קרבות לוח השנה
הקרב התרבותי החשוב ביותר, זה שיקבע את סדר היום השבטי, הוא הקרב על לוח השנה. בשנת הלימודים הזו עסקתי בסוגיות החותמות את הפרק השני של מסכת "ראש השנה". למדנו על רבן גמליאל ועל דמויות הלבנה שהחזיק בבית המדרש כדי לבחון את ההדיוטות שבאו להעיד על המולד, התבוננו בעבודתו של עורך הסוגיה שהתלבט ארוכות בשאלה המפתיעה האם הפעילות של רבן גמליאל עם צורות הלבנה היא בבחינת עבודה זרה (אמל"ק: לא), וחשפנו את הכוחנות שמתלווה כשובל לכל עיסוק בקביעת החגים ולוח השנה.
ראשיתו של המאבק על לוח השנה בבחירה בין שנה שמשית לשנה ירחית (מאבק שהוכרע בהחלטה על שנה ירחית שמתעברת כדי לקשור בין החודשים לעונות השנה). משם עבר המאבק להחלטה המהפכנית לקדש את החודש על ידי ראייה. הקידוש על פי ראייה הוביל למאבק כוחני נוסף: היכן מעידים על המולד? למי תינתן הזכות להעיד על ראיית המולד? מי יבחן את העדים? והאם באמת "נפקיר" את לוח השנה בידי עדים אקראיים (ולפעמים גם מזידים)?
בראשית היו האלים והאלות
לא סתם קשר עורך הסוגיה בין פרקטיקות "עדות החודש" של רבן גמליאל, לעבודה זרה. האינטואיציה של העורך מחזירה אותנו לימי הראשית של המאבק על חילופי החודשים והעונות. שכבת הבסיס של לוח השנה, על חודשיו וחגיו, היא השכבה הפוליתאיסטית. החגים והחודשים היו בראשית דרכם ימים של שמחה והודיה על הסדר שהעניקו לנו כוחות הטבע, וימים של תקווה שהסדר לא יכזב וגם השנה נהנה מהשפע שהטבע יכול להעניק.
1 צפייה בגלריה
ירח מלא. התרבות העברית הפכה למונותאיסטית, אבל שימרה אגדות שיסודן באמונה בריבוי אלים וכוחות
(צילום: רויטרס)
מאבקי השליטה שהתמקדו בשאלת קידוש החודש ומיוחסים לבית המדרש של יבנה, הם תרגום מונותאיסטי, הד קלוש, למלחמת עולמות בין איתני הטבע שמבקשים להגביר את שליטתם בעולם. על אף שהתרבות העברית הפכה למונותאיסטית, היא שימרה במשך דורות רבים אגדות שיסודן באמונה בריבוי אלים וכוחות – שימרה את התוכן הנועז ושינתה את המעטפת החיצונית.
"לקטוף את הירח"
סיפורי הבריאה בפתיחת ספר בראשית הם שיר הלל וניצחון לתרבות המונותאיסטית. סיפורים אלה לא חוסכים במאמצים להציג את האל האחד שברא את איתני הטבע ושולט עליהם. אלא שפה ושם מבליחות גם משיר ההלל המונותאיסטי עדויות לאמונה בריבוי אלים (הקביעה בלשון רבים: "נעשה אדם בצלמנו", או סיפור בני האלוהים שלוקחים לעצמם את בנות האדם).
גם תיאור בריאת השמש והירח מדיף ניחוח של אמונה עתיקה בכוחות העצמאיים של הטבע: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".
בלב התיאור המפורט של אלוהים הכול-יכול שאומר, עושה, נותן ומברך, מתגלים כוחות גדולים המוענקים ל"מאורות הגדולים": "לממשלת היום... לממשלת הלילה... למשול ביום ובלילה ולהבדיל". החזרה המשולשת על השורש מש"ל מעוררת מחשבות על השאלה מי באמת מושל, והאם הסיפור המונותאיסטי של בראשית הצליח להכחיד את מסורות האלים והאלות שקדמו לו.
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה: סליחה
אגדה עתיקה נסמכת על בלבול, לכאורה, בפסוקים המתארים את בריאת השמש והירח. בראשית בריאתם מתייחס אליהם אלוהים כאל "שני המאורות הגדולים" – ומיד אחר כך הוא מציג אותם כ"מאור הגדול", הלוא הוא השמש, ו"המאור הקטן" שהיא הלבנה. אז שני מאורות גדולים, או מאור גדול ומאור קטן?
השינוי הפעוט הזה, הוא כל מה שנדרש לדרשן כדי להעניק הכשר מונותאיסטי לאגדה על מלחמת עולמות בין השמש והלבנה (חולין ס, ע"ב): "אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה לו: כיצד זה יעזור. האם יש תועלת בנר שדולק בצהריים? ...ראה שדעתה של הלבנה לא נחה, אמר הקדוש ברוך-הוא: הביאו כפרה עליי שמיעטתי את הירח".
