בדמיוני אני חוסמת את פתח היציאה מהבית, זורקת את התוף שלה, קורעת את האצעדות שהיא עונדת לרגליה וצורחת: "אל תצאי אליו, את יודעת איזה אבא הוא, יהיו לזה השלכות. הוא מסוכן לך. אל תצאי". אבל היא דוחפת אותי ויוצאת. על מפתן הבית היא רושפת: "משפחה היא משפחה" ו"דם סמיך ממים", "אחרי הכול, הוא אבא שלי והוא חזר ממלחמה, אני חייבת לפרגן לו, לרחוץ את כפות רגליו ולשיר לו שירי ניצחון".
"זה ייגמר בבכי", אני רוצה לומר לה, אבל אני לא בטוחה. מה אני יודעת, אולי הפעם זה דווקא ייגמר בטוב.
חודשיים אחר כך
אני שוב מנסה לעצור אותה, הפעם היא בדרכה מההרים, שבה הביתה מהטיול הגדול. מכינה את עצמה לשחיטה. אני מנסה להבין איך מרגישה נערה שיודעת שכל פסיעה שלה על ההרים היא נשיקת פרידה מהעולם. למחרת ההקרבה עסקו העיתונים בשאלה איך יכול להיות שנערה נורמלית חוזרת לידיו של הרוצח שלה, למה היא נתנה לו להרוג אותה, האם היה צריך לאשפז אותה במוסד פסיכיאטרי ולמה היא לא הגישה תלונה במשטרה.
בעיתונים התלמודיים עסקו בשאלה אם הנדר של אבא שלה היה חוקי (לא), ולמה גדולי הדור לא התערבו בסוגיה ההלכתית (לא תיפלו מהכיסא אם אומר שזה היה בגלל ענייני כבוד).
לתקן לבת יפתח את הסיפור
אלפי שנים אחרי ההתרחשות, אני חושבת איך לתקן את הסיפור שלה, ואז אני נזכרת בשרה שנתנה לאברהם לקחת את יצחק וביצחק שהסכים להיעקד. אני נזכרת ביעקב שלא ידע לנהל את ענייני המשפחה שלו ולא שמר על יוסף, אני חושבת על דינה ועל תמר בתו של דוד, ואני נזכרת בסטטיסטיקה הארורה: שש פעמים בממוצע אישה חוזרת אל בעלה האלים לפני שהיא מעזה להיפרד ממנו באופן סופי. פעמים רבות היא תחמיץ את ההזדמנות להציל את עצמה. אני נזכרת בעצמי, בשנים הארוכות שבחרתי להזדהות עם אבא שלי, לרחם עליו ולהבין אותו, ולא לשמור על עצמי. כמה טוב שאני כבר לא. הבחירות של בת יפתח לא אמורות להפתיע אותי ואין אפשרות לתקן את הסיפור שלה.
ילדים וילדות תלויים בהורים שלהם, ולכן הם לומדים להזדהות עם ההורים ולהצדיק גם מעשי זוועה הוריים. בת יפתח לא הייתה יכולה לומר לא לאבא שלה. לא עם החינוך שהיא קיבלה.
אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק
השבת נקרא בבתי הכנסת, בהפטרה, את סיפור הקרבתה של בת יפתח בידי אביה. שתי בחירות תרבותיות היו יכולות להיות מצחיקות: האחת, הסיבה שבגללה סיפור ההקרבה של בת יפתח נקרא בבתי הכנסת היא כיוון שאבא שלה נלחם עם בני עמון ומואב וראשית המאבק איתם מוזכרת בפרשת השבוע. המלחמה ולא ההקרבה היא העילה לבחירת ההפטרה. לאף אחד לא אכפת מילדה אחת שהוקרבה כמתנה לאלוהים (מצד שני, בלי המלחמה הזו אולי לא היו מקריבים את בת יפתח).
המוזרות השנייה היא שעל פי המסורת של רוב העדות, ההפטרה מסתיימת באמצע סיפור ההקרבה של בת יפתח. אף אחד מיושבי בית הכנסת לא נכנס למתח מהשאלה אם הקריבו אותה או לא. מה שחשוב הוא שיפתח ניצח במלחמה. אה, וגם שלמרות העובדה שהוא "בן אישה זונה", הוא מקיים הבטחות.
בת יפתח מטיילת בבתי הכנסת
כך, בדרך אגב, כמעט בלי שנשים לב, מתגנבת לבית הכנסת רוחה של בת יפתח (זו שלא זכתה אפילו לשם). היא מהלכת נטושה וחצויה בין הבימה לקהל ומבקשת שנשים אליה לב, שנזכור שילדות וילדים היו ועדיין מוקרבים בידי הוריהם. שבית יכול להיות מקום מסוכן, שילדות וילדים נתפסים כרכוש של המשפחה, שאנחנו נוהגות להעלים עין מסבלם, שהמערכת לא מספקת להם הגנה ראויה ואין לדמם דורש.
"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", כך לימדונו חכמי התלמוד. ואכן, בכל מצוקה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדות וילדים שסבלם נגרם בידי הוריהם, האחריות להפסקת הסבל היא על הקהילה. אסור לנו לעצום עיניים, אסור לנו לחשוב שאם הם לא בוכים כנראה טוב להם, אסור לנו להניח ש"אצלנו הכול בסדר" ואסור לנו לוותר על אף ילדה או ילד.
