקניון ממילא שבירושלים מוצגת בימים אלה תערוכה מפוארת של פורטרטים ופסלים הנושאים את הכיתוב המוכר: "לשון הרע, לא מדבר אלַי".
רכילות היא דוגמה מצוינת למקומות שבהם חינוך וגינוי חברתי לא מביאים הישגים. אפשר להקדיש קורסים בבתי הספר לשיווק לסיבות כישלון מסעות יחסי הציבור נגד הרכילות. לספרים, להרצאות, לאינדוקטרינציה בבתי הספר ולמשאבים המושקעים בפרסומות "לשון הרע, לא מדבר אלַי" אין תוצאות במציאות, ובכל זאת ה"מפרסמים" לא מתייאשים, ודור אחרי דור הם מתאמצים לשווק מוצר שהציבור מסרב לרכוש.
מי מרכל/ת יותר?
כנגד שלושה רכלניות ורכלנים דיברה התורה (ואגב, אין הבדל מגדרי בנושא זה).
מניע אחד לרכילות נלמד מסיפורם של אהרן ומרים. מדובר ברכילות של אלו שמעמדם נעשק על ידי בעלי הכוח ואין להם דרך לתקן את העוול. מרים ואהרן עדיין בעלי מעמד מכובד, ועם זאת הם מדגימים כאב אוניברסלי, כאבם של מי שהודרו מנחלתם וממוקדי הכוח. אין למרים ולאהרן בפני מי לקבול. אלוהים? הוא זה שבחר במשה על פניהם. משה? אין סיכוי שאדם שקיבל כוח ושליטה יוותר עליהם מיוזמתו.
פסוקים ספורים בלבד עברו מאז שאלוהים שרף את העם המתלונן והמתאווה, ואלדד ומידד שהתנבאו בתוך המחנה כמעט נענשו בכליאה. למי יהיה אומץ לקרוא תיגר על מנהיגותו של משה?
הסוג הראשון של הרכילות הוא הנחמה והנשק של קבוצות מוחלשות. יש סיכוי שהרכילות תוביל למרי במחנה ולשינוי מוקדי הכוח לטובת המרכלים, אבל רוב הסיכויים שזה לא יקרה. אם המהפכה לא תגיע, יסתפקו הרכלנים בנחמת העניים של זריעת הספק ומתן ביטוי לכאב ולתסכול.
מנהיגות מוחלשת
סוג שני של רכילות מתבצע על ידי מנהיגות מוגבלת או מוחלשת. לקים ג'ונג און, המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, אין צורך בהפצת שמועות. הוא לא זקוק לתירוצים כדי לחסל יריבות ויריבים. מותר לו להרוג את מי שבא לו. מנהיגים חלשים יותר, כאלה שלא חיים בדיקטטורות קיצוניות ועל כן כוחם מוגבל, צריכים להפיץ שמועות כדי לחסל יריבים פוליטיים: כך קיבלנו את "האמא הערבייה" של פרס, את "אהוד ברח" או את מאגר הבדיחות על דוד לוי.
רכילות היא באמת דבר מצער
רכילות מצערת לא רק מפני שקל להפיץ אותה וקשה להביס אותה. רכילות מצערת בעיקר כי היא דרך לא בריאה להתמודד עם כאבים, עם תחושות של החמצה וכישלון. מרים ואהרן אולי צדקו, אבל הרכילות לא קידמה אותם לשום מקום. חברה רכלנית משקפת תרבות קהילתית פצועה ופוצעת. תרבות של פירמידה, של מיעוט שרוכב על הגב הפצוע של הרוב בלי שתהיה לרוב אפשרות לשנות את המצב. במקום לבזבז כספים על סטיקרים ותערוכות, כדאי לחבורת "לשון הרע, לא מדבר אלַי" לברר אחת ולתמיד מהן המצוקות האמיתיות שבתוכן פורחת תרבות "לשון הרע", ולמגר אותן במקום לדכא את הרכלניות והרכלנים.
רכילות שהיא מצווה
לאחר ההתאבדויות המתוקשרות של יהודה משי זהב וחיים ולדר, מיהרו רבנים ועסקנים לתקוף את המתלוננות והמתלוננים בטענה שהם הפיצו "לשון הרע", ולכן הן, הקורבנות, אשמות בהתאבדותם של "צדיקים" אלה. המהירות שבה נשלפו מהמגירות התרבותיות הסיסמאות המוכרות של "לשון הרע" ו"רכילות" מעידה על מגמה מרכזית, ועם זאת סמויה, של המלחמה ב"לשון הרע". ונחשו מה? גם בעניין זה המגמה היא שמירה על מנגנוני השליטה והכוח הקהילתיים.
4 צפייה בגלריה
חיים ולדר ויהודה משי זהב. סיסמאות על "לשון הרע" והאשמת הקורבנות, במטרה לשמור על מנגנוני השליטה והכוח הקהילתיים
(צילום: מאיר סלם, דנה קופל)
המהפכה המנומסת ביותר
השבוע נוספו עוד שמות לרשימה הארוכה של נשים שנרצחו ממניעים פטריארכליים. נשים אלה, כמו אחיותיהן ברשימה, והאחיות הרבות הנוספות שסובלות מאלימות ביתית, חייבות להוציא את הסיפורים שלהן – ואין להן אפשרות לעשות זאת בדרך שתזכה לאישור הממסד הפטריארכלי.
המהפכה הפמיניסטית היא המהפכה המנומסת והאחראית ביותר שידעה האנושות. אנחנו, הפמיניסטיות, מנהלות אותה בלי הגדרות סטראוטיפיות של "אויבים" ובלי לשפוך דם (חוץ מדם הנשים המדוכאות). המאבק מתנהל בתוך הבתים, וברור לנו שאנחנו רוצות להכריע אותו בדרכי שלום.
דווקא משום כך, פרסום החטאים ברבים הוא הדרך שלנו לשבור את מעגל האימה והאלימות ולהשיג חירות לכול. אנחנו חייבות להפיץ סיפורים ברבים. סיפורים בדוקים ואחראיים, ועדיין סיפורים שיוגדרו בידי בעלי הכוח כ"לשון הרע" או "רכילות זולה". אנחנו צריכות לעמוד על דעתנו ולהבהיר שמכיוון שבעלי הכוח מונעים מאיתנו אפשרות להשתמש במשאבים הקהילתיים של מנגנוני ה"צדק" וה"ביטחון", אנחנו נפתח מנגנונים חלופיים. אנחנו נוציא את הסיפורים, אנחנו נתריע ואנחנו נעביר את הבושה צד. וכדרכנו, נשתדל לעשות זאת באחריות ובזהירות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בתגובות על הטור הקודם כתבה אחת החברות: "רוחמה מקומה במטבח, שם כישרונה יבוא לידי ביטוי. כתיבה לא מתאים".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, כמה עניינים מצערים אותי בדברייך הקצרים. האחד הוא שאת לא מגבה את המלצותייך בראיות – לא בעניין המטבח ולא בעניין פירושיי לתורה. הדבר המצער השני הוא שאת חושבת שהעולם מתחלק בצורה קוטבית – או מטבח או למדנות. אבל אני רוצה גם וגם. אין לך מושג כמה אני אוהבת לבשל, ובאותה מידה בערך אני אוהבת לכתוב ולפרש את המקורות שלנו.
כישרון והצלחה? אני לא חושבת שהם מדידים, ולא בטוחה שהם רלוונטיים. בואי נעשה מה שאנחנו אוהבות ונפסיק לחשוב על העיסוקים שלנו במושגים התחרותיים המקובלים.
שבת שלום!