ככל שהאגדה מרבה להשתמש בתואר "ריבונו של עולם", כך גדלה חשדנותי ביחס למונותאיסטיות שלה. האגדה מספרת על מאבק בין הלבנה לשמש, בין כוחות זכריים לנקביים. פעם היה שוויון בין אל השמש לאלת הלבנה, וההחלטה לאתגר את השוויון ולפרוץ במלחמת עולמות מיוחסת לאלה. התרבות המונותאיסטית מעמידה את "ריבונו של עולם" במעמד של שופט. הלבנה מסבירה לאלוהים שרוטציה בין שני כוחות שווים איננה אפשרית: אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד.
בתגובה – די מובנת וצפויה, יש להודות – אלוהים מזמין את הלבנה לרדת מגדולתה (ואנו מוזמנות לדמיין מלחמה אדירה בין השמש ללבנה, שהסתיימה בתבוסת הלבנה). הפתרון האלוהי, "לכי מעטי עצמך" – הוא סיסמה, הוא תקציר המאבק בין המינים. אנחנו, הפמיניסטיות שמצויות במקורות ישראל, מרבות להשתמש בו בחיוך מריר בכל פעם שהעולם האקדמי/ המקצועי/ המשפחתי מנסה להראות לנו את מקומנו בעולם: "לכי מעטי עצמך". לדעתי, אנחנו צריכות לעשות סטיקר כזה.
אלוהים מסגביר ללבנה את העולם
הלבנה היא אלה, וברור שכאחת כזו היא לא תתנדב "למעט" את עצמה. היא מנהלת קרב מול אלוהים, ובאופן מפתיע מאוד אלוהים מגמגם. זו בוודאי אחת הפעמים היחידות שבהן אלוהים מודה בטעות. אלא שכמו כל מנהל טוב שהבין את טעותו מאוחר מדי, אלוהים מתבונן בלבנה ומסגביר לה שאין לו מה לעשות – הרי הוא כבר מינה לתפקיד הבכיר את הגבר (השמש).
אני ממליצה לקרוא את האגדה המלאה ולראות כמה אלוהים של האגדה מגמגם ונבוך. באגדה משוקעת ההבנה שהמלכת הפטריארכיה ודיכוי האלות היא מעשה לא מוסרי. בסופו של דבר, אלוהים הנבוך והמבולבל מבקש ממקורביו להקריב עבורו קורבן שיכפר על חטאו כלפי הלבנה. כן חברות, גם בעולם מונותאיסטי יש אלים ואלות, יש מלחמות וחרטות – ואין אלים מושלמים.
זה לא באמת עזר לנו
זה לא עזר לנו, או ללבנה. השמש קיבל את המינוי והלבנה הייתה "עזר כנגדו". כך מסכמת אגדה קצרה אלפי שנות פטריארכיה. אנו נמצאות בראשיתה של מהפכה עצומה, העולם נערך לסיומה של הפטריארכיה, ועלינו לחשוב ולתכנן עולם שיש בו מקום להרבה מאורות גדולים.
כשאלוהים לא אמר סליחה
אלוהים הנבוך והמתנצל נוכח האפליה שהוא יצר, עומד בניגוד חריף לאלוהי פרשת "קרח". קרח, כמו הלבנה, מלין על אפליה אלוהית ולא זוכה לטיפה אחת של חמלה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע".
אגדת מלחמת השמש והלבנה מתארת את רגעי ההולדת של הפטריארכיה ודיכוין של האלות והנשים. פרשת "קרח" מתארת שלב מתקדם של הדיכוי הפטריארכלי – היא מתארת את ההסתגלות וההשלמה עם הדיכוי. הרוב מקבל את הדיכוי בשקט, ומי שלא משלים עם ניצחון הפטריארכיה – יומת. תם עידן ההתנצלויות והגמגומים, שלטון המיעוט על הרוב חוגג בפרשת "קרח" את ניצחונו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
גם השבוע שתי חברות בבית המדרש ייחסו לי שנאת גברים. אחת כתבה: "רוחמה שונאת גברים", והשנייה הרחיבה את הטענה: "הרוחמה מפחדת מגברים חזקים וצודקים שמעמידים אותה במקומה". יקירותיי, אני ממש לא שונאת גברים. נדמה לי שאני לא באמת שונאת, ובטח שלא את "הגברים" כקבוצה. אין לי מושג מה נכנס תחת הכותרת "גברים חזקים וצודקים", אבל למה לי לשנוא א-נשים חזקים שאומרים דברי אמת?
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerוביחס לקביעה שהם "מעמידים אותי במקומי", אני רק רוצה לשאול: מהו מקומי? האם יש לנו מקום קבוע? האם אני צריכה למקם את עצמי במקומות שאחרים שמרו עבורי? כי האמת היא שאין לי כוונה להתמקם במקומות שהפטריארכיה שמרה עבורי, ואני אפילו לא מתכוונת להתנצל על כך.
שבת שלום!