לוח השנה הנשי
המסורות הרשמיות שלנו עוצבו בעיקר בידי גברים, ולרוב הן מתעלמות מאירועים שקשורים לנשים. אך בל נטעה, היו לנשים מסורות משלהן, הן רק כמעט לא מתועדות: אנחנו מכירות למשל מגוון מסורות נשיות לחגיגת המחזור החודשי הראשון ומסורות נשיות של חגיגת ראש חודש, וכמובן מסורות בישול של האוכל הקהילתי-משפחתי. מועד נשי יחיד במינו מוזכר בספר הרשמי, בתנ"ך, בחתימת סיפור הקרבתה של בת יפתח: "מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה".
הקרבתה של בת יפתח לא עברה אם כן בשתיקה. היא אמנם לא זכתה להתייחסות של הממסד הגברי, אבל בנות ישראל קבעו לעצמן מועד ארוך, ארבעה ימים בכל שנה, שבמהלכם הן מתנות – מספרות ומקוננות – על מותה האכזרי של בת יפתח בידי אביה ובחסות האל והקהילה.
"בנות דינה" יוצאות לתנות לבת יפתח
השנה זכיתי לחבור אל הארגון הרפורמי-ישראלי "בנות דינה – רבות רפורמיות משמיעות קול" ביוזמה להחזיר לחיים את ימי הקינה על בת יפתח, ולהקדישם למאבק קהילתי באלימות ההורית על כל היבטיה. זה מה שהן כתבו לקראת השבת הקרובה: "בנות דינה קוראות להקדיש את שבת פרשת חוקת, שבה קוראים את הפטרת בת יפתח, להפניית המבט והמודעות לאלימות הורית ולמחאה כלפיה. לאלימות זו מופעים רבים, שרבים מהם נעוצים בהנחות יסוד תרבותיות הרואות בילדים ובילדות 'רכוש' הורי, ומעין 'הרחבה' של ההורים. בגלל הצורך הטבעי לקִרבה להורים, לעיתים לוקח לילדים זמן רב לפענח את נבכי מערכת היחסים הפוגענית, בפרט שהפגיעה אינה מתבטאת בהכרח כאלימות פיזית".
מתוך דף הפייסבוק של התנועה הרפורמית
בקישור הזה תוכלו להגיע לדף שבו מקבץ של מקורות והצעות לדרשות ולדיונים קהילתיים לכבוד שבת "חוקת", העוסקים במאבק באלימות ההורית.
כוחה של תפילה
בספרה "Secret Survivors" (ספר בעל איכויות נדירות של יושר ודיוק. מתנה לכל שורדות ושורדי גילוי העריות, ולכל המטפלות בתחום זה), מתארת סו בלום מנגנונים שמסייעים להישרדות קורבנות של התעללות הורית ארוכת שנים. אחד המנגנונים הוא יכולתה של הילדה להחזיק בדמיונה דמות מיטיבה (דמיונית או אמיתית). בקיומה של הדמות הזו הילדה הסובלת נאחזת כמודל וכ"חברותא", והיא מאירה לה את דרכה החוצה. מכמה וכמה שורדות שמעתי שהדמות שלהן הייתה אלוהים. הן התפללו אליו וקיימו איתו שיחות מדי לילה, והוא הבטיח להן שבעתיד יהיה טוב יותר.
למען ש-בת יפתח ולמען הילדות והילדים שאין להם מושיע, כתבתי את התפילה הקצרה הזו:
תפילה לפני השינה
(מבוססת על תפילת השלווה של ריינהולד ניבור)
מקור החיים –
תני לי את השלווה והכוח לראות את הדברים כפי שהם ולדעת שאני לא אשמ.ה.
תני לי את האומץ להתגבר על מחסום הבושה ולפנות אל נשים וגברים שביכולתם לשים לסבלי סוף.
ותני לי את התבונה להבחין בין מי שיכולים לסייע לי, לאלו שיעמיקו את ייסוריי.
בטרם יפלו חבלי שינה על עיניי אנצור בליבי את הידיעה שעוד יבואו ימים באהבה ובחסד וגם אני אדע שלווה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על האגדה החריפה המתארת את תלונתה של הירח (כן, באגדה זו הירח מוצגת כאישה), ופירשתי אותה (כפשוטה, להבנתי) כהד למאבק עתיק בין האלות לאלים. אחת החברות הגיבה וכתבה: "האלגוריה אינה מגדרית אלא דתית-לאומית. ככלל, חז"ל לא נתנו חשיבות רבה להיבט המגדרי והפרשנות המגדרית מחמיצה את הנרטיב הלאומי-דתי שלאחר חורבן הבית. כנראה הכוונה היא לעורר תקווה אחרי המרד הגדול ומרד בר כוכבא".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, את באמת חושבת ש"חז"ל לא נתנו חשיבות רבה להיבט המגדרי"? נכון, המונח "מגדר" הוא צעיר בשם ובמהות, אבל העיסוק בהבדלים בין המינים הוא אחד העיסוקים המרכזיים בספרות חז"ל. איך תסבירי את קיומה של מסכת נידה ואת הבחינה הבלתי-פוסקת של ההבדלים בין נשים לגברים בחובת קיום המצוות ולימוד התורה? אני חושבת שהם הקדישו חלק ניכר מזמנם לעיסוק בהבדלים אלה, ובמאמץ לבדל את עצמם מ"המין הנחות", הנשי. למעלה מכל ספק, ברור כי העיסוק בהבדלים בין המינים תופס בתורתם מקום גדול בהרבה מהעיסוק בסוגיות "לאומיות" (גם זה, אגב, מונח שלא רלוונטי לזמנם).
שבת שלום.
